שומע את הילדים
מדברים, קללות בין המילים
לא מצליח להיזכר
מתי איבדתי אותם
מתי המשכתי לבדי בדרך
הצפויה
לא יכול לעצור את
עצמי בפתח השער
זו בדידות של שגרה
היא מקשה עלי להבין
איך אמור להיסגר המעגל
שומע את הילדים, לא
מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש
פעם הם כמוני ופעם
הם גדולים יוצר
לוקח צעד לאחור,
שוקל מילים
אי אפשר להילחם כל
הזמן
הבדידות הזאת של
השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים
אני מתבונן, אחר כך
תוהה
כמה קרוב עוד אפשר
לגשת
הילדים צועדים
באותו שביל
היום יש שם חלונות
ראווה, השתקפות של פנים וגוף
שומע את הילדים,
קללות ולחישות
מתי איבדתי אותם
בעצם
אחרי לילה אחד, הכל
פתאום מתנתק
אני מחפש דממת
אלחוט
גם בראש, רצות לי
מחשבות, שתיקה קרה
הכל מנותק, הכל
שוקע
אני כבר לא יודע,
איך יכול להרגיש אחרת
זו בדידות של שגרה,
לא יכול לחזור לשם
בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר