אין לי סלב

בעידן בו אתרי אינטרנט, תוכניות בידור ורכילות , וכשאפילו עיתונים רציניים לכאורה מוכנים למכור כותרות ענק וכתבות סופשבוע לכל סלב או גיבור תרבות מזדמן, אין זה פלא שכל אחד שמתפרסם  לחמש דקות , פחות מכך, שלא נדבר על יותר מזה, נתפס בעינינו כמו אחד מהמשפחה שלנו, חבר קרוב. בן בית של ממש.

אני מתייחס לזה בעקבות המקרה בו הזמר המפורסם שאת שמו כבר כולם יודעים, נחשד במה שנחשד, והתופעה שרווחה לאחר מכן, בה אנשים ממקומות שונים החלו מגנים עליו, בשם האהבה שלהם את המוזיקה שלו, וכמו היו חבריו משכבר הימים, כאילו הם עצמם היו באותן מסיבות וראו אותו עם שוקו ולחמנייה ולא עושה את מה שנטען שעשה.

נכון , סביר מאוד שהוא לא עשה את זה, ואפשר להבין שמי שאהב אותו עשה את זה מתוך אהבה אמיתית, אמונה, ואולי מהטעם הפשוט , חוסר השלמה עם האכזבה. אך בואו נודה על האמת, הם לא יודעים מה קרה, הם לא חבריו הקרובים ובטח לא אחיו מבית.

המשחק הזה, הוא כפול. משרת ולא משרת את שני הצדדים. את הסלב זה משרת , בוודאי בנקודות שפל, זה מחמיא להם, עושה להם נעים בכל מיני מקומות, כמו פוליטיקאים טובים הם יכולים להציג את התמיכה הזאת כהוכחה לאהבת הקהל ורוע התקשורת (והרשתות החברתיות). עד הנקודה בה זה יפסיק לשרת אותם, הנקודה בה האמת תתגלה, לעיתים אמת מאוד לא נעימה והקהל יעזוב, אגב לא פחות גרוע מצידם זו הצפייה של קהל המעריצים לקבל מהם יחס דומה, כלומר, אנחנו תומכים בכם עכשיו תורכם להכניס אותנו לחיים שלכם, תנו לנו קצת מהזוהר שלכם. אז כנראה זה כבר הופך לא נעים עבורם.

גם עבור הקהל זה משחק כפול שפעם משרת ופעם ממש לא. זה משרת כשהם מקבלים את האהבה בחזרה, דבר שלא קורה תמיד, ולעולם לא ברור מתי זו אהבה אמיתית ומתי זו אהבה של מערכת יחסי ציבור משומנת. בסופו של דבר, הקהל לא יודע מה קרה, לא במקרה של הזמר הנ"ל ולא במקרים אחרים. הוא בדיוק כמו מי שמתנגד לאותם אמנים ניזון מהתקשורת. ניזון מתדמית שמוכרים להם יחצ"נים, שמרוויחים כסף מלמכור לנו תדמית טובה של הלקוחות שלהם. זה לא שונה ממי שניזון מ"התקשורת הרעה שמחפשת את האמן". זה אותו מטבע בשני צדדיו. במידה והאמת השלילית מתגלה, אז זה מפסיק לשרת את הקהל הנאמן. אז הוא מתאכזב ונאלץ להתמודד עם זה. כמובן עד שהוא עובר להגן על הסלב הבא.

למה זה כל כך מהותי שאכתוב על זה, ועוד שלוש שבועות אחרי המקרה? האמת שהפוסט נדחה בגלל פוסטים קודמים, אבל הסיבה האמיתית היא, שמאחורי כל אמן עם תדמית שנמכרת בכתבות סופשבוע או במסיבות עיתונאים, יש אדם. הוא לא שונה מהמעריץ שלו, הוא לא שונה מאחרון האנשים בסביבה שלנו. אחד האבסורדים הגדולים הוא, שבגלל שמדובר בדמות שאנחנו מעריצים אנחנו מוכנים להוריד את רמת המוסר שלנו, הרי אם דמות שאנחנו לא מכירים היתה חשודה במעשים שאותו זמר היה חשוד בהם, היינו תוקפים אותו. במקרה הנ"ל היו מי שדאגו לתקוף את כל העולם חוץ ממנו. הרי מבחינתנו, הוא זמר ששר שירים, הוא עושה לנו טוב, אנחנו שומעים אותו כל יום בדרך לעבודה, אז איך ייתכן שהוא עושה דברים כאלה? אנחנו הכנסנו דברים כאלה לרכב שלנו?

נקודה אחרונה, הקשר הלא ממשי הזה בין האמן לקהל הוא הרי שקרי. הוא חזק יותר היום מאשר בעבר בכלל הרשתות החברתיות למיניהן שמאפשרות קשר כביכול ישיר בין האמן למעריצים (כמובן שברוב המקרים לא האמן כותב שם אלא מישהו מטעמו אבל נניח לזה). הנה אנחנו נכנסים לעמוד הפייסבוק שלו ומקבלים תמונות מחיי המשפחה, ציוצים בשעות שהוא מבלה וכדומה. זה הרבה יותר נגיש ממה שהיה קודם לכן, ערבי מעריצים פעם בכמה חודשים, חתימות בחנויות דיסקים, או מפגשים מזדמנים מתחת לבית שלו. אבל שוב זה שקרי. זו תדמית שעוברת דרך מסנני היחצ"נים, ונמכרת בחינם, הרי הנגישות הזאת היא לא באמת קיימת, היא אפילו לא חריץ שמוסתר מאחורי וילון כהה בוואן היוקרתי או בחלון של דירת היוקרה. היא פשוט לא קיימת בכלל. 

