כותב לך

יושב כותב לך

אחרת לא היית יודעת

אחרת היית הולכת

יושב וכותב לך

ומדמיין שאת קוראת כול מילה

מדמיין את שנינו באמצע הסתיו יושבים בפריז

בית קפה עמוס אנשים

לרגע נדמה שהחיים נעצרים פעם ביום

מסמרים כואבים, וסימני איפור כבדים

הפצצה תתפוצץ, לך אני כותב

שהפצצה תתפוצץ תתחבאי

אחרת אין לי מושג מה יהיה איתי

ועכשיו מה?

יושב וכותב

הפנים שלך מכתיבות לי את המילים

היד שלי כואבת, מנתק את הטלפון

אין לי צורך באנשים נוספים

ואחרי שאסיים לאהוב אותך, איך אוכל להתחיל לאהוב מישהי אחרת?

אף פעם לא הבנתי איך מתגברים על סופים כאלה

פתאום אתה אוהב, פתאום כבר לא

אתה אוהב מישהי, יום אחרי אתה אוהב מישהי אחרת

פנים דומות, נפש שונה

כן, אני מכיר את עצמי

ואותך אני מדמיין ואותי גם בעצם באמצע פאריז

בין הרחובות לאנשים, מתיישבים על ספסל מביטים בציפורים

אם לא תהיי כאן, לאן אלך אחר כך?

יושב כותב לך

אחרת לא היית יודעת

והרכבת כבר מגיעה

אם נעלה לאן ניסע? לאן ניסע?

בכול העולם יש מחסומים, יש מקומות מסתור,

בכול העולם לא אמצא מישהי ללכת איתה

לאן נלך בעצם?

מתיישב מול המסך

פעם העולם נגמר שם, הים הוא רק מתחיל באותה נקודה

אז יושב וכותב לך

זה לא מכתב שתצטרכי לפתוח

כותב לך אחרת לא תביני במה מדובר

ואני בעצם לא מבין שום דבר

חולף לו היום ועכשיו כבר ערב

אז  כותב לך משהו שתזכירי

והפצצה נופלת הרחק מכאן

אל תלכי למקומות כאלה, לא יודע מה לעשות

תתחבאי, תסתתרי, תבואי אלי

יושב וכותב לך

אחרת לא הייתי יודע איך לומר לך את זה

ובינתיים רואה תמונות אנשים בפריז, אנשים בלחץ,

ציפורים עפות רחוק

אז כותב לך

שיר משנת 2001, מאז כתבתי לך מיליון שירים והפצצה התפוצצה דווקא השבוע

גיבורים פגומים

אבא תגיד לי למה אני אוהב את האספלט

את המרחבים שנפרשים בפניי

מעולם לא נסעתי איתך כל הלילה

אני לא זוכר אם הגענו פעם

אבא תספר לי , מה רואים בצד השני של הגדר

אני לא מצליח לשמוע את הגברים בוכים

תספר לי איך נשמע קולן של הנשים

כל הגיבורים פגומים

בחוץ השמיים אפורים

אפשר לראות בין המכוניות הדוהרות ילדים משחקים בין העצים

אבא כמה זמן עוד ניסע

אני לא חושב שאי פעם נגיע

אני אוהב את האספלט, את השלטים שמהבהבים

הזמן נעלם בנוף המשתנה

אז למה אף פעם לא נסענו אל תוך החשכה

לגלות איך נראים הימים החדשים

אני לא זוכר אם פעם מחקנו שורות מהמכתבים שלנו

זה נראה שלא הצלחנו לתלוש דפים מהיומן

אז אבא תספר לי איך זה מרגיש

להתעורר באמצע הלילה ולשמוע גברים בוכים

יום אחד אבא , אני אכנס לרכב ואתה תשב לצידי

בדרכים שנחצה, נלמד איפה אסור לנו לעצור

אתה תצביע על הגדרות ואני אחפש את הגברים הבוכים

אז שנינו נלמד על הדקויות של הגיל ושל הזמן

אבא תספר לי, איך זה מרגיש להיות כבול לתקתוק השעון

יושב ליד המקלדת וכותב את המילים, מדמיין איך זה נראה

בזמן שבצד השני אני לא שומע גברים בוכים ,

כל הגיבורים פגומים

אבא, יום אחד אנחנו נחצה ביחד את הדרכים שלא חשבנו שנחצה

אני אבין למה אני מאוהב באספלט , אתה תבין את השאר

כן אבא, יום אחד אנחנו נסע כל הלילה

נשמע את הגברים בוכים, נבין למה הנשים צורחות

הפרדוקס הגדול, גברים לא בוכים, גיבורים לא פגומים, אבא ואני לא נוסעים

ואולי הכל לא נכון וזה בעצם קורה? 

הרצון להצליח או הפחד מהכישלון?

מה יותר מדרבן, הפחד מכישלון או הרצון להצליח? הרצון להיות שם כשה קורה או הפחד לגלות דלת נעולה? זו לא שאלה מאמן אישי , רוחני או איך שקוראים לזה היום, זו השאלה האמיתית בכתיבה ובכלל.


מלבד כתיבה אני עושה עוד הרבה דברים בחיים, לימודים, ריצה, עבודה, זוגיות. אם אני מסתכל רק על הכתיבה ועל האתר, מבנייתו ועד תפעולו היומיומי, אז יותר מהרצון להצליח, מה שמלווה אותי זה החשש להיכשל. החשש הזה לקום בבוקר ולגלות שאני נמצא אי שם מאחור. ההתמודדות עם הכישלון היא הרבה יותר משמעותית מאשר החיים עם ההצלחה.


אני קם כל בוקר מוקדם, לפני שאני יוצא לכיוון הרכבת בשביל להגיע לעבודה אני יושב על האתר. ברור לי שזה לא ישנה לאיש, מה עוד שבסך הכל נכנסים לאתר בין 5 ל-10 גולשים ביום, ככה שזה לא ממש משמעותי אם אוסיף שירים או לא. המחשבה שאני לא עושה את זה, תטריד אותי. המחשבה שאני מעדיף את הנוחות בלא לעשות כלום מפריעה לי. זו הסיבה שגם בימי שישי ושבת אני עושה את זה, באופן עקבי, בלי הנחות.


בלא מעט משיריי אני מתאר עבודה קשה,שירים שעוסקים בעבודה פיזית, מנטאלית או רגשית. אני מאמין שזו הדרך להצליח גם אם לעיתים נדמה שזה לא מוביל לשום מקום, גם אם בדרך סופגים כאבים. אני מאמין שהגישה הנכונה בסופו של דבר היא לא לתת לעצמך הנחות. ולא זה לא מסר לעולם ולא טיפ לחיים נכונים, זו רק מחשבה שעולה לנייר.


אני זוכר שפעם שמעתי שיש אמנים שיושבים בשעות מסוימים וכותבים, מעבר לכך הם לא עושים דבר. אני לא מאמין בגישה הזו, אני חושב שצריך לכתוב כל הזמן שיש מה. אך בזמן האחרון אני מבין את המשמעות של להושיב את עצמך ולכתוב. אחרת החיים לוקחים אותנו למקומות מסוימים ואז אנחנו נאבד את זה, לא את היכולת כמו את הרגע, את המילים , את הנהר הזה בתוכו אנחנו נסחפים בשביל לכתוב.

