כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות חלומות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חלומות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 13 במאי 2016

החלומות הגדולים

אחרי שכתבנו את כל המילים
התפרקנו מחלומות שווא
כל מה שנשאר לנו לגעת בו
זו התקווה שהדלקנו בתוכנו, להאיר את לנו את השביל

כן, הבערנו את האש
בשביל להרגיש את עצמנו חיים
יש לנו עוד סיכוי אחד
לפני שמישהו יגיע ויכבה את האור

כתבנו את כל המילים, עצרנו את עצמנו לפני הסיום
ככה אנחנו יודעים, איך לשקוע ואיך לקום
לעולם לא נופלים עד הסוף
תמיד משאירים מקום לאש לבעור בתוכנו

תחלמי את החלומות הגדולים
גם כשהמילים הופכות קטנות
יש לנו עוד סיכוי אחד
בקצה, אנחנו תמיד יכולים לשמור לעצמנו מרווח

אנחנו לא ניעלם, גם לא במקרה
אנחנו לא נתפורר אם לא תהיה לנו סיבה
האש הרי בוערת בתוכנו
זה החלום שלנו



אנחנו יכולים להיות עם מילים קטנות אך החלומות יהיו גדולים 

יום שני, 9 במאי 2016

קראנו בספר

וקראנו בספר ההוא על כל הדברים שלא עשינו וכבר לא נעשה
לא היו לידינו מראות שייראו לנו איך אנחנו נראים באמת
יכולנו לזכור את המבט, לדמיין את הידיים
אך יש דברים שאי אפשר להבין  

עבר כל כך הרבה זמן מאז
והיום אנחנו רחוקים מקו החוף
אך אנחנו לא מפליגים לשום מקום
פעם עוד ידענו לזהות את כיוון הרוח, ידענו עד לאן היא תנשב

השיער כבר הלבין, המחשבות הצטננו
החלומות הגדולים נפלו במספרים
נשארנו רק עם הספר והדמיון
את כל השאר נשחרר כשיחלפו הימים

אין כאן מחילה על הדבר האמיתי
אין כאן תשובות לשאלות שלנו
אנחנו לא מחפשים הרבה
רק משהו שיעצור את המחוג לפני שנשקע

קראנו בספר אך לא למדנו שום דבר
אין כאן מראה שתציג אותנו לעצמנו כמו שאנחנו
הרי מי אנחנו בכלל?
שיער לבן, חלומות גדולים, ילדים שאינם, מבוגרים שלא עשו את הצעדים הראשונים

ועבר כל כך הרבה זמן
לא ברור ממתי, לא ברור לאן
הרוח כבר חלפה, הסירות נעלמו
קו החוף לא קרוב, אז למה שלא נשוב? 



ואולי לכל אחד יש ספר משלו, בו הוא קורא את הסיפור שלו

יום שבת, 16 באפריל 2016

מנהטן

את נשארת במיטה כשאני יוצא מהחדר
מסתובב לבדי ברחוב קשוח ממלחמות עם סיסמאות נבובות
לא יכולתי לעמוד מול הקור הזה
לא היה לי מקום מפלט אחר להיות בו

חיפשתי סימנים של חיים, משהו שאני מכיר
צעדתי בלי מטרה ובראש רצו אצלי תמונות מימים נשכחים
זוכר את המילים של השיר, לפחות את מה שאני זוכר
נכנסתי לסופר שם עבדה בחורה מארץ אחרת, קניתי לך קפה לבוקר

אצלי החלומות כתובים ברשימות ארוכות
אך את עושה את זה טוב ממני
לא הייתי יכול לעשות את זה אחרת
לא הייתי מסוגל לגרום לך להשאיר בי סימנים

גם אני עמדתי במנהטן והבטתי סביב
לא האמנתי שזה קיים, לא זכרתי שאלו מילות השיר
את נשארת בחדר עוד הרבה זמן, מנסה להתארגן
ואני חזרתי קפוא, בטח לא שלם

זוכר שאמרת לי
אני רוצה להיות אמיתית
ואת, את המציאות הכי קרובה לחלום
והחלום הכי גדול שיכולתי להגשים

גם אנחנו רצינו לעזוב
אך לא הספקנו להגיע אל השער בזמן
היינו יכולים להספיק יותר אם לא היינו מוותרים לעצמנו
אך אז, האם היה לנו על מה לכתוב ועל מה להצטער כשיהיה מאוחר מדי

תביטי עלי, עומד באמצע העיר
מנצח לא פחות מאשר מפסיד
קניתי לך קפה שיהיה לך משהו להתחיל איתו את היום
משהו כזה, את אומרת, מנצח את הכל


חודש במנהטן, זה הרבה, ואנחנו לא רוצים לעזוב 

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

מי אני ומה אני - שאלון עצמי


אחרי למעלה משנתיים שאני כותב בלוג ומפרסם בו פוסטים ושירים שלי, חשבתי שהגיע הזמן לספר מעט על עצמי. לא רק דרך השירים. בכל זאת יש כאן בן אדם, בשר ודם עם אישיות משל עצמו.

על מנת לעשות את זה קצת יותר מעניין ולא בצורת מונולוג פתיחה בראיון עבודה, החלטתי לעשות את זה בצורה של שאלון, כאילו יש כאן מישהו ששואל אותי את כל השאלות הנכונות ואני מנסה להשיב לו תשובות טובות. אל דאגה, אני לא אשאל את עצמי מתי בכיתי פעם אחרונה (לא מזמן) ומי ישראלי בעיניי (אריק אינשטיין, אלי אוחנה והגשש החיוור)

התחלנו:

אוכל

פסטות עם גבינה צהובה (אני טוען שהפסטה היא רק תירוץ בשביל לאכול גבינה מותכת), המבורגרים, פירות ים, צ'יפס ופנקייקס.

ספרים

נאמנות גבוהה זה בעיניי הספר הכי יפה שנכתב, הייתי מוסיף אליו גם את קיצור תולדות האנושות, 1984, שומרי הסף ואת הסדרות של הבלש ארי הולה ונערה עם קעקוע דרקון. ביוגרפיות אהובות הן של סטיב ג'ובס, ולאונרד כהן.

מוזיקה

רשימה ארוכה ובלתי נגמרת, אך המובחרים שלי בישראל הם: שלום חנוך, ברי סחרוף, אהוד בנאי, עמיר לב, אריק איינשטין, גבריאל בלחסן ז"ל, יהודה פוליקר, שלמה ארצי (אלבומים ישנים). בחו"ל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן, דיוויד בואי, סמיתס, הדלתות

סרטים

גם כאן רשימה ארוכה, הטופ פייב שלי הם הסדרה של האביר האפל, סנדק, קזבלנקה, נאמנות גבוהה, מוכרים בלבד.

תחביבים

בראש ובראשונה כתיבה, אני גם אוהב מאוד לרוץ (אני מתחרה במרוצים של 10 ו-21 ק"מ, ומתאמן היום לקראת מרתון טבריה), קריאה, צפייה בסרטים וסדרות טלוויזיה, ולהיות עם אישתי שזה הרבה יותר מתחביב.

מקומות אהובים בעולם

תל אביב זו העיר האהובה עלי בישראל, ואולי האהובה עלי ביותר בעולם. אני מאוד אוהב את פארק הירקון ואזור הנמל. אני אוהב את פריז, ברצלונה, ברלין ואחרי ביקור אחד בניו יורק יכול לומר שמעולם לא הייתי בעיר עוצמתית כל כך כמוהה.  

גיבורי ילדות

היו לי כמה גיבורי תרבות, אורי מלמיליאן, מיקי ברקוביץ, לארי בירד לימים זה עבר לתיסלם (אחרי האיחוד הראשון), הדלתות, אריק איינשטין, שלמה ארצי, מייקל ג'ורדן ועוד.

