אורות העיר בחשכה

אורות העיר נוצצים בחשכה

כבישים שוממים, אין כבר אף אחד שיושיט יד לעזרה

מהקומה הגבוהה עד הקומה הנמוכה

יכול להרגיש את זה, זורם בדם

אורות העיר נוצצים בחשכה

אני שוקע בלי תנועה

שוב אני לבד

בעיר נטולת רחמים

כותב מילים בתוך חדר קטן

ליד המיטה, אין אף אחד

עוצם עיניים מנסה להירדם

אולי החלומות ייקחו אותי למקום אחר

הכל מתעוות תוך כדי תנועה

הכל שוקע ונעלם

אני כבר לא כאן

גם הזיכרון שלי נעלם

אורות העיר נוצצים בחשכה

עיר אחת גדולה

מלטפת אותי בלי הפסקה

אבל אני לבד בקומה הגבוהה

צינורות ומחטים

פנים נפוחות, הרגלים מושרשים

תאהבי אותי אני צורח בלי קול

עכשיו זה זמן טוב להתגבר על המכות

אני כותב אותן באותיות גדולות

כמה אפשר לשנות פנים

להשתנות בלי להרגיש

העיר הזאת מלטפת אותי ברחמים

לילה בקומה 12, ראיתי את אורות העיר נוצצים וכבישים שוממים 

מחכה לחבל

מחכה לחבל, מחכה לעמוד

עומד עם הסכין, מגלף את העור

הכל הולך ונופל

צולל אל הקרקעית

השעון מתקתק

הפיצוץ עוד רגע מתחיל

סופת חול גדולה

מתכווננת להגיע

מחכה לחבל, מחכה לעמוד

משהו הולך לאיבוד

הכדורים מוכנים

משהו כאן לא כתוב על הקיר

שוקע בזמן

הולך לאיבוד

מחכה ליד, אוחז בסכין

עוד מעט הדם יתחיל ללכלך את השטיח

השיר כבר נכתב

הסיפור יצא לאור

הגיבור לא כאן

מחכה לסכין, הדם כבר מוכן

זמן קצר לפני משא כבד, כמו אדם שנידון למוות, החבל מוכן, מחכה להגיע אליו

בין לבין

בין כל הסודות לבין כל השקרים

בין מה שמותר למה שהחמיץ

אי אפשר להסתתר מאחורי הפנים

כשצריך כל הזמן לגלות את שמסתיר

בין מסעות במציאות לדמיון עצל  

בין הלב הקרוע לזה שמבקש להירפא  

זמן שנמחק בזיכרון הוא כמו תעתוע

אם היינו שם, אז איפה היינו בכלל  

אי אפשר להרגיש, ולפשט יותר את המשפט

אורות חזקים, משהו מסנוור מבפנים ומבחוץ

בין אמיתות גדולות

לבין אי הבנה של הגדרות

בין מה שהבטחנו לבין מה שכבר לא נרגיש

בין הצער שבלב

לזה שמסתובב חופשי

בין העצב שהפשיר לאושר הקפוא

בתוך מחשבות שליליות

יש פלונטר שמסרב להניח  

נסיעות מכאן ומשם

הכל מוכן, הכל מובן, הקרב עוד רגע מתחיל

אפשר לעצור ואפשר לדהור

זו בחירה של פעם בחיים

אחר כך התנועה עובדת מעצמה

עד שמוצאים את התנוחה הנכונה

בין רגש אבוד

לבין מחשבה כלואה

כמה אפשר לשחק את אותו המשחק

זמן שהוקרב לא ישוחרר, אז אין מה לעשות

על מה שקיים בין לבין ובשוליים

קביים

ראיתי את עצמי צולל

אל אדמה בוצית

שם לא עמדו מלאכים ולא שדים

רק סימנים של חיים קדומים

חיכו לי שאמשוך אותם

ראיתי את עצמי צולל

אל תוך נפשי

מבקש רחמים

מכל השערים שנפתחו

מאלוהים עשוי קרטון עומד על מדף

לא מאמין במחירים

ולא מאמין במבצעים

זה שביל אחד שאני יכול ללכת בו בעצמי

