על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

הכי טוב שיש?

ויש שאלה קבועה, שלא מפסיקה להרפות, בימים טובים ובימים רעים, למה לעזאזל צריך את כל זה? קמים בבוקר, עושים סיבוב עם הכלבה, שותים קפה, מעשנים סיגריה, הולכים לעבודה, דופקים כרטיס לעשר שעות, כמעט קבועות, אוטובוס חזרה, אוכל, ריצה, ספר, חברה, סרט, ספה, מיטה ואז מתחילים מהתחלה שוב. ועוד מתעדים הכל. חייב להיות היגיון בדבר הזה. 

יש אנשים שמאמינים שזו חלק מתוכנית גדולה, שאת התוצאות שלה הם ייראו אחרי שיחזירו את נשמתם, בהנחה ויש להם אחת כזו. אבל גם הם מאמינים בדברים שלא ממש רואים, שומעים, מרגישים או אפשר להסביר. 

אני לא מאמין בתוכנית הגדולה ואני גם לא מאלה שעושים תוכנית קטנה רק כדי לקבל אישור לתוכנית גדולה יותר. אז בשביל מה כל זה נועד. עוד יום, עוד שבוע, שנה. 

יש התרגשות, יש שמחה, יש לפעמים עצב זה ברור, יש טעם, יש גאווה, ובכל זאת, לא ברור . לפעמים תוהה, מה עצוב יותר. להגיע לגיל 34 ולא להבין את ההיגיון של הדבר או להפנים שלא אצליח להבין את ההיגיון של זה, כנראה גם כשאהיה בן 40 או 50. 

אולי זה קשור ישירות לתחושה הזאת, שלא מרפה לעולם. יכול היה להיות יותר טוב. במקום אחר , בזמן אחר, יש חיים שיכלו להיות שלי והם הרבה יותר טובים, אבל לא אגיע אליהם. מסיבות שונות, לעיתים משתנות, הם מחכים שם עדיין אבל לא אגיע אליהם.

 אם הייתי מגיע בוודאי הייתי חושב שבמקום אחר יש חיים טובים יותר, אז אולי עדיף שלא אגיע. אולי כאן ועכשיו זה הכי טוב שיש. לפחות במה שקיים ואפשרי. רק חוסר הסיפוק הזה, מכרסם ומוחק את היגיון למה שקיים בינתיים. וחוסר הסיפוק הזה הוא יישות נפרדת, מדינה בפני עצמו. כשנכנסים אליו, לא יוצאים, אי אפשר לברוח ממנו ,  צפון קוריאה של תחושות. כמוהה , גם הוא ממציא לעצמו שהחיים הם גן עדן במקום אחר, בזמן שכאן אולי אין הגיון אבל לפחות יש משהו מוכר, סדר, ותמיד אפשר למצוא גם פינה. 

תמיד אני נזכר בניקולסון יוצא מחדר הפסיכיאטר ושואל את המטופלים שממתינים לטיפול הקבוצתי שלהם "ומה אם זה הכי טוב שיש" כן , אז מה נעשה עם זה? נחיה אותו או נחיה את מה שיכול היה להיות שלנו, ולעולם לא יהיה? אין היגיון . 

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שירים ולקרוא טקסטים נוספים