זה לא הפחד מכישלון כמו הפחד לא לעשות כלום, הפאסיביות של הכתיבה. אז אני כותב , ועובד על האתר, ועושה עוד מיליון דברים, כי בסופו של דבר, האופציה השנייה היא להיעלם, להינמק, ואת המחיר של זה אני לא מוכן לשלם.

כתיבה על אוטומט

לפעמים אני מביט באנשים שנמצאים בעסק שלהם הרבה זמן ואני תוהה אם הם אוהבים את מה שהם עושים או פשוט עושים את זה על אוטומט כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר. היום זה כבר לא כל כך ברור, הרי קריירה שנייה, שלישית ורביעית היא דבר שכיח. ובכל זאת, יש מי שעושים שלושים שנה אותו דבר, הם באמת נהנים מזה? 

אני מתעסק בזה , לא רק בגלל שאני באמצע שנות השלושים שלי ותוהה אם מתישהו אמצא משהו שאוכל לעשות עשרים-שלושים שנה בלי להשתעמם ולהפסיק לאהוב, אלא גם בעיקר בגלל התחושה שמלבד האדם זה תלוי לא מעט במקצוע או בתחביב שהוא בוחר לעצמו. ואולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה ככה. 

אחד הספורטאים האהובים עלי היה דורון שפר, במיוחד בזכות העובדה שהוא כינס יום אחד מסיבת עיתונאים והודה שהלב הורה לו להפסיק לשחק כדורסל והוא הולך אחרי הלב. כמה ספורטאים שנמצאים במקום בו שפר היה יכולים לומר את זה? רובם מושכים את הקריירה שלהם עד הסוף המר או עד הפציעה שמכריחה אותם לפרוש. למזלם של ספורטאים אין להם ברירה אלא יום אחד לעבור קריירה. ההחלטה נעשית בשבילם. 

מוזיקאים, שחקנים בדרך כלל ממשיכים להופיע או לפחות להוציא דברים לאור כל עוד הקהל רוצה אותם ולפעמים אפילו מעבר. לא פעם שואלים זמרים עד מתי הם יופיעו והתשובה שלהם מתחלקת לשניים, יש מי שעונה , עד שהקהל לא ירצה לראות אותי, ויש מי שעונה, מה אני עוד יודע לעשות. התשובה הראשונה מוכיחה את אהבתם למקצוע, השנייה גורמת לחשוב שהם לא באמת אוהבים את המקצוע, פשוט אין להם ברירה. בדומה לאותם פקידים או בעלי עסקים, שמסתכלים עליהם מהצד ורואים את הייאוש על פניהם, הם כבר לא יכולים למצוא מקצוע אחר. 

לפעמים אני מתיישב לכתוב ובתחושה שלי , אני עושה את זה על אוטומט. כאילו מכריח את עצמי, חשש שאם לא אכתוב אשכח איך לעשות את זה ומה אעשה אז? אני לא יודע לעשות משהו אחר בצורה כזו. אבל לפעמים זה כמו ריצה, אני מגיע לשיא פעם אחת, וחושש שבפעם הבאה לא אוכל לשבור את השיא, אז אני רץ יותר מהר או יותר זמן רק בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגל. 

אז כן, אני כותב שירים כל הזמן, כי אני אוהב את זה ומפחד שיום אחד לא אדע איך לעשות את זה, או שיום אחד אתעורר ואגלה שאין לי את החשק ואני עושה את זה על אוטומט. לשמחתי, החשק לעולם לא נגמר. כתיבה היא לא כמו כל מקצוע, זה חיידק, מחלה, כל עוד יש מחשבות, דמיון, תחושות ורגשות, היא תהיה שם. 

זו כנראה אחת הסיבות שכמות הפורשים מרצון מהתחום של מוזיקה וכתיבה היא כנראה הנמוכה ביותר מבין כל המקצועות. יש דמויות שלא עובדות בתחום כי הקהל לא מתעניין בהן, אבל הם היו מתים להישאר על הגלגל. כמה אמנים הפסיקו לגמרי להופיע, לשיר, לנגן, לכתוב? יש מי שהפסיק להופיע אבל הוא לא הפסיק לשיר ולהקליט. כי אומנות זה לא כמו כל תחום. במובן מסוים זה דומה לספורט רק בלי ההגבלה הפיזית. תסתכלו, אפילו מפוליטיקה אנשים פורשים.

על תמונות וכתיבה

באתר שלי,  נכון לתחילת אוקטובר, יש למעלה מ-100 תמונות. את רובן אני צילמתי (אם זכור לי טוב רק תמונה אחת באתר אני לא צילמתי), באמצעות מכשיר פלאפון. חלק מהתמונות מציגות חפצים, נופים, אנשים, מקומות וגם יצירות אומנות (בעיקר של בת זוגתי).  התמונות עברו תהליך פילטור לפני פרסום, ואפשר לראות שהן לא צולמו כפי שהן מופיעות באתר.

בתחילת הדרך הופיעו באתר תמונות רק בעמודים הראשיים, שירים, יצירות מהמכונה וסיפורים. במהלך הזמן האתר שודרג ואז עמודים נוספים קיבלו תמונות, היום בכל עמוד מרכזי, רשימת יצירות מלאה ובעמודים החיפוש (אותיות וחודשים) יש תמונות. מה שהקפיץ את כמות התמונות פי 2 לפחות. כל תמונה מקושרת ליצירה מסוימת ולכן היא נושאת את השם שלה. 

עכשיו לשאלות החשובות, כיצד אני בוחר איזו תמונה לפרסם באתר , למה ועם איזה פילטר אני משתמש. לפני שאענה על השאלות אציין שגם תהליך פרסום התמונות עבר שינוי. בתחילת הדרך כל התמונות היו שחור לבן מתוך מחשבה שכך התמונות יציגו בצורה נכונה יותר את רוח האתר. היום מופיעות באתר תמונות צבעוניות.

אני בוחר לצלם כל מה שנראה לי מעניין ושונה. זה יכול להיות פסנתר בלב תל אביב, גל בים, קבוצה של סלעים או כתובת גרפיטי מעניינת. מאז שהאתר עלה לאוויר, אני מודה שאני מסתובב ברחובות עם עין יותר פקוחה והפלאפון מוכן לצילום. עבור המביטים מהצד , זה בטח נראה מוזר לראות מישהו מצלם רצפה, אבל אני יודע שיש לזה מטרה, בסוף בתמונה תופיע באתר. 

התמונות מבקשות להעביר את רוח האתר, רוח השירים. חוסר שלמות, לכלוך, כתם. הפילטור של התמונות בצבעים דהויים, עם זה של נעלי מרטנס כמו בעמוד הראשי של שירים או תמונות חודש יוני, מבקשות להשלים עם חוסר השלמות, אין כאן זוהר נוצץ, אין כאן רצון להציג עולם מבריק. השירים לא כאלה ולכן גם התמונות לא יכולות להיות כאלה. הרצון שלי הוא ליצור תחושה של חורבן וסוף, ואם אני מצליח להעביר את זה בתמונות, אני שמח.

אתן כמה דוגמאות של קבוצות תמונות כדי להסביר על מה אני מדבר. הקבוצה הראשונה אליה אתייחס היא של תמונות נהר. תמונות אלו צולמו ברובן , במהלך טיול שערכתי בפארק הירקון. התמונות מופיעות בעמודי שירים, ויצירות מהמכונה. התמונות באות להציג את הנהר כפי שאני רואה אותו, מתפתל ומטהר, מקום להתחבא בו, לצלול לתוכו ולהיעלם, שם ילדים משחקים, שם יש סירות ששטות לאורכו ולרוחבו. בחירת הצבעים הדהויה של הנהר וסביבו, באים להראות את הישנות שבנהר, חוסר הברק שלו, הספק והאימה.  

קבוצה שנייה של תמונות היא של חפצים שונים, דוגמא קישוט גיטרה שמופיע בעמוד שירים חודש יולי, שם גם מופיעה תמונה של פסל חייל קטן, משקפת שמופיעה בעמוד שירים נ', או טלפון ישן שמופיעה ביצירות מהמכונה אות א'. הרעיון הוא להציג את החפצים שנראים ברורים לכל, בצורה שונה. להוציא אותן מהקונטקסט, ולהציג אותן באור אחר. הרי מה לבובה של חייל ולשירים? או לטלפון ישן וליצירה שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ועוד לקרוא לה "אלך כשתלכי"? אין קשר. הניסיון הוא להוציא אותן מהקונטקסט שלהן ולהציג אותן בצורה אחרת. שוב באמצעות פילטר מתאים, בדרך כלל כהה יותר, לעיתים שחור לבן ולעיתים דהוי. 

אפשר למצוא עוד שתי קבוצות של תמונות באתר. הראשונה היא של מאכלים. במקום לעלות תמונות של אוכל לאינסטגרם, אני מעלה אותן לאתר. אחרי שהן עוברות תהליך של פילטור, הן מקבלות משמעות שונה. מי שלא מאמין שיכנס לעמוד שירים חודש יולי ויראה אם הוא מצליח לזהות איזה מאכל מוצג שם. לעיתים זה ברור , כמו בעמוד שירים חודש ספטמבר, עם התמונה של המולים ולעיתים התמונה של האוכל יכולה לבטא דברים שונים.

קבוצה אחרונה של תמונות שמוצגת באתר היא של חלקי גוף. בעיקר פנים. גם כאן, בדומה לתמונות מאכלים, נועדו התמונות להציג מראה אחר. אף אחד לא יכול לדעת שהתמונה בעמוד שירים אות ג', היא בעצם של זקן (שלי למעשה) ולא איזה קשקוש שמישהו צייר.

לסיכומו של דבר, זה היופי, בצילום כמו בכתיבה, לקחת את המובן מאליו , לשחק איתו, ולהפוך אותו למשהו לא ברור שגורם לצופה או לקורא לחשוב מה זה, לחשוב שהוא יודע, ואז לגלות שהוא טעה.

על כתיבה מתכוננת

בפוסט של שבוע שעבר כתבתי על כתיבה אימפולסיבית, כזאת שנוצרת ברגע אחד, יושבים מול המסך, שופכים את המילים והנה לנו שיר. ציינתי שכתיבה של שירים בצורה כזו מגיעה מהבטן, היא שולפת מתוכנו את כל הזעם והכאב, ולא מפספסת שום נקודה. 

בפוסט הנוכחי, אעסוק בסוג השני של כתיבה, כתיבה מתוכננת, כתיבה שמגיעה מהראש או לכל הפחות משתפת אותו ביצירה. למי שלא קרא את הפוסט משבוע שעבר, ולפני שהוא ייגש לעשות זאת הנה הסבר קצר על כתיבה מתוכננת כפי שאני רואה אותה. מדובר בכתיבה שנוצרת ממשפטים שנכתבים בלי קשר ביניהם, מתוך רגע בחיים, חוויה או מחשבה. אחרי שנוצרים כמה משפטים, אני מתיישב ליד המקלדת וכותב את כל המשפטים , מחבר אותן בעזרת משפטים נוספים, עורך ומשנה את המשפטים המקוריים כך שיתאימו לרוח של השיר כפי שאני מעוניין להראות אותה. לבסוף כאשר יש שיר שלם, אני חוזר לתחילתו ומתחיל לערוך אותו על מנת שאוכל לפרסם אותו כטקסט שלם. 

כתיבה מתוכננת מתחשבת בטקסט שמולה ומחשבת איך אמורים לצאת המשפטים. היא בודקת חזרות, אלגוריות, מטאפורות ומושגים אחרים מעולם הספרות. המטרה שלה היא לגרום להבין את השיר, אם לא בקריאה ראשונה אז בשנייה או שלישית, לעיתים תוך במאמץ מחשבתי. להבדיל מכתיבה אימפולסיבית, יש כאן רעיון מסוים איך השיר אמור להיראות ומה הוא אמור להציג. בכתיבה אימפולסיבית יש רצון להוציא הכל החוצה. אם ההייתי מבקש צריך לעמוד על אחד ההבדלים בין שני סוגי הכתיבות בכל הקשור לרצון הזה, להוציא הכל החוצה, אז הייתי אומר שבכתיבה מתוכננת מדובר ברצון להוציא כאבים, סיוטים, טראומות שמבעבעים מתחת לפני השטח וצצים באותו רגע. לעומת זאת בכתיבה מתוכננת מדובר על מחשבה שנוצרת , ייתכן כתוצאה מסיוט או כאב אבל עדיין היא נוצרת ברגע מסוים בהווה, והמילים שמוציאות אותה החוצה נבנות בתהליך איטי ומסודר. זה נכון גם אם מדובר בשיר שנכתב מתוך מחשבה שאין בה שום קשר לטראומה , סיוט או כאב. 

יש לי לא מעט דוגמאות לכתיבה מתכוננת, אבל אני בוחר להתמקד בשירים מהתקופה האחרונה, גם בגלל שיותר קל לי לזכור אותם וגם בגלל שאין טעם לחזור יותר מדי לאחור. דוגמא אחת היא "מילים קצובות", השיר נכתב בזמן שקראתי את הביוגרפיה שכתבה סילבי מונס על לאונרד כהן (מומלץ מאוד), מחשבות שעלו בי בזמן הקריאה, הפכו למשפטים שכתבתי בזמן הקריאה. אחרי שהיו לי יותר מעשרה משפטים (אפשר לשים לב שמדובר בשיר מאוד ארוך יחסית), התיישבתי מול המסך והתחלתי לחבר אותם , הוספתי להם בתים , מחקתי , ערכתי ונוצר שיר. הרעיון היה לבטא את הרצון שלנו בחופש, דרך מילים, שירים, אפילו דרך ריקוד. כשידעתי שזה הרעיון, המילים שנוספו, עלו וירדו, נותבו למימוש הרעיון הזה. 

דוגמא אחרת, הוא השיר "הזדמנות שנייה" , הפעם זה היה קשור לצפייה בסדרת מתחת (הסמויה), שעסקה בסמים, שחיתות וכדומה. כשציפיתי בסדרה, שאלתי את עצמי מדי פרק, מה גורם לבן אדם לחשוב שמה שהחברה מגדירה כפשע הוא דווקא דבר טוב, ומתי אנחנו זכאים להזדמנות שנייה. כאן המשפטים שכתבתי בזמן הצפייה היו יכולים בקלות להישמע כמו המנון, דבר שלא פעם אני חרד ממנו, מצד שני כשאני כותב על אנשים שמחפשים הזדמנות שנייה לא יכולתי להתחמק מזה, לא לגמרי לפחות. המחשבה על בריחה, ייסורים, פרחים שנבלו. 

