ראיתי אותך בימים הטובים

ראיתי אותך בימים הטובים

כשהאור הגדול ליווה אותך

את חצית את הנהר

חיכית לי בצד השני כל הלילה

ראיתי אותך בזמן שהלהקה ניגנה

ושנינו זזנו בעדינות

לא פחדנו להישבר

פשוט לא רצינו לאבד את הרגע

ראיתי אותך אז

אני מביט עלייך היום

המרחק מתעצם

זה הכביש שמוביל לשום מקום

ירייה בגב

זה כל מה שאני זוכר

זה כל מה שאני לוקח

שהכאב החד מפלח את האוויר

ראיתי אותך טורפת בעיניים

מלאת תשוקה כשאת בונה

מלאת זעם כשאת הורסת

עכשיו משהו נשאר בודד

על השולחן כבר אין יותר סימנים חדשים

מישהו לקח אותך לסיבוב

ואת נשארת רחוק מהעין

לא ידעת שהמרחק מהלב מתארך באותו זמן

ראיתי אותך בימים הטובים

עולה על הכביש ונוסעת

ראיתי אותך מחכה לי שאגיע

ואז הכל נשרף,  בבת אחת הכל עלה באש

הימים הטובים, הם עדיין כאן?

כמה אפשר לחזור לשם

זוכר את התחושה הזאת

כשהעיניים מחפשות מה לראות

ואין באמת מקום להיות בו מרצון

הכל חי אבל מת מבפנים

אני לומד את הזמן, תקתוק אחר תקתוק

עוצם עיניים

אולי לא אצטרך לראות

זוכר תמונות לא ברור של קיום חד כיווני

כמה אפשר לחזור לשם

אל אותה תחושה, אל אותו מבט

כתבתי שירים יפים

עכשיו בא העצב, לקח אותי מכאן, החזיר אותי משם

נוגע במים, השתקפות מלאה

כמה אפשר לחזור אל אותה תחושה

נלחם בה כמו איש מבוגר

ומת כמו חייל

עוצם עיניים ואז שוב פוקח

בחדר מסתתרים שדים

אני יודע מה זה אומר ומבין מה זה מרגיש

איך בינינו אין שום דבר באמצע

נלך, נחזור

באמצע אין שום מרווח

אני מת לאט

ולא מבין שזה מה שנותר 

חוזר אל אותה תחושה, עצבות בלתי פוסקת

בדרך הביתה

בדרך הביתה

ראינו את הכבשים תועות בדרך

ראינו שני בתים מעץ

ואיש זקן הולך על שביל של אבנים

לא יכולנו להרגיש קרובים אז ניסינו לשתוק

בשולי הדרך עמדה מכונית שעצרה בגלל תקלה

והתנועה המשיכה

השמש ירדה לאט, לא הסתכלתי על השעון

אולי לא ידענו איך להרגיש

הכי קרוב למועד המדויק, אנחנו תמיד הולכים לאיבוד

את נהגת ואני שתקתי

לא התחלפנו כל הנסיעה

סיפרתי לך מדי פעם איך היה לי

ואת חייכת לי

חיוך של פעם בשנה

אני זוכר איך חיכיתי לראות מה יהיה

מה יגידו האנשים

מה אכתוב

בתחנת רכבת לא היו אנשים

הרכבת עמדה בתחנה

כל הדרך לא אמרנו מילה

לא שרפנו את מה שהיה לנו ביד

עכשיו העיניים כבר לא רואות

והגיל הופך מכשול 

נסיעה מהצפון חזרה הביתה, ככה זה הרגיש ונראה

אני לא הבחור לו את מחכה

אני לא הבחור לו את מחכה

אין לי כובע ומעיל אותם אני בכניסה

אני לא מקשיב לכל הרעש הזה

ומחפש בתוכו במחשבה

אני גם לא בוחר מילים מתוך מילון

בשביל ליצור שיחה

יש זמן שנע בין אמת לשקר

שם לעיתים מופיע הקסם

אל תבקשי ממני להתחרט עליו

אני לא צריך להרגיש חזק בשבילך

אין לי כוונה להיות מישהו אחר

אני לא הבחור לו את מחכה

אין לי דרכון ואקדח בתיק

אני לא מכיר מלונות בפריז ולא ברמנים בניו יורק

אל תבקשי ממני לרוץ מגג אל גג

מספיק לי מסלול ישר

בין האמת לשקר יש תחושה של קירבה

אני בוחר את המילים בקפידה