זו הליכה שאני לא זקוק עבורה לקביים או לידיים שיחזיקו אותי

עכשיו אני יכול לצאת מזה, גם אם פניי מכוסות בבוץ

סימנים על הקירות ודם על הידיים

כל כך הרבה טיפות אחרונות של רעל טפטפו בתוכי

עד שלא ידעתי מה לעשות, נשארתי מרוקן מבפנים

עכשיו אני יכול לצאת החוצה

מחוטא באור השמש

כמה זמן יעבור עד שהחשכה הגדולה תחלוף

בתוכי יש לעיתים נרות דולקים

הם מאיימים לשרוף הכל

להבעיר כאן את השדות

שמבקשים להצמיח בתוכי חיים

זה שביל אחד שאני יכול ללכת בו בעצמי

זו הליכה שאני לא זקוק עבורה לקביים או לידיים שיחזיקו אותי

עכשיו אני יכול לצאת מזה, גם אם פניי מכוסות בבוץ

אז עכשיו שקט מבפנים, שקט מבחוץ

אני נוסע ולא יודע, אם יש סיבות לחזור 

הכל התחיל ממשפט ומשם המשיך הלאה, אל תחושות שלא יכולות להיעלם

את תמיד הולכת

את מניחה את הדברים ומביטה עלי

מבקשת שאקבע את העמדה

אני מתקפל ונשכב על הספה

את לוקחת את המפתחות ויוצאת

את תמיד הולכת, תמיד חוזרת

אין לי שליטה על כל זה

אין לי שליטה על מה שאת מרגישה

מוחק מאיתנו כתמים, שלא נצטרך להסביר

את הולכת, את תמיד הולכת

כשאת חוזרת, את לא מבינה איך זה מרגיש

אני מנסה להסביר, המילים נטולות הקשר

משפטים כתובים בלי כוונה, אין לי חיצים ואין לי מטרות

כמו חיילים שמתקדמים לאט

את מסדרת את הדברים בחדר

אחר כך את מסבירה שלא היתה לך ברירה

קראו לך אז באת, לא ביקשתי שום דבר

על השולחן, השארתי לך מילים

שירים לא ברורים, שאני לא יכול להסביר

זה אושר אבוד

אולי עצב כתוב

הנה אני בא, הנה את הולכת

תמיד את חוזרת

אחר כך את מסבירה לי שאכזבות תמיד יהיו

אני לא יכול להילחם בהן

ושם, האור דולק

מישהו בוודאי מדבר

מישהו אחר צוחק

יקראו לך אז תלכי, אני לא נלחם בזה יותר 

הולכת, חוזרת, לא יכול להילחם בזה אם תישארי או לא

מרגיש אותו חוזר

אני מרגיש אותו חוזר

לא ביקשתי כלום

והנה הוא זוחל אלי, עד שזה מתגבר

לא מצליח להתחמק מהתחושה

שברים וצלקות, מכות חודרות עמוק

יש בי אהבה לסכינים

געגוע לכאבים

מנסה להתחמק מהזיכרון

ואיך זה שהדם הזה מצליח לנקות ממני

כל עדות לשינוי, כל סימן לשיפור

אני מנסה להתחמק

מבקש להתעלם

אבל בלילות אין שליטה

על חלומות שבאים אלי מתוך החשכה

חדרים קרים, מגע רצוף, דקירה עמוקה

מביט על הבניין מבחוץ

רק אני מכיר את המסדרון, דלתות נפתחות, חדר קטן

יש לי מקום שמור ליד החלון

כמו ליד ארון הקודש

מישהו מבקש שאגאל או אשמר

ואם אצרח עכשיו, מה זה ישנה

אם אבקש לסגת, לאן כבר אלך

הפחד משתק, מחפש דרכים לצאת מזה

תמיד מגיע אל אותה נקודה

זיכרון ישן, נטול הגנה

אני מרגיש אותו חוזר

לא ביקשתי כלום

והנה הוא זוחל אלי, עד שזה מתגבר

לא מצליח להתחמק מהתחושה

שברים וצלקות, מכות חודרות עמוק

הפחד, החרדה, האימה, הכל חוזר אלי

חוזר להיות ילד