דוגמא אחרונה הוא השיר "דרך ימיי חיי הקצרים". השיר נכתב תחילה בשורות בודדות בזמן שביקרתי בחולון , עיר הולדתי, ועברתי בגינה ציבורית בה נהגנו לבלות בימי התיכון, ובחדר נעוריי בבית הוריי. תיארתי תחילה את המפגשים ולאחר מכן את התחושה. השיר נכתב תוך כדי הליכה בפועל, אך את תהליך הבנייה והעריכה עשיתי כבר מול המחשב. 

לפני שאסיים אני רוצה לציין, ששני סגנונות הכתיבה אהובים עלי ואין אחד טוב מהשני, לכל אחד יש גם חסרונות רבים, בכתיבה אימפולסיבית נוצרים לא פעם משפטים ילדותיים ומלאי חרטה, בכתיבה מתכוננת נוצרים לא פעם משפטים מלאי פאתוס מיותר. ובכל זאת, אלו סגנונות הכתיבה שיש לנו, וזה לא מעט.

על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

כוונת הכותב

אחד השיעורים האהובים עלי בתיכון היה שיעור ספרות. אהבתי את רוב החומר שלמדנו (סיפורי עגנון, התפסן של סילינג'ר, קופסה שחורה של עמוס עוז) ומאוד אהבתי את ניתוח הטקסטים שעשינו אחרי כל קריאה. 

קפיצה כמה שנים קדימה בסיום התואר שני, עשיתי עבודה במסגרת סמינר שעסק בסכסוך הישראלי פלשתיני בראי התרבות הישראלית, ובחרתי להתמקד במוזיקה הישראלית  (רוק, מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ). בעבודה לקחתי מספר שירים וניתחתי אותם מבחינה טקסטואלית. זו היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות ולו מהעובדה שהייתי צריך להקשיב למוזיקה שאני אוהב ולנתח אותה. כך למשל לקחתי את "שיר האונס" מתוך מאמי וגיליתי בו רבדים שונים שבאזנה רגילה חולפים ליד האוזן (אחרי ניתוח שלו הבנתי שמדובר בשיר המחאה הגדול ביותר שנכתב כאן). אגב, לשאלתכם, כמעט ואין השתקפות לסכסוך בראי המוזיקה הישראלית אבל זה כבר נושא אחר שפעם עוד אכתוב עליו.

גם היום כשאינני צריך לעשות עבודות אקדמיות בנושא ואין לי שיעורי ספרות במערכת החיים, אני נוהג לקחת שירים, להאזין להם ולעבור על טקסטים שלהם במטרה לחפש בהם משמעויות ופרשנויות. מודה שלא תמיד מצליח לי, בוודאי לא משפטים שמתקשרים לחיים אישיים של הכותב אבל אני עדיין נהנה לשחק במשחק הזה.

למה אני מספר את זה. כשהקמתי את האתר, חשבתי שכל שיר צריך לקבל פרשנות מסוימת. לכן בכל עמוד שיר, לצד הטקסט, ניתן לראות הסבר קצר עליו בצד. לעיתים מסופר מתי ואיך נכתב השיר, לעיתים ההסבר נראה כמו המשך של השיר , אך לא כך. מדובר בפרשנות מסוימת שאני נותן לו.  

אני מניח שהקורא היה רוצה לגלות את זה לבד,אבל יש מקרים בהם זה יכול להקל או אפילו לעורר את הקורא לפעולה אחרת. לדוגמא, אם אני מסביר לקורא ששיר מסוים, דוגמא "מה את מבינה" נכתב בעקבות תרגיל בסדנת כתיבה, אז קל להבין מדוע הכנסתי את עצמי לשיר ומי הדובר בו. אם בשירים שנכתבו בהשראת שירים אחרים, דוגמא "רכב חדש" שנכתב בהשראת used car של ספרינגסטין, אני מציין זאת, אז אולי גם גרמתי לקורא ללכת לשמוע את השיר המקורי, מלבד להבין מהיכן נובע השיר. 

בחלק מהשירים כפי שציינתי, יש כביכול המשך של השיר אך מבחינתי גם אז מדובר בפרשנות שלו. למעשה אני לוקח את המהות של השיר ומוציא אותה החוצה. אני לא מזלזל בקורא שיוכל לעשות את זה בעצמו, אבל אני חושב שבתור הכותב יהיה לי קל יותר לעשות את זה. דוגמא טובה קיימת בשיר, "האם תאהבי אותי?" שם אמרתי בפירוש שאני לא זקוק לאהבתך אבל תוהה אם תוכלי לאהוב אותי בהיעדרי. אגב, הקורא יכול לקרוא את השיר ולפרש על מי ולמה אני מדבר. רוב הסיכויים שהוא יהיה צודק. 

כאן עולות שתי שאלות, האם יש צורך בכלל לפרש את השיר והאם על הכותב להשאיר משהו מהמסתורין שלו ולא להסביר אותו. בשני המקרים התשובה חיובית עם סייג. כל שיר ניתן לפירוש, כל שיר דורש את זה (בהנחה ולא מדובר בהמנון "פופ" לריקודים) אבל כל קורא יכול לפרש אותו בדרכו ולפי הבנתו. היו כבר מקרים שקוראים לקחו שיר מסוים והתייחסו אליו בצורה אחרת לגמרי ממה שאני התכוונתי (ואני מניח שזה נכון גם לגבי כותבים אחרים, ידוע המקרה בו השיר "ילדים הם שמחה" של הברירה הטבעית נתפס כשיר שמחה , בעוד שבמקור הוא נכתב כשיר מחאה לכל דבר).

לגבי המסתורין, אז כן. אני חושב שאין היגיון להסביר כל שיר וכל משפט , היופי בשיר שנשארת לו מעטפת של מסתורין על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא אותו בלי להבין למה התכוון המשורר ולחשוב לבד מה כוונתו. מה עוד שלא כל משפט גורר עמו פרשנות אחת, וודאית וקיומית. אך לכותב זה קשה להימנע מפירוש של שיר. אני הרי רוצה שיבינו למה התכוונתי ולא יחשבו שאם אני כותב "תאהבי אותי בהיעדרי" אני מתכוון למולדת שתאהב את מי שעוזב אותה. או אם אני כותב "ארצות הברית עולה באש" אני מתכוון להססנות של המנהיגות הנוכחית שלה... (גם פרשנות כזו שמעתי כבר).  

כאן נכנס למשחק משתנה נוסף. כל שיר ניתן לפרש בצורות שונות. הכל תלוי מנקודת המבט של הקורא. לכן זה לא באמת משנה מה אכתוב, יהיו שיטענו שהם מצאו בשיר פירושים אחרים. יכול להיות שישתכנעו שזו לא היתה כוונתי אבל זה לא באמת משנה. אני שמח לספק לפחות קרקע נוחה להתחיל איתה את מסע הניתוח.  

לסיום אציין שבעמודי סיפורים ויצירות מהמכונה אין פירושים ליצירות, מאחר ולדעתי הסיפורים מפרשים את עצמם, ואת היצירות מהמכונה כתבתי לפני עשרים שנה, לך תזכור מה חשבתי כשכתבתי אותם. 

על פרויקט מילות חיפוש

אחרוג ממנהגי הפעם ובמקום לכתוב על כתיבה אספר על פרויקט שלאחרונה סיימתי ועלה לאתר, פרויקט מילות חיפוש. אסביר בקצרה למה עשיתי אותו, איך וכיצד הוא משרת את הגולשים שנכנסים לאתר שלי. 

