על הסיפורים

כשטיילתי במזרח הרחוק בפעם הראשונה, הסתובבתי עם מחברת באופן קבוע. את הראשונה קניתי בארץ, את האחרות קניתי שם. עד היום אני שומר עליהן. כבר למעלה מ-13 שנה הן איתי. 

במחברות כתבתי 4 סוגי טקסטים. יומן מסע בו ציינתי כל יום במסע, כל מקום בו טיילתי, חוויות ועוד. סיכומים חודשיים כמו ההייתי עיתונאי בגיליון ראש השנה, שירים וסיפורים. עד אז כתבתי מעט סיפורים בחיי, למען האמת כתבתי 3 סיפורים גדולים. לדעתי כולם נמצאים אצלי באותן מגירה עם היומנים. 

סיפור אחד היה גרסה שלי ל"רופא וגרושתו" של עגנון. הסיפור שלי סיפר על גבר המשחזר את סיפור יחסיו עם אישתו לשעבר עד שהגיע לבית חולים פסיכיאטרי בגלל מעשיו כלפיה. הסיפור השני היה נקרא מהפכת הקיר, הסיפור באורך ספר מלא דיבר על בחור בן 18 , אח לחייל שנפל במלחמה, שמחליט לנסוע לאילת ולחיות שם במקום ללכת לגיבוש של חיל האוויר, והוא חוזר מאילת יום אחרי תאריך הגיוס שלו. הסיפור השלישי, נקרא מלחמת 82, סיפור על גבר שבעת מלחמת לבנון הראשונה השתמט מהצבא והפגין יחד עם מספר מחבריו נגד המלחמה ונגד צה"ל. כאשר בנו מגיע לגיל 18, הוא לוקח אותו לטיול בארץ לפני הגיוס במקום לאירופה, כדי לפגוש את החברים שלו מאותה תקופה. המסע גורם לבן ללכת הכי רחוק מאביו. את שני הסיפורים שלחתי להוצאות ספרים, אך אף אחת לא הסכימה לפרסם אותן. 

לסיפורים שכתבתי במזרח לא היתה מטרה. למען האמת, הם לא היו אמורים להיות שום דבר. בסך הכל ניסיון כתיבה אחר, ארוך יותר, מפורט וממוקד יותר. זה מה שמבדיל בין שיר לסיפור, שיר נגמר בחמש דקות,  הוא פחות ממוקד ויכול להיות פחות רציף.  בסיפור , גם אם הוא קצר, יש משמעות לפרטים, על מנת שהעלילה תהיה אחידה צריך לזכור כל פרט שכתבנו, אחרת הוא יהיה לא אמין והקורא לא יצליח לעקוב אחריו. 

קריאה קצרה בסיפורים מהמזרח (אותם ניתן לקרוא אצלי באתר בעמוד סיפורים) מעלה מספר נקודות, להן שמתי לב כאשר התחלתי לפרסם אותם באתר. ראשית, בחלק גדול מהסיפורים אין לגיבור שם. למשל בסיפורים כמו חוזר, ערב יורד על השרון, והתיק, אין לגיבור שם. זה לא בכוונה אבל זה גם לא מקרי. יש כאן ניסיון להביט על בן אדם מהצד, כמו מישהו שיושב בשולחן לידכם וצופה בכם, הוא רואה מה אתם עושים, שומע עם מי אתם מדברים (למרות שבסיפורים הנ"ל גם כמעט ואין דיאלוגים והגיבורים לא מוציאים מילה מפיהם) אבל אותו צופה לא יודע איך קוראים לכם. 

שנית, בכל הסיפורים יש לפחות דמות אחת, בדרך כלל הגיבור , שהוא סובל, עצוב, המצב הנוכחי פשוט לא טוב לו. משהו מהעבר, מההווה ואפילו מהעתיד מטריד אותו. במובנים מסוימים זה דפוס שחוזר גם בשירים שאני כותב. עלי האשמה. 

נקודה שלישית, לסיפורים אין סוף מוגדר. נכון ,מר קנז נסע בסוף של שום דבר לא בורח, וההוא מהסיפור "חוזר" ראה את הבית של ילדותו ואפילו יואן יודע שהבחורה שניצחה אותו בביליארד הלכה, אבל הסוף לא קבוע , לא ברור, זה כבר נכתב בכוונה ככה. בעיניי יותר יפה סיפור שאין לו סוף, וניתן לקחת אותו למקומות שונים, מאשר סיפור שמישהו מכתיב לו את הסוף שבדרך כלל הוא גם יפה ומנומס. 

אגב, אחרי שכתבתי את אותם סיפורים במזרח, כתבתי עוד סיפור אחד, פוליטי דווקא. גם הוא אגב היה סיפור ארוך, אותו דווקא לא ניסיתי לפרסם אלא שלחתי רק לכמה חברים. הסיפור מספר על שאלה מוסרית של עיתונאי, האם מותר לפרסם הכל או שיש גבולות לפרסום גם בידיעה שהמחיר לכך הוא כבד? יום אחד אולי אפרסם את הסיפור ואם מישהו ירצה , הוא יכול לענות על כך. 

מילה אחרונה על סיפורים, העובדה שכתבתי פחות סיפורים משירים גורמת לי הרבה הנאה גדולה לקרוא אותם. למה אני לא כותב היום סיפורים? כי להבדיל מכתיבת שירים, אני כלל לא בטוח שאני יודע איך כותבים סיפור טוב. 

כל שבוע סיפור חדש בעמוד סיפורים