על כתיבה מתכוננת

בפוסט של שבוע שעבר כתבתי על כתיבה אימפולסיבית, כזאת שנוצרת ברגע אחד, יושבים מול המסך, שופכים את המילים והנה לנו שיר. ציינתי שכתיבה של שירים בצורה כזו מגיעה מהבטן, היא שולפת מתוכנו את כל הזעם והכאב, ולא מפספסת שום נקודה. 

בפוסט הנוכחי, אעסוק בסוג השני של כתיבה, כתיבה מתוכננת, כתיבה שמגיעה מהראש או לכל הפחות משתפת אותו ביצירה. למי שלא קרא את הפוסט משבוע שעבר, ולפני שהוא ייגש לעשות זאת הנה הסבר קצר על כתיבה מתוכננת כפי שאני רואה אותה. מדובר בכתיבה שנוצרת ממשפטים שנכתבים בלי קשר ביניהם, מתוך רגע בחיים, חוויה או מחשבה. אחרי שנוצרים כמה משפטים, אני מתיישב ליד המקלדת וכותב את כל המשפטים , מחבר אותן בעזרת משפטים נוספים, עורך ומשנה את המשפטים המקוריים כך שיתאימו לרוח של השיר כפי שאני מעוניין להראות אותה. לבסוף כאשר יש שיר שלם, אני חוזר לתחילתו ומתחיל לערוך אותו על מנת שאוכל לפרסם אותו כטקסט שלם. 

כתיבה מתוכננת מתחשבת בטקסט שמולה ומחשבת איך אמורים לצאת המשפטים. היא בודקת חזרות, אלגוריות, מטאפורות ומושגים אחרים מעולם הספרות. המטרה שלה היא לגרום להבין את השיר, אם לא בקריאה ראשונה אז בשנייה או שלישית, לעיתים תוך במאמץ מחשבתי. להבדיל מכתיבה אימפולסיבית, יש כאן רעיון מסוים איך השיר אמור להיראות ומה הוא אמור להציג. בכתיבה אימפולסיבית יש רצון להוציא הכל החוצה. אם ההייתי מבקש צריך לעמוד על אחד ההבדלים בין שני סוגי הכתיבות בכל הקשור לרצון הזה, להוציא הכל החוצה, אז הייתי אומר שבכתיבה מתוכננת מדובר ברצון להוציא כאבים, סיוטים, טראומות שמבעבעים מתחת לפני השטח וצצים באותו רגע. לעומת זאת בכתיבה מתוכננת מדובר על מחשבה שנוצרת , ייתכן כתוצאה מסיוט או כאב אבל עדיין היא נוצרת ברגע מסוים בהווה, והמילים שמוציאות אותה החוצה נבנות בתהליך איטי ומסודר. זה נכון גם אם מדובר בשיר שנכתב מתוך מחשבה שאין בה שום קשר לטראומה , סיוט או כאב. 

יש לי לא מעט דוגמאות לכתיבה מתכוננת, אבל אני בוחר להתמקד בשירים מהתקופה האחרונה, גם בגלל שיותר קל לי לזכור אותם וגם בגלל שאין טעם לחזור יותר מדי לאחור. דוגמא אחת היא "מילים קצובות", השיר נכתב בזמן שקראתי את הביוגרפיה שכתבה סילבי מונס על לאונרד כהן (מומלץ מאוד), מחשבות שעלו בי בזמן הקריאה, הפכו למשפטים שכתבתי בזמן הקריאה. אחרי שהיו לי יותר מעשרה משפטים (אפשר לשים לב שמדובר בשיר מאוד ארוך יחסית), התיישבתי מול המסך והתחלתי לחבר אותם , הוספתי להם בתים , מחקתי , ערכתי ונוצר שיר. הרעיון היה לבטא את הרצון שלנו בחופש, דרך מילים, שירים, אפילו דרך ריקוד. כשידעתי שזה הרעיון, המילים שנוספו, עלו וירדו, נותבו למימוש הרעיון הזה. 

דוגמא אחרת, הוא השיר "הזדמנות שנייה" , הפעם זה היה קשור לצפייה בסדרת מתחת (הסמויה), שעסקה בסמים, שחיתות וכדומה. כשציפיתי בסדרה, שאלתי את עצמי מדי פרק, מה גורם לבן אדם לחשוב שמה שהחברה מגדירה כפשע הוא דווקא דבר טוב, ומתי אנחנו זכאים להזדמנות שנייה. כאן המשפטים שכתבתי בזמן הצפייה היו יכולים בקלות להישמע כמו המנון, דבר שלא פעם אני חרד ממנו, מצד שני כשאני כותב על אנשים שמחפשים הזדמנות שנייה לא יכולתי להתחמק מזה, לא לגמרי לפחות. המחשבה על בריחה, ייסורים, פרחים שנבלו. 

דוגמא אחרונה הוא השיר "דרך ימיי חיי הקצרים". השיר נכתב תחילה בשורות בודדות בזמן שביקרתי בחולון , עיר הולדתי, ועברתי בגינה ציבורית בה נהגנו לבלות בימי התיכון, ובחדר נעוריי בבית הוריי. תיארתי תחילה את המפגשים ולאחר מכן את התחושה. השיר נכתב תוך כדי הליכה בפועל, אך את תהליך הבנייה והעריכה עשיתי כבר מול המחשב. 

לפני שאסיים אני רוצה לציין, ששני סגנונות הכתיבה אהובים עלי ואין אחד טוב מהשני, לכל אחד יש גם חסרונות רבים, בכתיבה אימפולסיבית נוצרים לא פעם משפטים ילדותיים ומלאי חרטה, בכתיבה מתכוננת נוצרים לא פעם משפטים מלאי פאתוס מיותר. ובכל זאת, אלו סגנונות הכתיבה שיש לנו, וזה לא מעט.

על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

כוונת הכותב

אחד השיעורים האהובים עלי בתיכון היה שיעור ספרות. אהבתי את רוב החומר שלמדנו (סיפורי עגנון, התפסן של סילינג'ר, קופסה שחורה של עמוס עוז) ומאוד אהבתי את ניתוח הטקסטים שעשינו אחרי כל קריאה. 

קפיצה כמה שנים קדימה בסיום התואר שני, עשיתי עבודה במסגרת סמינר שעסק בסכסוך הישראלי פלשתיני בראי התרבות הישראלית, ובחרתי להתמקד במוזיקה הישראלית  (רוק, מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ). בעבודה לקחתי מספר שירים וניתחתי אותם מבחינה טקסטואלית. זו היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות ולו מהעובדה שהייתי צריך להקשיב למוזיקה שאני אוהב ולנתח אותה. כך למשל לקחתי את "שיר האונס" מתוך מאמי וגיליתי בו רבדים שונים שבאזנה רגילה חולפים ליד האוזן (אחרי ניתוח שלו הבנתי שמדובר בשיר המחאה הגדול ביותר שנכתב כאן). אגב, לשאלתכם, כמעט ואין השתקפות לסכסוך בראי המוזיקה הישראלית אבל זה כבר נושא אחר שפעם עוד אכתוב עליו.

גם היום כשאינני צריך לעשות עבודות אקדמיות בנושא ואין לי שיעורי ספרות במערכת החיים, אני נוהג לקחת שירים, להאזין להם ולעבור על טקסטים שלהם במטרה לחפש בהם משמעויות ופרשנויות. מודה שלא תמיד מצליח לי, בוודאי לא משפטים שמתקשרים לחיים אישיים של הכותב אבל אני עדיין נהנה לשחק במשחק הזה.

למה אני מספר את זה. כשהקמתי את האתר, חשבתי שכל שיר צריך לקבל פרשנות מסוימת. לכן בכל עמוד שיר, לצד הטקסט, ניתן לראות הסבר קצר עליו בצד. לעיתים מסופר מתי ואיך נכתב השיר, לעיתים ההסבר נראה כמו המשך של השיר , אך לא כך. מדובר בפרשנות מסוימת שאני נותן לו.  