תחילה אציין, שהפרויקט בגדול הסתיים, אך בימים אלו אני עובד על סגירות אחרונות שלו, עניין של יום-יומיים עד שהוא יושלם לגמרי ולאחר מכן רק יהיה צורך בעדכונים בכל פעם שאעלה שיר או סיפור שיש בהם מילת חיפוש שמופיעה באתר. 

בקצרה על הפרויקט. הרעיון היה לקחת ביטויים שחוזרים על עצמם בשירים, סיפורים וטקסטים אחרים באתר, וליצור להם עמודים משלהם, שם יופיעו כל הטקסטים בהם הביטויים הנ"ל מופיעים. כך לגולש קל למצוא ולגלות טקסטים שונים. 

כאן אני מגיע להסבר למה עשיתי את זה, לפני שאסביר כיצד. הסיבה הראשונה היא שלצערי כרגע אין באתר מערכת חיפוש, עם הזמן אמורה להיות (זה לא תלוי בי אלא בחברה ממנה רכשתי את המערכת של האתר) אז אני מניח שמערכת ידנית עדיפה על אתר בלי מערכת חיפוש בכלל.  הסיבה השנייה, מאחר והרבה טקסטים מכילים ביטויים דומים, דוגמא, ים, אוטובוס, ואחרים, חשבתי שיהיה נכון ליצור עמודים שיכילו את כל הטקסטים שכוללים את אותם ביטויים. סיבה שלישית, הביטויים, לפחות בחלקם, אמורים לקדם את האתר כולו במנועי החיפוש השונים. 

בניית המערכת לא היתה פשוטה. היא התחלקה לשני חלקים, חלק אחד של 72 ביטויים ולאחר חודש עשיתי את החלק השני, 24 ביטויים. הרשימה של הביטויים נלקחה הן מהזיכרון והן ממעבר על טקסטים שונים. לאחר שיצרתי רשימה ארוכה של ביטויים, בחנתי כמה חיפושים יש לכל ביטוי בגוגל (ביטוי שלא זכה לחיפושים מצד גולשים, לא מופיע ברשימה) , רוב הביטויים גם זכו לבדיקה כמה פעמים הם מופיעים בטקסטים, יש מקרים בודדים בהם ביטוי מופיע רק פעם אחת אך החלטתי להשאיר אותם ברשימה. 

החלק הבא היה מעבר על כלל הטקסטים שמופיע באתר, הן באמצעות מערכת חיפוש של מערכת WINSOWS והן באופן רנדומאלי. המטרה ליצור אקסל בו לצד כל ביטוי מופיעים הטקסטים בהם הוא מופיע. באותו שלב גם יצרתי טבלה שמציינת אלו ביטויים מופיעים בכל טקסט. כך יכולתי בהמשך ליצור קשר בין הביטויים השונים וכן לפרסם בכל יצירה , רשימה של ביטויים שמופיעים בה. בשלב הזה יכולתי להתחיל בבניית העמודים לכל ביטוי. 

מה כולל עמוד ביטוי?

כל עמוד כולל שני חלקים, חלק טקסטואלי בו אני מסביר מה אני מרגיש כלפי הביטוי , לעיתים תוך כדי העלאת זיכרון ישן נושן מחיי ולעיתים משהו מהדמיון. 

החלק השני כולל שורה של קישורים, הראשון לעמודים הכלליים בו מופיע הביטוי, נגיד שירים, סיפורים, ביוגרפיה ועוד. לאחר מכן את הטקסטים בהם מופיע הביטוי, ולבסוף תגיות קשורות , ביטויים נוספים שנמצאים באותן יצירות בו הביטוי מופיע. בסוף יש כפתור חזרה לעמוד התגיות הכללי. 

בצורה הזאת, כל מי שנכנס לעמוד של ביטוי מסוים, נגיד זיכרונות או אלוהים, יכול למצוא את כל היצירות בהן הביטוי מופיע ואיזה עוד ביטויים מופיעים שם. 

החלק הבא בפרויקט היה לפנות לכל יצירה ולציין ברשימה נפרדת , אילו ביטויים מופיעים בה ולקשר לעמוד שלהם. 

העמודים היחידים בהם הרשימה לא מופיעה הם ביוגרפיה, בלוג, פורום וחדשות. ההסבר הוא טכני ונראות.  יצירות בהן אין ביטויים מתוך הרשימה, זה מצוין גם בעמוד היצירה. 

מי שמסתכל על הרשימה, יתקשה אולי להבין את הקשר שלה ליצירות, יש שם יבשות (כולן מופיעות בסיפור "האנשים שמכרו את העולם לשטן"), דמויות מוכרות (שלום חנוך, עמיר לב ועוד) ומצבים שונים בחיים (חטאים, זיכרונות) ההסבר הוא שכולן  מופיעות ביצירות, יותר מפעם אחת לרוב ולכן יש להן מקום ברשימה. 

אני מזמין אתכם להיכנס לעמוד מילות חיפוש, להיכנס לביטוי מסוים, לפנות ליצירה מסוימת וממנה להתגלגל דרך הביטויים השונים. אשמח לשמוע מה דעתכם על הפרויקט, אם הוא מקל או מקשה על החיפוש ומה אפשר לשפר בו.  

מחכה לשמוע מכם

על הסיפורים

כשטיילתי במזרח הרחוק בפעם הראשונה, הסתובבתי עם מחברת באופן קבוע. את הראשונה קניתי בארץ, את האחרות קניתי שם. עד היום אני שומר עליהן. כבר למעלה מ-13 שנה הן איתי. 

במחברות כתבתי 4 סוגי טקסטים. יומן מסע בו ציינתי כל יום במסע, כל מקום בו טיילתי, חוויות ועוד. סיכומים חודשיים כמו ההייתי עיתונאי בגיליון ראש השנה, שירים וסיפורים. עד אז כתבתי מעט סיפורים בחיי, למען האמת כתבתי 3 סיפורים גדולים. לדעתי כולם נמצאים אצלי באותן מגירה עם היומנים. 

סיפור אחד היה גרסה שלי ל"רופא וגרושתו" של עגנון. הסיפור שלי סיפר על גבר המשחזר את סיפור יחסיו עם אישתו לשעבר עד שהגיע לבית חולים פסיכיאטרי בגלל מעשיו כלפיה. הסיפור השני היה נקרא מהפכת הקיר, הסיפור באורך ספר מלא דיבר על בחור בן 18 , אח לחייל שנפל במלחמה, שמחליט לנסוע לאילת ולחיות שם במקום ללכת לגיבוש של חיל האוויר, והוא חוזר מאילת יום אחרי תאריך הגיוס שלו. הסיפור השלישי, נקרא מלחמת 82, סיפור על גבר שבעת מלחמת לבנון הראשונה השתמט מהצבא והפגין יחד עם מספר מחבריו נגד המלחמה ונגד צה"ל. כאשר בנו מגיע לגיל 18, הוא לוקח אותו לטיול בארץ לפני הגיוס במקום לאירופה, כדי לפגוש את החברים שלו מאותה תקופה. המסע גורם לבן ללכת הכי רחוק מאביו. את שני הסיפורים שלחתי להוצאות ספרים, אך אף אחת לא הסכימה לפרסם אותן. 