אכזבה מאוחרת

גיל 16-17, 1996, אחרי רצח רבין מעט לפני הבחירות, עברתי ניתוח ואישפוז של יותר משבוע בבית חולים אשר אחריו הייתי מושבת חלקית וביליתי לא מעט בבית.  על מנת להקל על שהותי, קנו לי הוריי מכונת כתיבה ישנה. אין לי תמונה שלה (באותם ימים לא היה פייסבוק ואינסטגרם, אז לא היה נהוג לצלם כל דבר), אני זוכר שהיא היתה ירוקה דהויה, בתוך מזוודה שחורה. 

עד אז הייתי כותב במחברות ובדפדפות. הייתי כותב ושומר. לימים זרקתי כמעט את כל מה שכתבתי. הרוב לא היה ראוי למאכל אדם ובטח לא לקריאה. את מה שכתבתי במכונת הכתיבה כן שמרתי. הרגשתי שלטקסטים האלה יש יותר ערך ואמירה יותר ברורה מאשר למה שכתבתי בנייר רגיל. זו לא רק הפוזיציה של כתיבה במכונת כתיבה, אלא באופן כללי , כל מה שאני כותב במקלדת, אם זו מקלדת של מכונת כתיבה, מחשב או אפילו פלאפון, יוצא לי הרבה יותר ממוקד, ברור וספרותי מאשר מה שאני כותב על נייר, שגם כך לא ממש ברור לי, בגלל כתב לא עדין שיש לי, בלשון המעטה. 

בימים אלו אני מעלה את הטקסטים ממכונת הכתיבה לאתר שלי, כמעט כל יום אני מקליד את הטקסטים למחשב ומעלה 4 טקסטים. משנה מעט מאוד מהטקסט המקורי, בעיקר מסיבות של שגיאות כתיב או משפטים לא ברורים. בכל פעם שאני מקליד את הטקסט ומעלה אותם, אני מגלה אותם מחדש, אחרי שנים בהן לא קראתי ולא התייחסתי אליהם כלל. אינני מתרגש, יש טקסטים הרבה יותר חדשים שלי שגורמים לי להתרגש  (לדוגמא הטקסטים "אין שידור חוזר" או "התחיל דיכאון נגמר" שלא מופיע אצלי באתר אלא בבמה חדשה), מה שכן הם גורמים לי להרגיש דברים אחרים בעיקר תהייה ואכזבה. 

התהייה היא על מה חשבתי כשכתבתי אותם. מאיפה לקחתי את אותם משפטים אז והחלטתי להפוך אותם לסיפור, מה בדיוק הוביל אותי לכתוב את אותם דברים אז. זה לא המרחק של 20 שנה מהטקסטים שגורמים לי להרגיש את התהייה, זו התחושה שהנער שכתב את הטקסטים, תקע דגלים באדמה ונעלם. אומנם פה ושם נשארו עקבות, יש דמיון מסוים לטקסטים מהשנים האחרונות, אבל לא ברור לי מה ניסיתי לומר אז ולמה כתבתי את זה. למה בחרתי לכתוב על אנשים מבוגרים, מלך המוות או שירי אהבה בצורה שכתבתי. מה הוביל אותי לכך.

כאן אני מגיע לאכזבה. האכזבה מעצמי. באותם ימים עברתי את אחת התקופות המשפיעות בחיי, ללא ספק תקופה שעד היום משפיעה עלי ברבדים שונים, מן הסתם לא ידעתי את זה אז, אבל לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה, ובכל זאת העדפתי להדחיק את זה, לדלג על פני זה ולכתוב על דברים אחרים. פה ושם יש ביטויים, אזכורים, אך הטקסטים לא עוסקים במי שהייתי בגדול, אלא הם התעסקו בדברים אחרים לגמרי. זו כבר לא תהייה למה זה ככה, אלא בעיקר אכזבה שכך בחרתי לנהוג. 

יהיו שיטענו שזה בכוונה, וזה מובן מאליו, אבל היום ברור לי שזו היתה טעות. טקסטים כמו שכתבתי אז, יכולתי לכתוב בכל תקופה בחיי, לפני ואחרי, אבל טקסטים כמו שיכולתי לכתוב באותה תקופה בגלל הנסיבות, לא בטוח שהייתי מסוגל ומוכן לכתוב, היתה לי הזדמנות ופספסתי. סביר להניח שמאותן סיבות שבגללן לא כתבתי טקסטים דומים גם בתקופות מאוחרות יותר, אלא רק בגיל שלושים. 

אני חוזר אל הטקסטים ההם, בידיעה ברורה שאינני מכיר ואינני זוכר עוד את מי שכתב אותם ויוצא מהם באכזבה, עבור מי שקורא אותם בעמוד יצירות מהמכונה באתר, זו פגישה ראשונה עם הטקסטים, בלי שהוא ידע על מה ולמה, הוא מקבל אותם כלוח חלק. עכשיו גם הוא יודע, שהוא רשאי להתאכזב מהם. 

ובכל זאת... אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא.