פיקדון

כל פיקדון שאפקיד כעת

מישהו ישתמש בו בשלב כזה או אחר 

עומד דרוך מול המטחים

אי אפשר לדבר יותר

ככל שזה מתקרב זה יותר מפחיד

הם לא נותנים לי סיכוי להינצל

ככה זה שחיים ממלחמה למלחמה

הם לא מוכנים לוותר

על גדרות וחומות

אז אני נשאר בצד, מנסה לא להתבונן במה שאני רואה

כל פיקדון שאפקיד עכשיו

לא ישמש אותי יותר

אורות חזקים, צל גובר

אי אפשר להבין כמה זה קרוב

כשאין יותר משהו אחר להאמין בו

אסור לדבר, אסור לצעוק

חייבים להסכים עם כל דבר

והם ירצו אותי כך או כך

גם הלב עומד שומם

מול מה שפעם היה חלום ועכשיו זה אבק

אני עומד בצד, לא מצליח להבין

איך זה יכול להיות

שהחומות והגדרות השתלטו על כל הנחלות

עומד בצד ולא מסוגל להגיע אל האמצע

חור נפער, הפיקדון נמסר, לא נשאר לי דבר 

מה שאנחנו מחזיקים ביד, הפיקדון, כבר איננו שווה דבר, אסור היום לומר כלום

משהו מפחיד הלילה

אני יושב במושב האחורי

מונית מספר חמש

עברתי את השדות

פנים מוכרות משתקפות בחלון

אני מנסה לומר משהו

הרדיו מקדים אותי

עוד מלחמה בצפון

והלב קופא

אני כבר לא זוכר מאיפה התחלתי

את אוספת את החפצים

נועלת את הדירה

והלילה

נראה שיכור

התעתוע של רגעים חולפים

אני מקשיח את עצמי

עד שאני נשבר לרסיסים קטנים

עברתי את השדות

עכשיו יכול לוותר על כול השאר

לילה, זה לילה אחר

יש משהו באור שמלטף

את יורדת לרחוב

מבטים של אנשים

הציניות שברגעים כאלה

כמו חותכת מאיתנו

כול מה שיכלנו לשמור לעצמנו

אני נלחם במחשבות

שאם הייתי יכול

הכול היה מחזיק

ואז חוזרים שנית

אל דברים שאף פעם לא היו

הנהג פונה ימינה

ברקע יכול להרגיש את המכה חזק

רוצה לדעת

ולא שומע שום דבר

את עולה לאוטובוס מספר 83

לצד השני של העיר

מתפנה מושב בסוף

את נלחמת באלף שדים

והצלילים אותם צלילים

יש משהו באור שמלטף אותי

הרגשה של חום

ואני מכיר את הפנים האלה

לא מהיום

מבקש לא להרגיש דבר

ואת יורדת אחרי שתי תחנות

בית גדול, מה הסיפור שייכתב

אני ממשיך לנסוע עד

שהנהג עוצר בפתאומיות

מעיר אותי

הפנים מוכרות

הרגש ישן

לא יכלנו להחזיק דבר

אין שום מילים להתחיל עימן

את מה שרצינו

אני סוגר עוד לילה

ואת מביטה סביב

יש משהו מפחיד

בגודל הזה

יש משהו מפחיד שאת לא יכולה לצעוק

רוצה להאמין שאף פעם לא ידענו את ההרגשה הזאת

אין בנו שום השראה עכשיו

רק פנים מוכרות

שיצאו מתוכנו התחלפו באחרות

וראיתי אותך מתאבלת

וראיתי אותי צולל

המצולות ביתי

אני עומד מול עיר כבויה

עם סיד מתקלף ותקרה נמוכה

עומדת מול הרחוב השקט

שואלת מאיפה זה יגיע הפעם

וראיתי אותנו מתענגים על אורו של הלב

יש בנו ציניות שלא ידענו להעריך

יש בנו משהו אחר גם שאנחנו לא ביחד

עכשיו לוקח מונית מספר חמש

אל אותה התחלה

את נרדמת בסלון

מפחדים ומאלף תחושות רעות

הוילון נסגר על אורו המלטף של הלילה

אני מכיר את הפנים שנרדמות

גם הפעם

שיר משנת 2002, גם היום יש מלחמה בצפון או שזה רק תעתוע של לילה

כשהעולם נגמר

ישבנו בחשיכה של בית הקולנוע

כשהעולם התפוצץ לאט לרסיסים

לא היה לנו מה לומר

אז שמרנו את המילים והחזקנו ידיים כמו ילדים

רציתי לספר לך על האישה

שעמדה לפניי ביציאה מן התחנה

היא פנתה לעיר אחת, אני לשנייה

לא ראיתי אותה מאז , לא ראיתי לאן היא המשיכה משם

רק אותך אני עוד מחפש

בחדר , במיטה

בין המילים שלי לשתיקה שלך

כשהעולם לא מגונן עלינו יותר

אף אחד לא רגוע ליד נשים יפות

את אומרת,  "תביט" ומחזיקה לי את היד

אני חוצה את הכביש הגדול

חושב על המזל ועל כל השאר

לפעמים בדמיוני אנחנו עוד חוזרים

אל מקומות שלא היינו בהם מעולם

פולין, רוסיה, ברלין

ויושבים בחשיכה של בית הקולנוע

גיבורים על המסך ובקהל אנשים עייפים

שקוע במחשבות על האישה ההיא

הגענו הביתה, חיבקתי אותך חזק

ככה זה מרגיש שהעולם נחלש  

בזמן המלחמה , הלכנו לראות סרט, בחוץ העולם נגמר 

הכי טוב שאפשר

את עוצמת עיניים באמצע הנסיעה

מביט על הנוף של הדרך המשתקף  בפס של הנעליים

אנשים באים והולכים

מתיישבים וקמים

בספרים שקראנו לא דיברו הרבה

ואני הבטחתי לך שאם תרצי

נעשה את זה הכי טוב שיש

ואז נחזור להתחלה, אני זוכר כל מלחמה

צחקת עלי כשאמרתי לך , גם אנחנו יכולים להיות גיבורים

את אמרת שיש להם פנים אחרות,

ולמאמינים יש כבר דגלים עם מוטות

לא צריכים אותנו בשביל להחזיק

את המשכת לישון

ואני המשכתי להביט בפס של הנעליים

לא זכרתי את השמות שלהם

אבל פנים עלו בעיניים, רציתי לבכות

הבטחתי לך שנעשה את זה הכי טוב שאפשר

בספרים היה כתוב שאסור לבכות

ובספר החוקים שלנו לא היה כתוב דבר

אמרת, שלגיבורים יש פנים אחרות

הבטתי על ההשתקפות שלנו בחלון

רציתי לשאול למה אנחנו הולכים, למה אנחנו נשארים

אבל עצמת עיניים עד סוף הנסיעה

הבטחתי לך שנעשה את זה הכי טוב שאפשר

לראות את הנוף דרך הפס של הנעליים 

כעת

כעת

כשכלו כל המילים

העלים הפכו למותרות

והעצים הפסיקו להבריק בחורפים

כעת

אנחנו יכולים

לספור חיילים על לוח שחמט

לנגב את הזיעה מהעיניים

להסיר את הלוט מעל הכרזה

כעת, התהייה הופכת לאידיאולוגיה

והבדידות היא נהר

כעת אנחנו יכולים לבקש לדעת

אם האהבה, היתה מספרת את הסיפור שלנו

מה היתה כותבת

מה היתה משאירה בטיוטה

ומה היתה לוקחת למציאות

תאמרי לי,

אם יש נצח, האם אנחנו שם

חופשיים או לכודים

תחת עומס המילים

שהטלנו על עצמנו

כמעט מחוסר ברירה

תאמרי לי, לאן אנחנו נוסעים

מסילות, מרחבים, קרון אחרון

אם האהבה היתה נוסעת איתנו

לאן היינו מגיעים

ואם היתה נוטלת חלק במלחמה

האם היינו יכולים להישאר בצד שלה

כעת

כשכלו כל השעות

האם נותרה עוד שעה אחת בשבילנו

להביט החוצה

דרך האורות המסנוורים

מול האופק המעושן

אם אהבה היתה בינינו

האם היא עדיין חיה

או שמא נותר ממנה

רק ריח הגופה ורוח הבזיזה

תאמרי לי

כעת, את יכולה לומר לי לאן האהבה לוקחת אותנו?