מי יודע מה יישאר מאיתנו מחר

אולי זיכרון, אולי בדיה

אל תיעלמי לי לפני שאדע

אני לא הבחור לו את מחכה

אין לי את התשובות למבחן

ואני לא מסוגל לצייר פנים בלי הבחנה

אהבתי, שנאתי, הכל אותו דבר רק מהצד 

אני לא הבחור הזה, עם כובע ומעיל, לא הקוסם לו את מחכה בימים

חלונות ראווה

אורות נוצצים מאירים על השדרה

בחלונות הראווה אי אפשר לראות שום דבר חדש

אין כאן גיטרה שתיילל בחזרה אל השתיקה

והתנועה מסביב כבר לא זורמת כמו פעם

עומד בקצה של רחוב

זוכר פוסטרים גדולים שמבשרים על משהו טוב מתקרב

עכשיו מתבונן על דלת הבניין

לא נכנס ולא יוצא, בינתיים נותן לעצמי עוד דקה של הפסקה

סימנים חדשים לא מעירים עכשיו את הדממה

משהו קורה כאן אבל בעצם במקום אחר

אני מעביר מסכים ומנסה לגלות

מי היה כאן לפניי, מי יבוא אחריי

כל כך הרבה שתיקות יכולתי לפרק

במשפט אחד שמסכם את הכל

אך תמיד ברגע המכריע

הוא משאיר אותי משותק

אורות זוהרים מאירים את השדרה

אף אחד לא חולף

אין תנועה בבתים

לא שומעים טיפות של מים או מכונות עובדות

עומד בכניסה לבניין, לא נכנס לא יוצא

נותן לעצמי עוד דקה של הפסקה

ובינתיים משהו אמור להתחיל

בחלונות הראווה שום דבר חדש 

כשאין כלום בחלונות הראווה, מה נותר לנו?

אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

הוא רק שלי, שלי, שלי

אף אחת לא יכולה לקחת ממני את הבלוז

הוא שייך רק לי, לי, לי

הבלוז שלי מגיע מן הים

עובר דרך תחנות מאסף

נכנס אלי מהחלון

אוחז בי חזק ולא נותן לי לצאת ממנו

זה הבלוז שלי, שלי, שלי

הוא מנגן אותי בלילות

אוסף אותי אל עצמי

במציאות נעלמת מרגע לרגע

אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

העליבות שברחובות לא תדחק אותי

בחזרה אל חדרי המדרגות

לא מחפש יותר לטפס אל הקומות הגבוהות

אף אחת לא תיקח את הבלוז שלי

הוא שייך רק לי, לי, לי

אף אחת לא תעלים את הבלוז שלי

הוא שלי,שלי,שלי

נכתב בדיו שחור על נייר לבן

אני לא צריך לעשות שום דבר

כשהגשם יורד והקרב נגמר

אני צריך רק את הבלוז שלי 

לכל אחד יש בלוז, גם לי יש, והוא שלי רק שלי 

פיקדון

כל פיקדון שאפקיד כעת

מישהו ישתמש בו בשלב כזה או אחר 

עומד דרוך מול המטחים

אי אפשר לדבר יותר

ככל שזה מתקרב זה יותר מפחיד

הם לא נותנים לי סיכוי להינצל

ככה זה שחיים ממלחמה למלחמה

הם לא מוכנים לוותר

על גדרות וחומות

אז אני נשאר בצד, מנסה לא להתבונן במה שאני רואה

כל פיקדון שאפקיד עכשיו

לא ישמש אותי יותר

אורות חזקים, צל גובר

אי אפשר להבין כמה זה קרוב

כשאין יותר משהו אחר להאמין בו

אסור לדבר, אסור לצעוק

חייבים להסכים עם כל דבר

והם ירצו אותי כך או כך

גם הלב עומד שומם

מול מה שפעם היה חלום ועכשיו זה אבק

אני עומד בצד, לא מצליח להבין

איך זה יכול להיות

שהחומות והגדרות השתלטו על כל הנחלות

עומד בצד ולא מסוגל להגיע אל האמצע

חור נפער, הפיקדון נמסר, לא נשאר לי דבר 

מה שאנחנו מחזיקים ביד, הפיקדון, כבר איננו שווה דבר, אסור היום לומר כלום