מכבה את האור

את מכבה את האור

משאירה אותי בחושך

הדלת נעולה, החלונות סגורים

אף אחד מאיתנו לא יכול להתחבא מאחורי המילים

ברקע קולות של מוזיקה אחרת

לא הכרנו את הצלילים

הלהקה הפסיקה לנגן

לא ידענו איך זה מרגיש כשזה כאב בחזה

את מכבה את האור

ולא מתקרבת

אולי את מבקשת ממני לרקוד

עוד קצת וזה יחלוף

על השולחן כוסות מערב אחר בו היינו ביחד

תביטי עלינו, אנחנו לא נואמים בחסד

לא יודעים איך לתפוס את הרגע מבלי להישאר חשופים

אז אל תבקשי ממני ללכת לרגע בשביל לחזור קצת אחר

את מכבה את האור

אני נשאר על הספה

בלי מילים, בלי מטרה

כל כך הרבה זמן עובר, עד שזה מתחיל להרגיש מכוון 

אחרי שאת מכבה את האור, הכל כבר הופך להיות שונה, אחר

על כיסא נוח

על כיסא נוח

מול התמונות שלנו

כשהקירות מגנים עלינו

מפני גשם וקולות

אי אפשר להפיל עלינו חומות

רק מה שכאן עדיין בא לאט

על כיסא נוח

כשברקע צלילים שקטים

תפילות בלי קול , קירות דקים

אהבנו את המגע

זה שלוקח ממך ובא אלי, חזר אלייך שוב

לא מפחדים יותר , לא מתבוססים בשתיקות עלובות

רכבות באות ויוצאות, ילדים רצים בקו האור

אנחנו נאסוף אותם אלינו

עוד נחזיק להם את היד

נחצה איתם את הכביש בדרך אל הבית שלנו

אל תבקשי מאיתנו שום דבר אחר

עכשיו תורנו לטעום מהין

לשים על השולחן צלחות מלאות בכל טוב

על כיסא הנוח , לבד בחדר הגדול

בלי הפרדה של אור וחושך

הסיפור נכתב מעצמו 

בטיפות קטנות 

על כיסא נדנדה אני מביט על החדר שלנו , העולם הקטן שלנו, כאן אנחנו כותבים את הסיפור שלנו בטיפות קטנות 

היסטוריה

תחנת המוניות התרוקנה מאנשים

כל הנהגים נסעו הביתה

עמדנו ליד השלט והבטנו על השמיים

לא ביקשנו שהם ייפלו

ידענו שבשבילנו הם לא ישנו דבר

אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

יום אחד הפסקנו להביט לאחור

תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר

פתאום לא ידענו את הדרך חזרה

תחנת המוניות התרוקנה מאנשים

כל הנהגים נסעו הביתה

אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

עוד לפני שידענו מה הזמן

השעון הקדים אותנו במעט

לא נותרו לנו מטבעות

גם לא דבר אחר להחזיק או לתת

יום אחד הפסקנו להביט לאחור

תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר

בלילה החשוך הקשבנו לצלילים

לא דמיינו את עצמנו אותו הדבר

לרגעים היינו רוצחים סידרתיים

ולפרקים ארוכים ילדים קטנים שמתביישים

אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

תחנת המוניות נותרה ריקה

ואם היינו רוצים להאמין

משהו בוודאי היה מחזיק בנו

משהו היה שומר עלינו

וגם הלילה , כמו אז

אנחנו מתפתים להאמין שיום אחד יקומו השומרים

ייגנו עלינו מפני המחילות והוידויים הצפויים

תחנת המוניות נותרה ריקה

כל הנהגים נסעו הביתה

נשארנו לבד ליד השלט המואר

הבטנו על השמיים

הם לא ייפלו בשבילנו

הם אפילו לא היו קרובים לזה

אנחנו לא ניסינו לעשות היסטוריה  

אנחנו יודעים מי אנחנו, לא זקוקים לתווית או הוכחה. 

אנחנו לא מנסים לעשות היסטוריה, לא מבקשים שהשמיים יפלו בשבילנו 

פעמונים

את יכולה לשמוע את הצלילים

הם מגיעים אלינו בין רעשי המכונות

פעם לא היינו מסוגלים לשמוע

פעם לא היינו מוכנים להם אבל היום

תקשיבי לפעמונים כשהם שמצלצלים

נלך בעקבותם

שני נוודים שאיבדו את ביתם

נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

הם יסמנו לנו את הדרך

אנחנו נשכח את ההצעות שקיבלנו

ונמשיך להתפתות לסימנים שמחזיקים אותנו חיים

והפעמונים ימשיכו לצלצל

את יכולה לשמוע את הצלילים

הם עדיין מצליחים להתנגן

גם כשחלונות סגורים, וכשאנחנו דוממים

אנחנו לא צריכים לצאת החוצה לנסות

תקשיבי לפעמונים כשהם מצלצלים

נלך בעקבותם

כמו שני נוודים שאיבדו את ביתם

נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

אל תאמיני, לא , אל תאמיני לנביאים של אתמול

סוכני עתידות, וכל היתר

הם יעטפו אותך בברזלים

יאכילו אותך בועות שיתפוצצו בתוכך

הקהל לא חשוב גם לא הבמה

אין חשיבות לטון ולקול שמפר את הדממה

רק תקשיבי לצלילים,

הם מגיעים מלמטה ועוצרים בקומה שלנו

הם מגיעים ואנחנו הולכים איתם

לאן שאנחנו רוצים להגיע

לא, אנחנו לא נצטרך את האלימות הזאת

הרי התכוננו כל החיים לרגע הזה

כשהפעמונים יצלצלו בשבילנו

יסירו מעלינו את המסכה ויאפשרו לנו להיות חיים

הצלילים ילוו אותנו מהמיטה, דרך הסלון אל המטבח

בעיניים פקוחות, ידיים פרושות, בחשכה ובדממה

הצלילים מלווים אותנו, מלמטה עד למעלה, ברעש של פעמונים או בכל צורה אחרת