ככל שחולפים הימים

אני חוזר להיות ילד

שוכב על מיטה מפוחד

סופר ימים שלא יחזרו

ככל שחולפים הימים, אני שוב מתגונן

קרבות שלא ידעתי להסביר

קווים נעלמים ברקע

אין לי יותר מה למסור, אין לי יותר מה לתת

ככל שאני מתקדם

הולך אחורנית בתנועות חדות, אל עבר קו הסיום

ככל שחולפים הימים

אני מרגיש מותש

לא יודע אם אלה דמעות או דם

לא מצליח להבין מה אני אמור לומר

חוזר להיות ילד ובלי שום הגנה

כמה מיטות, כמה חדרים

וילונות שקופים, תגים על הידיים

אני שוב ילד שמתבונן בציור ולא מצליח להבין

איפה מתחילים הקווים, ואיפה הם נגמרים

לא יודע אם אלה דמעות או דם

השדים שבתוכי, לא מפסיקים לרוץ

ניצחתי את חלקם, אחרים נשארו עומדים

עכשיו אני שוקע בתוך הקירות

נופל אל תוך הבורות

חוזר להיות ילד, בין הוילונות 

אותה מחלקה, אותה מיטה, שוב ושוב ילד 

לא דיברת איתי

ראיתי אותך מדברת עם אנשים

ראיתי אותך עולה על מונית

אמרת שאת אוהבת

מישהו מאחור דחף אותי בלי לשים לב

ואת נעלמת מהנוף

בחוץ שמעתי קולות

לא יכולתי להבין מילה

אז מה אם את אומרת שאת אוהבת

יש תחליף למילים

אורות חזקים שורפים בעיניים

ראיתי אותך ואז הלכת

משהו התעורר בי, משהו אחר נרדם

בבית המלון, הזמנתי חדר קטן

עליתי, חלון לים

מישהו הציע לי לבוא לשתות

ראיתי אותך עולה על המונית

אחר כך צחקת בקול

לא הצלחתי להבין מה אמרת

כמה פעמים אפשר לנסוע

כמה פעמים אפשר לחזור

לא דיברת איתי ימים

ולא יכולתי להבין מה את מרגישה

הכל עלה וצף

נשארתי מאחור

אי אפשר לחזור על זה בטעות 

סיפור שקרה ואולי רק בדמיוני הוא יכול היה לקרות 

השפן חזר לשחק

בחשכה, אורות העיר נוצצים

אפשר לראות את קו החוף

סירות חוזרות אל המעגן

שתי נשים משוטטות בלי כוונה

הייתי כאן פעם

שום דבר לא באמת השתנה

הייתי כאן פעם

לא זוכר משהו אחר, יותר או פחות, הכל מתערבב

מוקף בצינורות

השפן יצא לשחק

דמיות רצות הלוך ושוב

אי אפשר לשחזר את האמת

אני בורח וזה אומר לא מעט

על מה שאני יכול לתת

אני בורח וחוזר אל הנקודה

שם ההכחשה היא האמת

מדחיק את עצמי

נשכח בנקודה

בתוך מיטה צרה

חלון שמשקיף אל העיר

אני הבחור ההוא שצורח בקול

אני הילד שמבקש רחמים

אורות נוצצים בים התיכון

שמישהו יסביר לי, איך בורחים מפה 

שוב חזרתי לבית חולים, אני לא בטוח שאי פעם היה משהו אחר 

שממה

זה כמו לנסות ולעבור קיר

כמו להיכנס אל כלוב אריות ולצפות להישאר בחיים

זה כמו אבק שמטייל על הגוף

כתם גדול שלא מצליח להיעלם

זו שתיקה אחת חדה שחותכת בבשר הדק

זה דם שמטפטף בכל פינה

זה לכלוך שאי אפשר לנקות

ילד שלא מפסיק לבכות

כל כך הרבה דברים מוטלים על השורה

זה כמו כיתת יורים בשדה פתוח

ים סוער שאי אפשר להימלט ממנו

אדמה שרועדת מתחת לרגליים, שמיים מתפצלים לשניים

זה הצער, זו הבושה

