וכולם מדברים
כמה רעש, כמה צעקות
וכולם לא מסכימים
על שום דבר
רק הים נשאר במקום
וגולש אל החוף
עומד בצד ומתבונן
נזכר איך פעם הייתי
אוהב לגעת באש
והיום כבר אין לי
כוח למלחמות, לאדמה שצורחת מכאבים
עומד בצד ומחכה,
מתי הרעש הזה ייפסק כבר
מקשיב לשירים, רואה
רגעים ספורים
ובספרים אני לא
מחפש היסטוריה שתכתוב את עצמה
כולם מדברים, כולם
עושים רעש
איך אפשר להקשיב
ככה לרגעים שבאים, רגעים שהולכים
לא, אני לא בורח,
אני לא מתחמק
פשוט עומד בצד
ומתבונן
כל מי שיורה, נפגע
כל מי שנפגע לא
יודע איך לצאת מזה
שומע את הקולות,
רואה את המבטים
זוכר שמות ופנים
ומקווה שיום אחד הכל יהיה דמיוני
אנשים מדברים,
אנשים צורחים
אני נשאר מאחור,
להביט על הדברים כמו שהם
בזמן שהמכוניות
דוהרות קדימה ואנשים נשענים לאחור
והים תמיד חוזר אל
החוף
אני מבין ששום דבר
לא באמת משתנה
גם הצרחה הזאת חסרת
תוחלת אחרי ימים ספורים
מקשיב למוזיקה,
קורא את הספרים
על השולחן אותה
צלחת עם אותה מנה
ובכיס כרטיס טיסה,
והיא מחכה לי
לא מקשיב יותר
לצרחות, יום אחד היא תתפוגג ואז הם יגלו מה עומד מאחוריה
כולם מדברים, כולם עושים המון רעש, זה אף פעם לא נגמר