לסיפורים שכתבתי במזרח לא היתה מטרה. למען האמת, הם לא היו אמורים להיות שום דבר. בסך הכל ניסיון כתיבה אחר, ארוך יותר, מפורט וממוקד יותר. זה מה שמבדיל בין שיר לסיפור, שיר נגמר בחמש דקות,  הוא פחות ממוקד ויכול להיות פחות רציף.  בסיפור , גם אם הוא קצר, יש משמעות לפרטים, על מנת שהעלילה תהיה אחידה צריך לזכור כל פרט שכתבנו, אחרת הוא יהיה לא אמין והקורא לא יצליח לעקוב אחריו. 

קריאה קצרה בסיפורים מהמזרח (אותם ניתן לקרוא אצלי באתר בעמוד סיפורים) מעלה מספר נקודות, להן שמתי לב כאשר התחלתי לפרסם אותם באתר. ראשית, בחלק גדול מהסיפורים אין לגיבור שם. למשל בסיפורים כמו חוזר, ערב יורד על השרון, והתיק, אין לגיבור שם. זה לא בכוונה אבל זה גם לא מקרי. יש כאן ניסיון להביט על בן אדם מהצד, כמו מישהו שיושב בשולחן לידכם וצופה בכם, הוא רואה מה אתם עושים, שומע עם מי אתם מדברים (למרות שבסיפורים הנ"ל גם כמעט ואין דיאלוגים והגיבורים לא מוציאים מילה מפיהם) אבל אותו צופה לא יודע איך קוראים לכם. 

שנית, בכל הסיפורים יש לפחות דמות אחת, בדרך כלל הגיבור , שהוא סובל, עצוב, המצב הנוכחי פשוט לא טוב לו. משהו מהעבר, מההווה ואפילו מהעתיד מטריד אותו. במובנים מסוימים זה דפוס שחוזר גם בשירים שאני כותב. עלי האשמה. 

נקודה שלישית, לסיפורים אין סוף מוגדר. נכון ,מר קנז נסע בסוף של שום דבר לא בורח, וההוא מהסיפור "חוזר" ראה את הבית של ילדותו ואפילו יואן יודע שהבחורה שניצחה אותו בביליארד הלכה, אבל הסוף לא קבוע , לא ברור, זה כבר נכתב בכוונה ככה. בעיניי יותר יפה סיפור שאין לו סוף, וניתן לקחת אותו למקומות שונים, מאשר סיפור שמישהו מכתיב לו את הסוף שבדרך כלל הוא גם יפה ומנומס. 

אגב, אחרי שכתבתי את אותם סיפורים במזרח, כתבתי עוד סיפור אחד, פוליטי דווקא. גם הוא אגב היה סיפור ארוך, אותו דווקא לא ניסיתי לפרסם אלא שלחתי רק לכמה חברים. הסיפור מספר על שאלה מוסרית של עיתונאי, האם מותר לפרסם הכל או שיש גבולות לפרסום גם בידיעה שהמחיר לכך הוא כבד? יום אחד אולי אפרסם את הסיפור ואם מישהו ירצה , הוא יכול לענות על כך. 

מילה אחרונה על סיפורים, העובדה שכתבתי פחות סיפורים משירים גורמת לי הרבה הנאה גדולה לקרוא אותם. למה אני לא כותב היום סיפורים? כי להבדיל מכתיבת שירים, אני כלל לא בטוח שאני יודע איך כותבים סיפור טוב. 

כל שבוע סיפור חדש בעמוד סיפורים

למה לי פוליטיקה עכשיו

לפני מספר שבועות שאלה אותי אהובתי, למה אני לא כותבים שירים פוליטיים. היא כמו כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי דעות פוליטיות מגובשות מוצקות כמעט בכל נושא. יש לי דעה ברורה על דת (נגד) על נישואים חד מיניים (בעד), על הכיבוש (נגד) ועל חופש האזרח (בעד). אז למה אני לא כותב על זה שירים? 

אפתח בהגנה על עצמי כי בכל זאת ההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. אני כן כותב שירים שמציגים עמדות מסוימות. שירים כמו "הידיים שמשחררות אותנו לחופשי" או "התשלום האחרון" הם בעיניי שירים בעלי עמדה ברורה. הם כאלה כי זו היתה כוונתי ולמזלי גם הצלחתי להציג אותה בצורה רהוטה. מלבדם יש שירים נוספים שפה ושם כוללים עמדות בנושאים שונים, אפילו שיר ישן כמו "אל תחפשי את בוקובסקי" מציג עמדה מסוימת על התרבות בת ימנו, וגם שיר כמו "קרב מוחותמול אלוהים" הוא כזה . מלבדם, אפשר למצוא שירים נוספים בהם יש משפטים בודדים או בתים שלמים שמציגים נושא ומבקרים אותו. בשביל לכתוב שיר עם עמדה וביקורת, לא חייבים לכתוב על הכיבוש או על דת. מבחינתי משפט שמבקר ילדות בנות 12 שמבקשות להיות נשים או לתאר עיר שהפכה להיות קניון גדול, זו גם ביקורת חברתית ראויה. 

אך האמת היא שאינני יודע לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. אינני שלום חנוך ולצערי אינני כותב כמו עמיר לב. אני יכול להתבטא בנושאים כאלה במאמר או בפוסט בפייסבוק אבל קשה לי להפוך אותם לשיר. יותר קל לכתוב שיר על זוגיות או על בני אדם מאשר שיר על המצב החברתי. 

יש בוודאי מי שתוהה, למה בכלל אחשוב על זה, הרי אמן צריך להיות אמן ולא פעיל פוליטי או תעמולן. ובכן, אני כן מאמין שאמן צריך ליצור יצירות פוליטיות ואם לא הוא בוודאי צריך לומר את אשר על ליבו על המצב. הגישה הטוקבקיסטית לפיה "מי הוא בכלל האמן שיגיד מה צריך להיות, מה הוא מבין בכלל" זו גישה שאיננה מתאימה למי שמאמין שחופש הביטוי הוא הדבר היקר ביותר שיש לאדם. לא משנה אם יש לו אותו כי הוא חי תחת משטר דמוקרטי או אם הוא נלחם על החופש הזה, כי הוא חי במשטר שאוסר עליו להתבטא בחופשיות. ראשית, אמן הוא אזרח וכמו כל אזרח עליו למלא את חובתו האזרחית ולנצל את חופש הביטוי כדי למחות. שנית, מעצם היותו אמן, עליו לעורר תהודה , לשקף מציאות ולהציג גם הצדדים הבזויים שלה במטרה להילחם נגדם. גם אם המחיר הוא להפסיד קהל. 

אומנות היא איננה רק בידור, אומנות משקפת מציאות בדרכים שונות ועל אמן להשתמש בכח הזה. כל מי שחושב שלא כך הדבר, צריך לשאול אותו האם תנועת זכויות האזרח שפעלה בשנות השישים היתה מצליחה אלמלא אמנים היו עוזרים לה, האם הקהילה ההומו-לסבית היתה מצליחה להגיע להישגים אלמלא אמנים מהקהילה ומחוץ לה היו מרימים את קולם, ובמקום אחר, האם גרמניה של שנות השלושים היתה נראית אחרת במידה והאמנים הגרמנים היו עושים מעשה נגד היטלר והמפלגה הנאצית ולא נכנעים לה מסיבות כלכליות ואחרות. 