אנשים שאני מקנא בהם

אני מניח שכל אדם שראה את ג'ורדן משחק ואת ג'ים מוריסון מופיע. אני גם מקנא בכל אסטרונאוט שיוצא מכדור הארץ, במיוחד בשלישיה שהיתה על הירח.

אנשים שהייתי שמח לפגוש

לא הייתי מתנגד לאכול עם גידי גוב. נראה לי בן אדם מאוד מאוד נחמד. הייתי שמח גם לדבר עם שלמה בראבא, האיש הכי מצחיק בעיניי.

הומור

אין כמו טיפשות של אנשים בשביל הומור טוב. ציניות ושנינות זה שם המשחק.

פוליטיקה

מגיל צעיר אני מתעניין בפוליטיקה. רוב העמדות שלי נוטות שמאלה. מצד אחד אני מיואש מהמצב, מצד שני יש לי תחושה שעם הזמן, הציבור יתעורר ויעשה כאן מהפכה. אני רוצה לקוות ככה. אני בעד החזרת שטחים אך לא בגלל הפלשתינים אלא בגללנו. אני מאמין שפרופסור ליבוביץ' תמך, וככל שהכיבוש נמשך החברה הישראלית הופכת אלימה יותר ויותר. אני בעד שוק חופשי אך עם יד קשה של המדינה נגד מי שמפר אותו והדבר העיקרי והחשוב לי מכל זו הפרדת דת ומדינה וסילוק המוסדות הדתיים מהחיים שלנו.

חיות

מגיל 9 יש לי לפחות כלב אחד. היום לאישתי ולי יש כלבה בשם אמה. למרות שלפעמים אני מלגלג עליה, אני אוהב אותה

אמונה

אני לא מאמין באלוהים ולא מקיים מצוות דתיות מהרבה סיבות. אני נוטה להאמין שאלוהים זו המצאה של אנשים שצריכים להאמין שמישהו מסדר את הדברים. אני גם חושב שמצוות והלכות זו הדרך של אנשי דת לשלוט באנשים ולהחזיק בכח.

אין לי ספק שאם אלוהים קיים, הוא רוצה שנהיה טובים לעצמנו ולזולת, ובזה צריכה להסתפק האמונה.

אהבה

הכרחית, היא הופכת את הקיום שלנו כאן לבעל משמעות רבה יותר.

פינוק

ארוחה טובה, יכול גם להסתפק בקפה ועוגה טעימה.

חלומות

פעם בתקופות הקשות שלי, חשבתי שתפקידם לא להתגשם בשביל לא להיהרס במציאות. היום אני יודע שהם שם בשביל להתגשם, ובכל פעם כשאנחנו מגשימים חלום אחד, זה הזמן ליצור לעצמנו חלום אחר.
החלומות שלי שתהיה לאישתי ולי משפחה משלנו, בריאה וטובה, שהשירים שלי יצליחו, שאצליח לעמוד בכל המטרות שהצבתי לעצמי, ושאגיע לגיל 70 מסופק מהחיים.

למי הייתי רוצה לכתוב שיר

נגיד זאת כך, אם עמיר לב ישיר שיר שלי, אני אדע שעשיתי את זה. אם ספרינגסטין יעשה את זה, אני אדע שאני יכול לפרוש בשקט.

פחדים

אני מפחד המון, יש לי התקפי חרדה לעיתים קרובות, אני מפחד שמשהו רע יקרה. בסוף זה משתחרר.

בני אדם

בניגוד למה שאולי חושבים, אנחנו לא יצורים מורכבים מדי. אני מאמין שרובנו רוצים להיות חופשיים, (אך כמו שברי שאל ובצדק, ממה אלוהים, ממה) וזו הטעות של העריצות הפיזית והתודעתית, שנוטה לחשוב שבני אדם מוכנים לחיות תחת שלטון עריץ. רובנו יצורים תבונתיים, פועלים בחוכמה, מחפשים את הנחלה שלנו, שקט ושלווה.

רציונאליות או אמוציונאליות

אני רוצה לחשוב שאני רציונאלי, לרוב אני חושב מהראש ולא מהבטן. אך מי אמר שהרציונאליות שלי טובה יותר משל אחרים? מי אמר שהאדם שהצביע כמו שהצביע, עשה את זה מטעמים לא רציונאליים ואני עשיתי את זה כן מטעמים רציונאליים?

תסמונת

יש לי תסמונת קרוזון, היא לא משפיעה עלי מבחינה פיזית או מנטאלית, הדבר היחידי שהיא משפיעה עליו זה על המראה שלי. עברתי הרבה ניתוחים וזה גרם לי לטראומות והוביל אותי לטיפול פסיכולוגי ארוך. בניגוד למה שאולי יכול להשתמע או למה שאנשים עלולים לחשוב, אני לא קורבן, אני לא שואל את עצמי למה אני עברתי את זה ואחרים לא, אני לא בוכה על מצבי ולא כועס. אני גם לא מרגיש שאני מנצח מישהו בזה שאני עושה דברים למרות מה שעברתי. בן אדם נלחם נגד עצמו, נגד עצמו בלבד. החברה? היא לא אמורה להשפיע.

זיקנה

היא באה ולא הולכת לשום מקום

ישראליות

יש בנו נטייה מגוחכת, מעצבנת ועצובה להרגיש קורבנות. אנחנו לא כאלה, אין סיבה שנרגיש ככה. מה שהקמנו כאן בשבעים שנה כמעט זה בגדר נס, מה שאנחנו עשינו כאן יש מדינות שלא עשו גם במאתיים שנה. אם רק נצא מתחושת הקורבנות, נלמד להכיר את האחר ולקבל אותו, נבין שאנחנו לא לבד באזור ובעולם, ונשלים שאנחנו צריכים לצאת מהגטו, אז מצבנו יהיה טוב יותר.

שירים או סיפורים

שירים הם סיפורים קצרים. למי שאין זמן או כוח שיכתוב שיר, מי שיש לו, שיכתוב סיפור.

כל אחד יכול לכתוב

לא כל אחד יכול לכתוב יפה או טוב, אבל כל אחד יכול לכתוב. הוא רק צריך לרצות את זה

מה זה שיר טוב

שיר שאפשר לעצום עיניים ולראות את התמונה בראש. זה שיר טוב.

בעוד עשרים שנה

סביר להניח שאהיה כאן, רק הרבה יותר זקן. 


מוזמנים להיכנס לאתר שלי, שירים חדשים, שם תוכלו לקרוא עוד שירים שכתבתי במהלך השנים 

יום ראשון, 7 ביוני 2015

פנטזיות

ושוב חוזרות הפנטזיות
שיחות אל תוך עצמי
מעמדים והתרגשויות
שוב אני יוצא מהדלת רק בשביל להיכנס אל תוך מעגל בלתי נראה

אולי חסרו לי חיים
איבדתי את עצמי
עוד מעט בן ארבעים
והחלומות עם של ילדים קטנים נטולי דאגות

לא מכיר אותם
לא מכיר גם את עצמי
שוב חוזרות הפנטזיות
נטולות פנים מלאות בקול

אני בורח
לא מבין לאן
אין שום שד שרודף אחרי
אז למה אני נשבה בפנטזיה שאין לה קיום ממשי

רוצה להיות זה שמצליח
לא יודע איך ובמה
לא מבין לא לדעת בשביל מה
אני הרי קיים, יש לי חיים, כאן או במקום אחר

לא מכיר את הפנטזיות
גם לא את הפנים שמלוות אותי
כל הדרך לתחתית
עוטף את עצמי בסיפורים, שיהיה לי מה לחשב, מילים או עלילות  


מאז ומתמיד אהבתי לספר לעצמי סיפורים, עכשיו זה חוזר אלי

יום שישי, 29 במאי 2015

הבלוז שלנו עכשיו

על אדמה קרה
מול שמיים שהקפיאו את עצמם מתנועה
אנחנו שוכבים
מחפשים כוכבים, מחילה קטנה

גם בנו יש חטאים, גם לנו יש חרטות
מבקשים לאחוז ידיים
לעבור את קו האמצע או את קו הסיום
אם אפשר בלי ליפול

קורסים אל תוך עצמנו, כמו מגדל קלפים
מטוס מתמוטט מבעד לתריסים
תביטי איך אנחנו נוזלים מהקירות
לא נשאר מהתמונה שלנו כלום

פיסות של זיכרונות ואלף חלומות
הכל מתמזג אל תוך ציור מופשט
מלא קווים, בלי סימנים
מי צייר אותנו חלק כל כך

איך, איך כל ההסברים נופלים עכשיו
נופלים חיים בין הכיסאות
אני יכול לבקש ממך להתאהב שוב מחדש
אבל זה יהיה חסר אחריות

על אדמה קרה
מול שמיים שהקפיאו את עצמם מתנועה
מחכים שמים קרים ילטפו את פנינו
זה הבלוז שלנו עכשיו 



זה הבלוז, זה השיר, זו אדמה קרה נטולת כיוון 

יום חמישי, 14 במאי 2015

אנחנו לא ניעלם

מתיישבים ביציע האבן שבמגרש
הימים הטובים חלפו
הימים שחלמנו עליהם עדיין לא באו
מה שאנחנו מרגישים, זה מה שיש לנו להתקיים עליו

הילדים משחקים בצד השני של המגרש
אין כאן רחמים, אין כאן שורדים
הסיגריות שעשינו, לא השאירו לנו בדל
התהילה היא של אחרים, אנחנו רק עוברי אורח

כן, החלומות שלנו נשמרים היטב
בתוך מגירות גדולות, על קירות חלקים
ויבוא הגשם הגדול וישטוף הכל
אנחנו נישאר להתבונן מהצד

עוד מעט נקום ללכת
ניכנס לרכב ונסע
אנחנו לא ניעלם בצד השני
לא נחזור עם סיפורים של סופרים

הנפנו את המוט מוקדם מדי
עכשיו תורנו לקחת צעד לאחור
אולי נצליח להתבונן לחלומות שלנו בעיניים
אני יודע זה לא מושלם, אבל זה מספיק קרוב

הימים הטובים כבר חלפו
הימים שאנחנו מצפים להם עדיין לא יצאו לדרך
בלילות אנחנו שומעים אותם שרים והילדים משחקים
אנחנו לא ניעלם בכוונה, לא ניתפס באור 



עוד שיר על תהילה שלא תפסה אותנו

ברגע של אי מנוחה

וברגע של אי מנוחה
מנסה לתפוס אלומה של אור
במראה שמשתקפת בתוך החדר
אולי לא אצטרך למצוא את עצמי שם

גם בימים טובים של הבטחה נידחת
אנחנו לא יכולים שלא להיות מנוכרים
לחשוב על המוות כסוג של  סיפור
ואני עומד בצד ומחכה, שמשהו יחלוף כאן

אורות חזקים מהבהבים מעלי
הרי עברנו בחלומות ההם
וראינו אותם שוקעים
בין הדרכים לבתים הישנים

וברגע של אי מנוחה
שוב עוצר בצד
אל מול עיניים קפואות
מול ידיים עצובות

גם בימים טובים של הבטחה נידחת
אני לומד להכיר את עצמי מחדש
לומד את הדרך, המסלול לא נגמר
לא כאן ולא עכשיו

לא חושב על מהפכות גדולות
גם לא סימנים של אור שעלולים לפרוץ החוצה
אני כבר שיקרתי מספיק
עכשיו תורכם 


ככה זה מרגיש עכשיו, בדיוק עכשיו 

יום חמישי, 9 באפריל 2015

בחדר של שירי

בחדר של שירי
יש תמונות על הקירות
חומות וגדרות
אין פנים של אנשים, אין בתים ישרים   

הפעמונים בחדר של שירי
לא מצלצלים בלילות
המרחק בין הקירות
נסגר ונעלם בשתיקות שלה  

כשהכל כמו עולה באש , היא יוצאת אל מרכז העיר
בין המועדונים השונים, מחפשת מקום לרקוד
להביט דרך החשכה על ענני העשן
אולי יום אחד, כל העסקאות ייסגרו בצד שלה

