חוזר להיות ילד

ככל שחולפים הימים

אני חוזר להיות ילד

שוכב על מיטה מפוחד

סופר ימים שלא יחזרו

ככל שחולפים הימים, אני שוב מתגונן

קרבות שלא ידעתי להסביר

קווים נעלמים ברקע

אין לי יותר מה למסור, אין לי יותר מה לתת

ככל שאני מתקדם

הולך אחורנית בתנועות חדות, אל עבר קו הסיום

ככל שחולפים הימים

אני מרגיש מותש

לא יודע אם אלה דמעות או דם

לא מצליח להבין מה אני אמור לומר

חוזר להיות ילד ובלי שום הגנה

כמה מיטות, כמה חדרים

וילונות שקופים, תגים על הידיים

אני שוב ילד שמתבונן בציור ולא מצליח להבין

איפה מתחילים הקווים, ואיפה הם נגמרים

לא יודע אם אלה דמעות או דם

השדים שבתוכי, לא מפסיקים לרוץ

ניצחתי את חלקם, אחרים נשארו עומדים

עכשיו אני שוקע בתוך הקירות

נופל אל תוך הבורות

חוזר להיות ילד, בין הוילונות 

אותה מחלקה, אותה מיטה, שוב ושוב ילד 

לא דיברת איתי

ראיתי אותך מדברת עם אנשים

ראיתי אותך עולה על מונית

אמרת שאת אוהבת

מישהו מאחור דחף אותי בלי לשים לב

ואת נעלמת מהנוף

בחוץ שמעתי קולות

לא יכולתי להבין מילה

אז מה אם את אומרת שאת אוהבת

יש תחליף למילים

אורות חזקים שורפים בעיניים

ראיתי אותך ואז הלכת

משהו התעורר בי, משהו אחר נרדם

בבית המלון, הזמנתי חדר קטן

עליתי, חלון לים

מישהו הציע לי לבוא לשתות

ראיתי אותך עולה על המונית

אחר כך צחקת בקול

לא הצלחתי להבין מה אמרת

כמה פעמים אפשר לנסוע

כמה פעמים אפשר לחזור

לא דיברת איתי ימים

ולא יכולתי להבין מה את מרגישה

הכל עלה וצף

נשארתי מאחור

אי אפשר לחזור על זה בטעות 

סיפור שקרה ואולי רק בדמיוני הוא יכול היה לקרות 

השפן חזר לשחק

בחשכה, אורות העיר נוצצים

אפשר לראות את קו החוף

סירות חוזרות אל המעגן

שתי נשים משוטטות בלי כוונה

הייתי כאן פעם

שום דבר לא באמת השתנה

הייתי כאן פעם

לא זוכר משהו אחר, יותר או פחות, הכל מתערבב

מוקף בצינורות

השפן יצא לשחק

דמיות רצות הלוך ושוב

אי אפשר לשחזר את האמת

אני בורח וזה אומר לא מעט

על מה שאני יכול לתת

אני בורח וחוזר אל הנקודה

שם ההכחשה היא האמת

מדחיק את עצמי

נשכח בנקודה

בתוך מיטה צרה

חלון שמשקיף אל העיר

אני הבחור ההוא שצורח בקול

אני הילד שמבקש רחמים

אורות נוצצים בים התיכון

שמישהו יסביר לי, איך בורחים מפה 

שוב חזרתי לבית חולים, אני לא בטוח שאי פעם היה משהו אחר 

שממה

זה כמו לנסות ולעבור קיר

כמו להיכנס אל כלוב אריות ולצפות להישאר בחיים

זה כמו אבק שמטייל על הגוף

כתם גדול שלא מצליח להיעלם

זו שתיקה אחת חדה שחותכת בבשר הדק

זה דם שמטפטף בכל פינה

זה לכלוך שאי אפשר לנקות

ילד שלא מפסיק לבכות

כל כך הרבה דברים מוטלים על השורה

זה כמו כיתת יורים בשדה פתוח

ים סוער שאי אפשר להימלט ממנו

אדמה שרועדת מתחת לרגליים, שמיים מתפצלים לשניים

זה הצער, זו הבושה

זה הכאב, וחוסר האונים

תחושה של מלחמה שאי אפשר לנצח

זירה שנכנסים אליה, בלי כפפות

זה שום דבר וזה הכל

זה שנים שחלפו וכמו לא השאירו חותם

זה פצע מדמם, חתך עמוק

אי אפשר להימלט מתחושה של סוף

כביש לשום מקום

עיירה בלי יציאה

דלתות ננעלות בפתאומיות

אין שום דבר בחוץ רק שממה 

ככה זה מרגיש, בדיוק ככה