לפני מספר שבועות טענתי ששירים לא משפיעים, הבאתי לדוגמא את "תנו צ'אנס לשלום" של ג'ון לנון. אני עדיין חושב כך. שום שיר לא שינה מציאות, שום סרט לא גרם לעולם להתעורר בוקר אחד ולהחליט להשתנות. יונתן גפן מגדולי האמנים בישראל אמר פעם על הדור שלו, שהם חשבו לשנות את העולם אבל העולם לא רצה להשתנות. ובכן זה נכון. אבל זה לא אומר שעלינו לא לכתוב שירים בעלי עמדה פוליטית, חברתית. השירים מעלים דברים על השולחן, נותנים תקווה לאנשים, וברמת הפרט הם כן יכולים לשנות. אם יש מנהיג אחד שקם בבוקר והחליט לעשות מעשה , אפילו קטן, בגלל טקסט שקרא, שיר ששמע או סרט שראה, הרי שהאמן עשה את שלו. 

אז למה אני לא כותב שירים כאלה? כמו שאמרתי אני לא מספיק טוב בשביל זה. מה שבטוח, המציאות דורשת את זה. למזלי ולצערי, המציאות הנוכחית תישאר כפי שהיא מספיק זמן, אז יש לי עוד זמן להשתפר. 

עוד שירים פוליטיים ולא, ניתן למצוא כאן

אכזבה מאוחרת

גיל 16-17, 1996, אחרי רצח רבין מעט לפני הבחירות, עברתי ניתוח ואישפוז של יותר משבוע בבית חולים אשר אחריו הייתי מושבת חלקית וביליתי לא מעט בבית.  על מנת להקל על שהותי, קנו לי הוריי מכונת כתיבה ישנה. אין לי תמונה שלה (באותם ימים לא היה פייסבוק ואינסטגרם, אז לא היה נהוג לצלם כל דבר), אני זוכר שהיא היתה ירוקה דהויה, בתוך מזוודה שחורה. 

עד אז הייתי כותב במחברות ובדפדפות. הייתי כותב ושומר. לימים זרקתי כמעט את כל מה שכתבתי. הרוב לא היה ראוי למאכל אדם ובטח לא לקריאה. את מה שכתבתי במכונת הכתיבה כן שמרתי. הרגשתי שלטקסטים האלה יש יותר ערך ואמירה יותר ברורה מאשר למה שכתבתי בנייר רגיל. זו לא רק הפוזיציה של כתיבה במכונת כתיבה, אלא באופן כללי , כל מה שאני כותב במקלדת, אם זו מקלדת של מכונת כתיבה, מחשב או אפילו פלאפון, יוצא לי הרבה יותר ממוקד, ברור וספרותי מאשר מה שאני כותב על נייר, שגם כך לא ממש ברור לי, בגלל כתב לא עדין שיש לי, בלשון המעטה. 

בימים אלו אני מעלה את הטקסטים ממכונת הכתיבה לאתר שלי, כמעט כל יום אני מקליד את הטקסטים למחשב ומעלה 4 טקסטים. משנה מעט מאוד מהטקסט המקורי, בעיקר מסיבות של שגיאות כתיב או משפטים לא ברורים. בכל פעם שאני מקליד את הטקסט ומעלה אותם, אני מגלה אותם מחדש, אחרי שנים בהן לא קראתי ולא התייחסתי אליהם כלל. אינני מתרגש, יש טקסטים הרבה יותר חדשים שלי שגורמים לי להתרגש  (לדוגמא הטקסטים "אין שידור חוזר" או "התחיל דיכאון נגמר" שלא מופיע אצלי באתר אלא בבמה חדשה), מה שכן הם גורמים לי להרגיש דברים אחרים בעיקר תהייה ואכזבה. 

התהייה היא על מה חשבתי כשכתבתי אותם. מאיפה לקחתי את אותם משפטים אז והחלטתי להפוך אותם לסיפור, מה בדיוק הוביל אותי לכתוב את אותם דברים אז. זה לא המרחק של 20 שנה מהטקסטים שגורמים לי להרגיש את התהייה, זו התחושה שהנער שכתב את הטקסטים, תקע דגלים באדמה ונעלם. אומנם פה ושם נשארו עקבות, יש דמיון מסוים לטקסטים מהשנים האחרונות, אבל לא ברור לי מה ניסיתי לומר אז ולמה כתבתי את זה. למה בחרתי לכתוב על אנשים מבוגרים, מלך המוות או שירי אהבה בצורה שכתבתי. מה הוביל אותי לכך.

כאן אני מגיע לאכזבה. האכזבה מעצמי. באותם ימים עברתי את אחת התקופות המשפיעות בחיי, ללא ספק תקופה שעד היום משפיעה עלי ברבדים שונים, מן הסתם לא ידעתי את זה אז, אבל לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה, ובכל זאת העדפתי להדחיק את זה, לדלג על פני זה ולכתוב על דברים אחרים. פה ושם יש ביטויים, אזכורים, אך הטקסטים לא עוסקים במי שהייתי בגדול, אלא הם התעסקו בדברים אחרים לגמרי. זו כבר לא תהייה למה זה ככה, אלא בעיקר אכזבה שכך בחרתי לנהוג. 

יהיו שיטענו שזה בכוונה, וזה מובן מאליו, אבל היום ברור לי שזו היתה טעות. טקסטים כמו שכתבתי אז, יכולתי לכתוב בכל תקופה בחיי, לפני ואחרי, אבל טקסטים כמו שיכולתי לכתוב באותה תקופה בגלל הנסיבות, לא בטוח שהייתי מסוגל ומוכן לכתוב, היתה לי הזדמנות ופספסתי. סביר להניח שמאותן סיבות שבגללן לא כתבתי טקסטים דומים גם בתקופות מאוחרות יותר, אלא רק בגיל שלושים. 

אני חוזר אל הטקסטים ההם, בידיעה ברורה שאינני מכיר ואינני זוכר עוד את מי שכתב אותם ויוצא מהם באכזבה, עבור מי שקורא אותם בעמוד יצירות מהמכונה באתר, זו פגישה ראשונה עם הטקסטים, בלי שהוא ידע על מה ולמה, הוא מקבל אותם כלוח חלק. עכשיו גם הוא יודע, שהוא רשאי להתאכזב מהם. 

ובכל זאת... אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא. 

הטקסט הוא מה שחשוב

לפני שהתחלתי לבנות לעצמי אתר אינטרנט שישמש אותי לפרסום טקסטים שלי וגם אחרי שהוא עלה לאוויר והתחלתי לתפעל אותו מדי יום, עלתה ונשארה בי השאלה, את מי זה בכלל מעניין? למה שאנשים בכלל ייכנסו לאתר , מדוע  טקסטים של אדם לא מוכר, בטח לא חשוב, צריכים לזכות למקום של כבוד כמו אתר משלהם. 

אפתח ואומר שאינני חושב שאני חשוב. אני לא רואה את עצמי כמשורר , התואר הזה גדול עלי בעשרות מידות, ייתכן שיום אחד אזכה לתואר הזה בכבוד, אולי אפילו אסכים לקרוא לעצמי כך, בינתיים אני מסתפק בתואר הפשוט של כותב. כרגע אני לא משורר. לטוב ולרע. בעיקר, כי אני פשוט לא עומד במקום הזה כרגע. 