בחדר של שירי
הבגדים מוטלים על הרצפה
היא לא יכולה למצוא שם את הכרטיסים
הרכבת האחרונה כבר נסעה, עולם חדש נפל לה בין האצבעות

שירי אומרת שכולנו רעבים
אבל אף פעם אנחנו לא שבעים
אם היה לי אקדח
הייתי יורה בחלומותיי, בשביל לא לזכור אותם

כן, כל הסימנים כבר כאן
מביטים דרך מסכות ישנות
בחדר של שירי
אי אפשר להתחמק מהעונשים

היא לא השאירה דבר לעצמה, גם לא לאחרים
עוד קצת, עוד מעט
היא תיגע בקירות, הם לא יתנפצו, ולא יישארו מאחור
הרכבת האחרונה כבר נסעה והשאירה אותה בחדר שלה 



אין באמת שירי כזאת, חדרים כאלה נבנים כל יום 

יום שני, 26 בינואר 2015

אין לי יותר שירים

אין לי יותר שירים לכתוב
אין לי יותר חלומות לחלום
לא הכל הושלם, לא הכל נגמר
רק השלטים מסמנים לכיוונים שונים
כאילו משהו חדש נולד

הכלבים ימשיכו לנבוח
המילים ימשיכו להדהד
אני לא בטוח כמה אמת יש בכוח
וכמה כוח יש לשקר הזה
אך אין לי יותר שירים לכתוב

רק סימנים של טוב או פחות
מתגלים בי ונעלמים באור
אני עומד מול המראה
לא בטוח שזה נכון
אין לי יותר שירים לכתוב

הבמה שהיתה נעלמה
משהו ירד ממנה בלי אור זרקורים
אני כבר לא במשחק של גדולים
ילדים קטנים יוצאים מתוכי
אין לי חלומות בשבילם, אין לי שירים להשלים

כמה אמת וכמה זמן
הכל מתחבר או מתפרק
אני כבר לא בטוח בדבר הגדול הזה
רק תנועה של הלב לכיוון החץ
מכאן לאן אמשיך? 



הרבה זמן לא יוצאים לי שירים, גם לא מכתבים והחלומות עדיין כאן או שכבר לא. לאן אמשיך מכאן? 

יום רביעי, 21 בינואר 2015

לא עוטף את עצמי בדם

תראי אותי עכשיו
הפסקתי לעטוף את עצמי בדם
עומד מול המראה
מזיע כולי מזעם וצער, לילות בלי שינה

כל החלומות שחלמנו כשהיה לנו על מה
השאירו אחריהם פיסות של געגועים
למשהו אמיתי כמו תקווה
משהו אמיתי כמו אמונה

אנחנו חייבים לשמור על הקרב
חייבים לשמור עיניים פקוחות
זמן שלא נקצב מעצמו
תחת כאב , אין לנו סיכוי מולו

תראי אותי
אני לא מסוגל לשבור את השיא
כל הזמן שבעולם
ואני רץ מול מספרים גדולים

כן, כל החלומות שחלמנו כשהיה לנו על מה
השאירו אחריהם פיסות של געגועים
למשהו אמיתי כמו תקווה
משהו אמיתי כמו אמונה

אני רוצה לשבור את הדלתות
לפרק את הקירות
לעמוד איתך באמצע החדר הפתוח
ולתת לרוח לנצח פעם אחת, ניתן לה לעשות מה שהיא רוצה

תראי אותי, לא עוטף את עצמי בדם יותר
לא מניח בצד את כל הרובים
אנחנו חייבים להשאיר את העיניים פקוחות
חייבים לפתוח את הלב עוד פעם אחת לחלומות


אחרי שיאים שונים, פתאום הכל נהיה רגיל