כמה רעש

וכולם מדברים

כמה רעש, כמה צעקות

וכולם לא מסכימים על שום דבר

רק הים נשאר במקום וגולש אל החוף

עומד בצד ומתבונן

נזכר איך פעם הייתי אוהב לגעת באש

והיום כבר אין לי כוח למלחמות, לאדמה שצורחת מכאבים

עומד בצד ומחכה, מתי הרעש הזה ייפסק כבר

מקשיב לשירים, רואה רגעים ספורים

ובספרים אני לא מחפש היסטוריה שתכתוב את עצמה

כולם מדברים, כולם עושים רעש

איך אפשר להקשיב ככה לרגעים שבאים, רגעים שהולכים

לא, אני לא בורח, אני לא מתחמק

פשוט עומד בצד ומתבונן

כל מי שיורה, נפגע

כל מי שנפגע לא יודע איך לצאת מזה

שומע את הקולות, רואה את המבטים

זוכר שמות ופנים ומקווה שיום אחד הכל יהיה דמיוני

אנשים מדברים, אנשים צורחים

אני נשאר מאחור, להביט על הדברים כמו שהם

בזמן שהמכוניות דוהרות קדימה ואנשים נשענים לאחור

והים תמיד חוזר אל החוף

אני מבין ששום דבר לא באמת משתנה

גם הצרחה הזאת חסרת תוחלת אחרי ימים ספורים

מקשיב למוזיקה, קורא את הספרים

על השולחן אותה צלחת עם אותה מנה

ובכיס כרטיס טיסה, והיא מחכה לי

לא מקשיב יותר לצרחות, יום אחד היא תתפוגג ואז הם יגלו מה עומד מאחוריה

כולם מדברים, כולם עושים המון רעש, זה אף פעם לא נגמר 

מדבר

כשנרגיש שאין בנו דבר יותר

לא חי ולא מת

נצא מהבית עם תיק קטן

נסע למדבר

בין ההרים, נמצא את עצמנו יורדים בכביש בלי שוליים

מדי פעם נעצור

להביט על הצוקים הרחוקים וביניהם נגלה את עצמנו בתמונת מראה

ככה זה שאין בנו דבר אמיתי, רק דמויות מסרט ישן

קראנו את כל הספרים על הבריחות

ראינו את הסרטים, משפחות מתפרקות

גם אנחנו נשלים את החסר

כנראה רק בפעם הבאה כשנחזור מהמדבר

בעיירה הקטנות, נמצא את עצמנו משוטטים

בין דמויות לא מוכרות

זו השלווה שחיפשנו

זרות שאי אפשר לכסות במילים

ואת תאמרי לי, תביט מהחלון

כאן לא צריכים מילים

מספיק יד אחת שתחזיק

ויד שנייה שתלטף את הפנים

רחוק מכאן, נראה את ההרים הרחוקים

זו ארץ קרובה רק אנחנו מתרחקים

זה מה שקורה אני אגיד לך

כשלא חיים ולא מתים

נוסעים למדבר לראות

את הצוקים הגבוהים, עיירות קטנות

אולי נשתקע שם, בין חבלי הכביסה

ועל הקירות, גם אנחנו נכתוב את שמנו 

שיר בזכות ובעקבות אלבום של שירי מדבר

תכף ארבעים, תכף משבר

אתה משוטט במחוזות ילדותך

בתים שלווים

שלא נפלו קורבן

לכרזות וחלומות

אתה מביט בילדים שחולפים

אחד מהם שלך

אחד מהם כמוך

במגרש איפה שהיית משחק

והנערה שלך היתה מעודדת אותך

בנו עכשיו גן משחקים לילדים

אתה נזכר איך ימי הגשם כאן

גרמו לך להסתתר

בחדרי מדרגות חשוכים

אתה מדליק סיגריה

והנעליים שלך עושות צורות בחול

איש לא מכיר אותך

אתה יכול לרוץ מהר

איש לא יבחין בך

אתה עומד מתחת לסככה

מביט בנשים הצעירות המסיעות עגלות עם תינוקות

בגיל עשרים חלמת מה אתה הולך להיות

דיברת על העולם הגדול, הרים, גבעות

עכשיו בגיל ארבעים

תכף משבר

הילדים לבושים צבעים לא מוכרים

האישה קוראת ספרים

על אהבות אחרות

ואתה שואל את עצמך

לאן נעלמו עשרים שנה,

מה יכולת להיות, ומה עכשיו?

