עשן בשדות

אורות ניאונים לא מסנוורים יותר את העיניים

אולי אצליח למצוא את השביל אל הדרך

ממנה לא אצטרך לחזור

אל הבית הישן

זה שכבר לא עומד ברוח

זה ששעריו נטרקו בחוזקה

אני לא מפחד יותר מהמבטים

אנשים זרים עומדים ומקללים

ראיתי עשן בשדות

ראיתי כבשים טועות בדרך

אני לא בטוח שאפשר עוד

להציל את המציאות מכיסי ההתנגדות

כל התימהון הזה עולה מחיר גבוה

אני עכשיו מציל רק את מה שאפשר

ונשרף השדה, נשרפים כל החלומות באש

אורות ניאונים לא מסנוורים יותר

ראיתי את עצמי בורח מפני הסרט הזה

אך הגיבורים עדיין מחזיקים בנשק

הם עדיין מאמינים

שזו השיטה

כן , כולנו עבדים של פנטזיה עלומה

הרגלים ושגרה

אי אפשר כבר להאמין בטוב

כשהרע חושף את החיוך המכוער של הזמן

אורות ניאונים לא מסנוורים יותר

לומד עם הזמן מה עוד נשאר כאן

חורבות נחשבות לבית,  ובית אין לו גג יותר

עומד חשוף מול שדה בוער, זה כל מה שנשאר 

זה כל מה שיש לנו עכשיו

כת של מטורפים

בכת של מטורפים

אלוהים לובש מדים

אוחז בספרים

נשק, יורים, אש

צווים על שפיות

ופקודות מטעם השיגעון

חירות מגודרת

אלוהים ועוד אלוהים, אין אלוהים

יש רק עשן של סיגריות סביב

מה שאני מרגיש

אי אפשר לכתוב יותר

לא על אבנים

לא במשך שבועות

הטירוף אוחז בי חזק

אני מפנה מקום לי ולאלוהים

כולא חד שומר בתוכו מקום לטיפשות

שתבוא בבוא העת

כול אחד יודע

על מה היתה התהילה

על מה קשרנו את עצמנו בכך

אין סימני חיים

יש כת של מטורפים

לא אני אל מפחד להודות שאני לא מתאים

להיות שפוי זו רק ההתחלה

עכשיו זה כבר הסוף

הסם ניצח, הטירוף זכה בכול הקופה

כת מטורפים, אגו בעננים

השתקפותם נותנת מקום של חסד לאומללות

מי שיורה ראשון

זוכה בכבוד רב

הייתי פעם שפוי,

היום אני לא מסוגל להבחין

סימני קרב נולדים

כשהשעמום מתמלא חללים ריקים

אלוהים לובש מדים

משאיר אחריו גדוד של מיואשים

רק גדר מפרידה בין חירות לשעבוד

ובפנים הכול פרוץ

אוהלים בגשם, בוץ על הפנים

צעקה שמפוצצת את הבלון שנקרא מציאות

מי ראשון, מי אחרון?

לא זוכר אותי שם

מעילים ישנים, על גופות בלווים

רגליים שטובעות בתוך חול יבש

כמה שיכרון ישכיח את זה?

כמה טירוף עוד יאחז בידיים קשורות

כמה אלוהים עוד יש?

כמה כבר הרגו לנו?

לא זוכר, לא בטוח

מקום קבורתם לא תמיד ידוע.

שיר משנת 2002, לא זוכר על מה אבל נדמה לי שזה ברור