כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות אבא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אבא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 23 באפריל 2014

שלוש בלילה

שלוש בלילה בתוך חדר קטן
לא מצליח לישון
הייתי פעם כאן אולי בגלגול אחר
אני תמיד חוזר למצוא את עצמי

בחוץ אנשי הלילה מרגישים שזה יום
בפנים הכל מתכנס למסדרון ארוך
הלבן מתערברב עם הירוק
ומדי פעם צרחה חותכת את הקול

שלוש בלילה לא נרדם
מחפש את התנוחה הנכונה
ומחשבות כמו מלבישות אותי
עכשיו זה תורי להתפשט

לא זוכר סיפורים
לא מעלה זיכרונות
הכל צף מעצמו בלי שיש לי שליטה
בסוף אני זז בלי תנועה

שלוש בלילה , לא נרדם
מנהל שיחות עם אבא שלך
שנינו משחררים את המפלצות
אני רוצה להגיע לבוקר לראות מי נשאר חי

את בטח ישנה
בחלום הרביעי או החמישי
שוקעת לעצמך בתוך דמיונך
אל תיתני לי להפיל בך חללים

שלוש בלילה, מה כבר יש לעשות
הולך מקיר לקיר
כל מה שעשיתי עד היום משתנה
אני תמיד חוזר אל נקודת הבסיס

ועדיין תוהה, כמו אז, כמו עכשיו
אם הם רואים את מי שנמצא מתחת למדים
אם הם יודעים שהידיים הם כמו שלהם
והפנים לא שונות, גם בשלוש בלילה


  שלוש בלילה, בתוך חדר קטן, זו אותה תחושה כל הזמן 

יום שישי, 7 בפברואר 2014

גיבורים פגומים

אבא תגיד לי למה אני אוהב את האספלט
את המרחבים שנפרשים בפניי
מעולם לא נסעתי איתך כל הלילה
אני לא זוכר אם הגענו פעם

אבא תספר לי , מה רואים בצד השני של הגדר
אני לא מצליח לשמוע את הגברים בוכים
תספר לי איך נשמע קולן של הנשים
כל הגיבורים פגומים

בחוץ השמיים אפורים
אפשר לראות בין המכוניות הדוהרות ילדים משחקים בין העצים
אבא כמה זמן עוד ניסע
אני לא חושב שאי פעם נגיע

אני אוהב את האספלט, את השלטים שמהבהבים
הזמן נעלם בנוף המשתנה
אז למה אף פעם לא נסענו אל תוך החשכה
לגלות איך נראים הימים החדשים

אני לא זוכר אם פעם מחקנו שורות מהמכתבים שלנו
זה נראה שלא הצלחנו לתלוש דפים מהיומן
אז אבא תספר לי איך זה מרגיש
להתעורר באמצע הלילה ולשמוע גברים בוכים

יום אחד אבא , אני אכנס לרכב ואתה תשב לצידי
בדרכים שנחצה, נלמד איפה אסור לנו לעצור
אתה תצביע על הגדרות ואני אחפש את הגברים הבוכים
אז שנינו נלמד על הדקויות של הגיל ושל הזמן

אבא תספר לי, איך זה מרגיש להיות כבול לתקתוק השעון
יושב ליד המקלדת וכותב את המילים, מדמיין איך זה נראה
בזמן שבצד השני אני לא שומע גברים בוכים ,
כל הגיבורים פגומים

אבא, יום אחד אנחנו נחצה ביחד את הדרכים שלא חשבנו שנחצה
אני אבין למה אני מאוהב באספלט , אתה תבין את השאר
כן אבא, יום אחד אנחנו נסע כל הלילה
נשמע את הגברים בוכים, נבין למה הנשים צורחות



הפרדוקס הגדול, גברים לא בוכים, גיבורים לא פגומים, אבא ואני לא נוסעים
ואולי הכל לא נכון וזה בעצם קורה?