אני מניח שהקורא היה רוצה לגלות את זה לבד,אבל יש מקרים בהם זה יכול להקל או אפילו לעורר את הקורא לפעולה אחרת. לדוגמא, אם אני מסביר לקורא ששיר מסוים, דוגמא "מה את מבינה" נכתב בעקבות תרגיל בסדנת כתיבה, אז קל להבין מדוע הכנסתי את עצמי לשיר ומי הדובר בו. אם בשירים שנכתבו בהשראת שירים אחרים, דוגמא "רכב חדש" שנכתב בהשראת used car של ספרינגסטין, אני מציין זאת, אז אולי גם גרמתי לקורא ללכת לשמוע את השיר המקורי, מלבד להבין מהיכן נובע השיר. 

בחלק מהשירים כפי שציינתי, יש כביכול המשך של השיר אך מבחינתי גם אז מדובר בפרשנות שלו. למעשה אני לוקח את המהות של השיר ומוציא אותה החוצה. אני לא מזלזל בקורא שיוכל לעשות את זה בעצמו, אבל אני חושב שבתור הכותב יהיה לי קל יותר לעשות את זה. דוגמא טובה קיימת בשיר, "האם תאהבי אותי?" שם אמרתי בפירוש שאני לא זקוק לאהבתך אבל תוהה אם תוכלי לאהוב אותי בהיעדרי. אגב, הקורא יכול לקרוא את השיר ולפרש על מי ולמה אני מדבר. רוב הסיכויים שהוא יהיה צודק. 

כאן עולות שתי שאלות, האם יש צורך בכלל לפרש את השיר והאם על הכותב להשאיר משהו מהמסתורין שלו ולא להסביר אותו. בשני המקרים התשובה חיובית עם סייג. כל שיר ניתן לפירוש, כל שיר דורש את זה (בהנחה ולא מדובר בהמנון "פופ" לריקודים) אבל כל קורא יכול לפרש אותו בדרכו ולפי הבנתו. היו כבר מקרים שקוראים לקחו שיר מסוים והתייחסו אליו בצורה אחרת לגמרי ממה שאני התכוונתי (ואני מניח שזה נכון גם לגבי כותבים אחרים, ידוע המקרה בו השיר "ילדים הם שמחה" של הברירה הטבעית נתפס כשיר שמחה , בעוד שבמקור הוא נכתב כשיר מחאה לכל דבר).

לגבי המסתורין, אז כן. אני חושב שאין היגיון להסביר כל שיר וכל משפט , היופי בשיר שנשארת לו מעטפת של מסתורין על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא אותו בלי להבין למה התכוון המשורר ולחשוב לבד מה כוונתו. מה עוד שלא כל משפט גורר עמו פרשנות אחת, וודאית וקיומית. אך לכותב זה קשה להימנע מפירוש של שיר. אני הרי רוצה שיבינו למה התכוונתי ולא יחשבו שאם אני כותב "תאהבי אותי בהיעדרי" אני מתכוון למולדת שתאהב את מי שעוזב אותה. או אם אני כותב "ארצות הברית עולה באש" אני מתכוון להססנות של המנהיגות הנוכחית שלה... (גם פרשנות כזו שמעתי כבר).  

כאן נכנס למשחק משתנה נוסף. כל שיר ניתן לפרש בצורות שונות. הכל תלוי מנקודת המבט של הקורא. לכן זה לא באמת משנה מה אכתוב, יהיו שיטענו שהם מצאו בשיר פירושים אחרים. יכול להיות שישתכנעו שזו לא היתה כוונתי אבל זה לא באמת משנה. אני שמח לספק לפחות קרקע נוחה להתחיל איתה את מסע הניתוח.  

לסיום אציין שבעמודי סיפורים ויצירות מהמכונה אין פירושים ליצירות, מאחר ולדעתי הסיפורים מפרשים את עצמם, ואת היצירות מהמכונה כתבתי לפני עשרים שנה, לך תזכור מה חשבתי כשכתבתי אותם.