זה הכאב, וחוסר האונים

תחושה של מלחמה שאי אפשר לנצח

זירה שנכנסים אליה, בלי כפפות

זה שום דבר וזה הכל

זה שנים שחלפו וכמו לא השאירו חותם

זה פצע מדמם, חתך עמוק

אי אפשר להימלט מתחושה של סוף

כביש לשום מקום

עיירה בלי יציאה

דלתות ננעלות בפתאומיות

אין שום דבר בחוץ רק שממה 

ככה זה מרגיש, בדיוק ככה

העיירה שפעם היתה ביתך

אתה צועד ברחובות שלא השאירו לך דבר

קורא שלטים שלא הזמינו אותך להיכנס

אתה עומד מול דלתות נעולות

מאחוריהן בתים ערומים

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית

אחר כך גילית שאתה לא מכיר

רק פנים בלי אנשים

שמות בלי כתובות על הקירות, מה אתה יכול עכשיו לזכור

מאחורי הגדרות, אין שום דבר אמיתי

צעצועים מפורקים, ואורות חזקים שמהבהבים בלי סיבה

אתה מטפס אל הגבעה שבקצה

מרחוק, העולם נראה מרחק נגיעה, מקרוב, אתה לא שייך לכאן

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית שלך

תבעט, תצרח

היא לא תקשיב

דלתות נעולות, בתים ערומים

איך מרגיש אדם שלא עזב אבל לא נמצא

אך מרגיש אדם שכל החיים חי באותו מקום

אבל אין לו מקום משלו

אין לו אנשים שיושיטו לו יד

כל כך הרבה בדידות, כל כך מעט זמן

אין סיפור מאחורי המילים

רק שתיקות ומחילות על חטאים גמורים

אתה צועד ברחובות שלא הזמינו אותך, איך זה מרגיש שם להיות לבד 

זו העיירה שהיא כבר לא שלך, למרות כל מה שאתה חושב

חוזר אל מי שהייתי

לפעמים אני חוזר אל מי שהייתי

מתבונן במראה ומחכה שמשהו בי ישתנה

אולי משהו יסטה מן המסלול

במקום להגיע לכאן, אגיח במקום אחר

תמונות ילדות חוזרות וצפות

אני יכול לזהות את עצמי מרחוק

גשם חזק יורד ומכסה את הרחוב

אני נשאר בבית, שואל מתי אני יכול לברוח מפה

זוכר צעקות, זוכר אופניים

זוכר את עצמי ממציא משחקים בסלון הבית

ומדי פעם בורח לצד, שוכח שכל זה באמת קיים

כי החיים נמשכים במקום אחר, בזמן עבר

והתחושה עדיין מפעם

לא מסוגלת להשתנות

עוטף את עצמי בקולות של ילד

אף אחד לא מבין, איך זה שאי אפשר לצאת מהסרט

לא חוזר יותר לאחור, אל קירות חלקים ותמונות של אומנות חסרת טעם

מסדרונות בלי דלתות, ואנשים עם מסכות

ככה אני זוכר את ילדותי

ככה אני בונה את חיי, בין השבילים הארוכים

אי אפשר כל החיים להתפרק

אז אני כותב שירים ומנסה לחדד

טעויות של רגע, הבהרות של שנייה

אני לא מוכן להיות זה ששוכב בלי תזוזה

זוכר את ילדותי, אופניים, גן משחקים

זוכר את בגרותי, מסדרון ארוך, חדרים עם מספרים

ומשם הכל מתחבר, פעם אל הקצה הטוב ופעם לעזאזל

גשם חזק יורד, אני עומד בצד ומתבונן

 שיר על ילדותי, בגרותי ומה שביניהם 

חלום מתפרק

ראית את החלום מתפרק לשניים

ואז מתפורר לרסיסים

כל מה שניסית לעשות, לא עזר

בשביל להדביק את החיים, צריך לשלם מחיר