תכף גשם

ואתה כמו אז

רץ מהר לחדר המדרגות

עכשיו אתה לבד שם

הילדים רצים לכיוונים שונים

כמו אחרי הפצצה

אחרי שנים

אתה מגלה

שנעלמו כול העקבות

החשש לא מתפוגג ממך

גם לא הצורך

לדעת איפה כול דבר מונח היום

אתה מלטף את הקרחת

הבטן, מוחזקת ערובה בתוך החולצה השחורה

מרחוק אפשר לראות שני נשים מביטות עלייך

ומדברות בקול

ראשך נוטף גשם

ואתה שואל אם ככה

נראה חלום שלא התגשם

אתה יוצא משם, מוכן להיאבק על הכול

מביט בגדרות הרחוקות של התיכון

בפינה שלך ושל כול החברים

איפה שהייתם יושבים ומעשנים

יושבת עכשיו בחורה צעירה

מסדרת ילדים קטנים בשורה אחת

אתה שומע ברקע

קולות מאז

והגשם נפסק

בגיל עשרים רצית להשיג את הכול

לכול מי שרק רצה לשמוע

אמרת, שאתה יכול לעשות את הכול

תכף ארבעים, תכף משבר

אתה חוזר למכונית

זורק את הבדל לרצפה,

בדירה שגרת נדלק האור

והגבר צועק על האישה

בדירה מעל ילד קטן יוצא למרפסת,

מתיישב על הרצפה הקרה

אתה מביט בהם,

תכף ארבעים

תכף משבר

יכלת להיות הכול אתה אומר לעצמך

לאן כול זה נעלם? למה זה תמיד הולך?

אתה נכנס למכונית

מביט מן החלון

השביל שצעדת קודם נראה רחוק

אתה מתניע, מתחיל לנסוע

ובטייפ אתה שומע

את השיר שלך ושל הנערה שלך

רקדתם אז, עם מי אתה רוקד היום?

שיר משנת 2002, הייתי אז בן 23 וחשבתי על משבר גיל 40

השמלה הכחולה

פתאום התחיל לרדת גשם

הרדיו בחדר הפסיק לנגן

נכנסת עם שמלה כחולה

לא חיכית שאהיה מוכן, מבט אחד אמר הכל

חברים באו ועזבו

האוכל שבישלת נגמר

שאלתי את עצמי מיליון שאלות בלי קול

פחדתי שתעני לי על כל אחת מהן

בספרים שקראתי אין כבר גיבורים

אף פעם לא אמרתי לך איך זה נגמר

עכשיו עם השמלה הכחולה יצאת החוצה

הגשם התחזק, הלכנו מהר ונרטבנו

נזכרתי בפטפון הישן עם התקליטים השרוטים

נברשות גדולות למנורות קטנות וטפטים ישנים

זוכרת איך היינו יושבים בסלון, מחכים לשמונה

רואים חדשות וממשיכים משם לבד 

עכשיו, מבט אחד אומר הכל

ואת שותקת ממילא

לא מדברים יותר , לא מרגישים דבר

ואם פעם דיברנו, תגידי לי איך זה הרגיש

לא היינו קורבנות, לא הסכמנו לתוויות

כל אחד אמר משהו, בסוף החלטנו לבד

זוכרת איך רקדנו באמצע הסלון

החברים באו והלכו, נשארנו עד הסוף

פתאום התחיל לרדת גשם

הרדיו ניגן שיר ישן

יצאת מהחדר עם השמלה הכחולה, כמו אז

נשארתי רק עם התחושה 

על בית שלא היה ואת עם שמלה שאין לך 

בדרך לצפון

בדרך לצפון בכבישים פתוחים

בין ערי תעשייה ישנות לקיבוצים ריקים

נוף נעלם בשמיים הקפואים

ואת אוחזת בהגה,  אני נשען לאחור

חושב על כל הספרים שלא אכתוב

על מפעלים נטושים ופועלים מובטלים

מחשב שורות, מדמיין איך זה לכתוב אותן

בדרך לצפון, משאיות משתלבות בתנועה, תיזהרי

את שואלת מה קרה

אני עונה בשאלה

כל המילים מתחבאות מאחורי הפינה

בדרך לצפון, ראינו מה הפסדנו כשנשארנו מאחור

מכוניות דוהרות , מכבישי אמריקה ועד לכאן

בלב הצפון ראינו בתים קטנים מסודרים בשורה

תהינו מי נמצא מאחורי הקירות

מי ששם אמיתי, אנחנו כבר לא

עצרנו בתחנת דלק , ואני הבטתי סביב

לאן הולכים האנשים מכאן,

אולי הם עושים את אותה דרך כמוני

כשאת חזרת, ידעתי שאת הדרך הזאת עושים רק פעם אחת

זה לא געגוע למשהו שלא היה קיים

הרי לא נגענו בו אף פעם

ואולי זה מעולם לא קרה

רק אנחנו נשאבים פנימה, נסיעה לכיון אחד

בדרך לצפון המשכנו לנסוע

חשבנו שנגיע בזמן

לא ידענו שבסוף יש גבול

לקחנו את הפנייה, אולי צדקנו בכל זאת

אני חושב על הדרך, את חושבת על מה שנשאר

מתעקשים כמו ילדים שמבקשים להיות מבוגרים

וסביבנו מי יבין אותנו עכשיו

בדרך לצפון, גם השמיים קפואים עכשיו 

נסענו לצפון, ככה זה הרגיש ...