כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות מראה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מראה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

אתה ואני

מביט בך מתוך החדר הקטן 
מנסה לאסוף רסיסים
אולי אצליח ליצור תמונה שלמה
מוכן להתפשר על הרבה פחות

מביט על עצמי במראה
מה אתה הייתה עושה במקומי עכשיו
על כל צעד, הייתי הולך אחורנית
בורח מאחורי הדלת שלא תראה אותי

כל כך הרבה מילים לא אמרנו
לא נשאר לנו דבר להאמין בו
אני לא חושב שפעם נשתנה
לך אין סיכוי ואני לא רוצה

אני מביט בה, היא מביטה עלי בחזרה
הבטחתי לה כל כך הרבה דברים
ידעתי שאם הייתה במקומי
לא הייתה מדבר, אולי הייתה הולך לישון

יושב על הספה חושב עליך
אתה בטח לא מבין על המהומה
איך בכל פעם כשהיא באה, הדברים מסתבכים
אני לא רוצה להיות כמוך, זה רחוק ממני

השתיקות הרמות
הרבה מילים להסביר
כל מה שהסתרת
אני לא מוכן שיצא מתוכי 



שיר על שניים שהם לפעמים אחד ולפעמים הם לא מכירים בכלל

יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

קטן

הבטתי במראה, נראיתי קטן
בזמן שהעמודים בספר נגמרים לאט לאט
את באת והלכת, לא חיכית
מרחוק היה נדמה לי שהבנתי אותך
כמו השלמה מוחלטת עם מצב שלעולם כבר לא ישתנה

רציתי להיכנס אל תוך המים ולצלול
אני תמיד מדמיין את זה
כאילו זה נכון
אבל בסוף אני נכנע לתחושת הפחד
ונשאר בחוץ

הבטתי במראה, נראיתי קטן
את עמדת שם, באת והלכת, לא חיכית
אוסף של מילים לא השאירו מקום
תחושה של קץ אינסופי
רציתי לשכוח למה באנו לכאן אבל משהו כל הזמן מזכיר לי

רציתי שנעלה ביחד על השביל
ונתחיל ללכת בלי דאגות
אך תמיד בהשלמה הזאת יש משהו מכאיב
אני לא מצליח להיזכר
מה הבטחנו אחת לשני

אוסף של שעות מתות
במראה אני נראה כל כך קטן
תספרי לי את מי את אוהבת באמת
כשהשעון כבר לא עובד
שוב נלחמים בשדים הקטנים, שוב מכוונים גבוה בלי לראות 



מול כל הדברים בעולם, אנחנו בסופו של דבר קטנים גם במראה