ובכל זאת כן חשבתי ואני עדיין חושב שהטקסטים שכתבתי ועודני כותב זכאים להופיע באתר אינטרנט. מן הסתם, אחרת לא הייתי מקים אתר ועובד עליו שעות רבות. ההסבר שלי הוא פשוט. טקסטים צריכים להתפרסם, אחרת אין להם מקום. האדם שכותב אותם פחות חשוב, הוא חשוב, אני לא אומר שלא, הרי שאנחנו ניגשים לקרוא טקסט, חשוב לנו לדעת מי כתב אותו, מה הביא אותו לכתוב אותו, למה הוא כתב כך ולא אחרת, הפרופיל שלו אומר לא מעט על הטקסט. אבל מה שחשוב זה הטקסט. המילים, המשפטים, מה שיש במילים, מה הן מציעות ומציגות לנו. 

אם טקסט נשאר במגירה, הוא מאבד משהו מערכו בעיניי. זה לא שהוא פחות טוב או פחות חשוב, בוודאי שלא כל טקסט שמוצג עונה באמת להגדרות כאלה. אך אם טקסט נשאר במגירה ואיש לא יודע ממנו, הוא בבחינת לא אמרת –לא עשית. זה לא עצם הפרסום והחשיפה כמו עצם הידיעה שהצגת משהו לעולם, נתת משהו משלך וחשפת אותו בפני כולם. 

אני מאמין בחשיפה, עד גבול מסוים כן, אבל אני מאמין בה. כי ברגע שהטקסט יוצא לחלל האוויר, הוא זוכה למשמעויות שונות, עיניים בצבעים ובגוונים מגוונים עוברים וקוראים אותו, מכאן יוצאת המחשבה מה בדיוק אומר הטקסט. ומטקסט פשוט שנכתב בזמן , במקום ובאירוע מסוים, הוא הופך מגוון יותר, מקבל חיים משל עצמו. זה כבר לא קשור ליוצר, זה אך ורק של הטקסט. 

אם נחזור רגע לנושא בו התחלתי, ברור לי שאני לא אדם חשוב, ברור לי גם שמי שקורא את שיריי בטח תוהה , למה לעזאזל אני חושב כך, הרי אם לא הייתי חושב ככה לא הייתי מקים אתר. נתחיל מזה, שלשמחתי אינני כותב טוקבקים, אני כותב טקסטים, מכאן החשיבות שלהם. לטוב ולרע. יכול להיות שיאהבו את זה, יכול להיות שלא, ייתכן ואגרום למישהו להזדהות ואולי מעבר לכך, אולי גם לא. בסך הכל מציג נקודה, שריטה קלה לא מעבר לזה.

נמשיך בזה שאנחנו מוקפים טקסטים, חשובים יותר וחשובים פחות, לכל טקסט יש את המקום שלו, אם כל אחד יחכה שהוא ירגיש חשוב או שאחרים יגידו לו שהוא חשוב, נמצא את עצמנו בלי טקסטים ובלי יוצרים שיכתבו אותם. האינטרנט לא יהיה אינטרנט וחופש הביטוי יאבד מהמשמעות האמיתית שלו. נסיים בזה, שאני לא חשוב, זה הטקסט שחשוב.  

מה אתם חושבים? הטקסט חשוב, הכותב חשוב, כל הטקסטים ראויים לפרסום או שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מפרסמים טקסטים באתרים שונים ועוד משלנו.

כאן תוכלו לקרוא טקסטים שונים שלי, בין היתר  שירים , סיפורים ועוד.

כל ההבדל בין שירים לסיפורים

אני יוצא מנקודת הנחה שזה מטופש להסביר את ההבדל בין שיר לסיפור ובכל זאת אני מתעקש לעשות את זה, הרי לפעמים אנחנו עושים גם דברים מטופשים... 

כאשר מתיישבים לכתוב סיפור, לעיתים זה זורם במשפט הראשון או בעמוד הראשון, אך לאחר מכן צריך ליצור תוכנית כתיבה ברורה, מה הגיבור אמור לייצג, כיצד לאפיין אותו, מה יהיו המעשים שלו, איך ישתלבו גיבורים אחרים בעלילה ועוד. בכתיבת סיפורים, אפילו קצרים, דרוש מחקר לגבי עובדות היסטוריות או אקטואליות, אחרת הסיפור יגיע למעמקי המדע הבדיוני גם בלי שממש רצינו בכך. 

בעמוד סיפורים שמתפרסמים באתר, מעט מאוד מחקר מקדים נעשה בסיפורים השונים ולו מהסיבה שמדובר בסיפורים קצרים, אין בהם הרבה עובדות ובוודאי שלא מקרים מההיסטוריה שדרשו את זה. סיפור גם נבדל בכך , שיש חשיבות לסדר העלילתי שלו, גם בעידן בו סיפור יכול להתחיל מהסוף או מהאמצע, צריך שיהיה רצף הגיוני אחרת הגיבור שבפרק ראשון סופר שנולד בתל אביב, יתברר בפרק שני שהוא בכלל אמריקאי מלידה. 

ובכל זאת יש דבר אחד דומה בין סיפורים לשירים, וזו העובדה שכל שיר הוא סיפור. בהנחה ואנחנו לא כותבים משפטים נטולי הקשר הרי שמאחורי שירים יש סיפור, גלוי גם אם יש בו אלמנטים מוסתרים. קחו לידיכם שירים של עמיר לב, אהוד בנאי, לאונרד כהן, נועם רותם ועוד, אתם תגלו בעצם שירים שהם סיפור. 

ההבדל הוא בתמצות. סיפור שיכול להימשך 300-400 עמודים, נמשך בשיר כמה בתים, סיפור שיכול להיקרא במשך ימים או שבועות, נשמע או נקרא במשך דקות בודדות ,בהן אנחנו אמורים להציג למאזין או לקורא, סיפור , לעיתים הוא יכלול מאפיינים של הגיבור, תכונות אופי, מאפייני חזות ועוד. הרי אי אפשר לכתוב עלילה בלי לספר מעט על הגיבורים שלה , נכון? מה שכן, בשיר לא נכתוב על הילדות שלו, על יחסיו עם אימו , וגם לא איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו. אלא אם זה מתחבר לעלילה. 

ישנן עוד שתי נקודות שמבדילות בין שירים וסיפורים. העיקרית בעיניי, שיר יכול להיכתב בגוף ראשון, למעשה מדובר במהפכה הגדולה ביותר של הכתיבה , בוודאי בישראל החל משנות השבעים. אז אמנים כמו שלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי, הרשו לעצמם לכתוב שירים בגוף ראשון ולעזוב את הכתיבה הקולקטיבית. אנחנו נראה אבל פחות, סופרים שכותבים בגוף ראשון. 

נקודה שנייה שמבדילה שירים וסיפורים, היא החזרה. שיר בנוי מבתים ופזמון, לכך הוא נועד. סיפור לא מחזיר פרקים ישנים, אם הוא יחזיר הקוראים ינטשו אותו משעמום.  

כמובן שיש הבדלים בסוג הכתיבה, בכוונת המשורר או הפזמונאי, וכן באופי ההגשה. אך האמיתי שמה שניסיתי להציג כאן זה שיש קשר הדוק בין שירים לסיפורים, אם תרצו סיפור הוא שיר הלל לספרות ולמילה הכתובה, נדוש אבל נכון, וכל שיר טוב הוא סיפור, שאפשר להרחיב אותו ומי יודע,  אולי יום אחד יעשו ממנו סרט.