מילים ספורות, שורות בודדות

תיאחז איתן בשולי הדרכים

אתה רוצה ללכת עם האנשים

רוצה ליפול מבלי לראות

אורות חזקים, ימים יפים

כל כך הרבה זמן תלוי לנו על הקיר

תסביר לי אתה כמה רחוקים הם הגבולות

לאן זה לוקח אותך מפה

סימנים של זמן שחלף

אתה כבר לא זוכר לאן זה הולך

מילים ושורות, הכל מתפרק

ממילא שום דבר לא שייך באמת

תיאחז עם אנשים בשולי החלומות

מישהו יזכור אותך

אולי תתפרק, אולי תנסה, בסוף זה ייקח אותך  

עכשיו אתה בורח, עכשיו אתה מנסה

כמה רחוק אפשר להגיע בלי לראות את הקצה

מה עושים כשהחלום מתפרק אחרי שנגמרים השבילים

אל תיאחז בשולי המילים,

פתאום תגלה כמה טוב הוא הזמן שעומד ומחכה 

חשבתי שהחלום שלי מתפרק, הוא עדיין שלם, רק איבדתי זמן בדרך 

בדידות של שגרה

שומע את הילדים מדברים, קללות בין המילים

לא מצליח להיזכר

מתי איבדתי אותם

מתי המשכתי לבדי בדרך הצפויה

לא יכול לעצור את עצמי בפתח השער  

זו בדידות של שגרה

היא מקשה עלי להבין איך אמור להיסגר המעגל

שומע את הילדים, לא מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש

פעם הם כמוני ופעם הם גדולים יוצר  

לוקח צעד לאחור, שוקל מילים

אי אפשר להילחם כל הזמן

הבדידות הזאת של השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים

אני מתבונן, אחר כך תוהה

כמה קרוב עוד אפשר לגשת

הילדים צועדים באותו שביל

היום יש שם חלונות ראווה, השתקפות של פנים וגוף

שומע את הילדים, קללות ולחישות

מתי איבדתי אותם בעצם

אחרי לילה אחד, הכל פתאום מתנתק

אני מחפש דממת אלחוט

גם בראש, רצות לי מחשבות, שתיקה קרה

הכל מנותק, הכל שוקע

אני כבר לא יודע, איך יכול להרגיש אחרת

זו בדידות של שגרה, לא יכול לחזור לשם 

בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר 

הולך וחוזר

לא מצליח להושיט את היד

לגעת בפנים, לעצור בצד

כל פעם התנועה מובילה אותי אל אותה נקודה

בכל פעם נדמה לי, שאני לא יודע מתי ואיך זה ייגמר

מנסה להפסיק אבל לא יכול

מסוגל ללכת אבל אין לי מקום אחר

בכל פעם המציאות עולה על כל דמיון

אני בטוח שאצליח, מתעורר ומגלה שנשארתי באותו מקום

לא יכול לדבר מול פנים דוממות

לא יכול להסביר את עצמי בלי ליפול

כמה פעמים אפשר לספור עד שלוש

לפני שהספירה הופכת לחלום בלהות

הולך וחוזר, חוזר והולך

מנסה לתפוס בזמן את מה שאני מרגיש

חושב שזה ישתנה, אבל לעולם לא

המילים משקרות, העיניים לא נעצמות

הסיפור הזה מאוד קצר

אני תמיד חושב בדמיוני שמשהו טוב יקרה

מתאר את עצמי תחת שמיים לבנים

כשאני מתעורר, מגלה ששוב אני נמצא בין אותם קירות, מתחת לאותם סדינים

מנסה להילחם בשדים

לצאת מתוך האבק אל עצמי

חוזר שוב ושוב אל אותה נקודה

הים תמיד מוכן לטביעה הבאה

זו תמיד אותה תחושה, היא לא נגמרת, לא נעלמת, רק הולכת וחוזרת