כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

סיפורי חיים נפגשים

ואחרי שטרקנו את הדלת בחוזקה
והכל יצא מבלי להשאיר סימן
הרדיו ניגן שירים של פרידה
ואנחנו עמדנו עם פנים אל הים

הזמן חלף, התקצר, התארך
שום דבר לא הרגיש כמו הכאב
אורות חזקים מהבהבים מבפנים
משהו הורג ושום דבר לא מחזק

אחרי שטרקנו את הדלת בחוזקה
פתאום את עצמנו באמצע השדרה
פנים מול פנים, עיניים זרות
אנחנו עומדים לבד וסביבנו זרים

סיפורי חיים פתאום נפגשים
חיוך אחד, וכמה מילים
פתאום הכל ברור, פתאום הכל משלים
לא מכופפים ידיים, לא מבקשים להסתיר

את מספרת על נסיעה ועבודה
אני מספר לך על חיים ותוכניות
הכל על פי שגרה
שום דבר שלא הכרת

אני לומד אותך בשניות
את כבר הבנת את הכוונה
אחרי שטרקנו את כל הדלתות בחוזקה
פתאום באמצע השדרה, התברר שהכל מיותר 



על פגישה מקרית ככה פתאום באמצע החיים

טעויות

ועכשיו הזמן כמו קופא מעצמו
אתה לא יכול לחזור אחורנית לתקן
אתה לא יכול להתקדם בלי ליפול

כל כך הרבה טעויות אתה עושה
אתה לא מבין איך זה לא נשאר שלם
כל מגע יכול להפיל את מה שאתה מנסה ליצור

עיניים עצובות מביטות בך
לא בחרת לעמוד מולן
אך הן לא יעזבו אותך

ועכשיו הזמן כמו קופא מעצמו
מישהו אחר לקח הכל
אתה מפחד להפיל את מה שנשאר

כל כך הרבה טעיות במשפט אחד
אתה לא מבין איך הוא נשאר שלם
גם העננים מתרחקים מהשמיים בסערה

רוצה לצרוח, אולי מישהו יצליח לעצור
אתה יודע, כמה סימנים יש הרחק מפה
תאמר לי, אם כבר מצאת את הדרך

מבט אחד, מגע אחד
משהו מת, משהו נולד
ואתה עם הטעויות, משלים עוד פרק שלא נגמר



עוד טעות ועוד טעות, ואתה לא מבין איך כל זה נשבר

יום שלישי, 9 בפברואר 2016

אני מבטיח לך

את יכולה לעזוב את ידיי
להניח אותי בצד וללכת לדרכך
את יכולה לכבות את האור
לסגור את החלון, אין צורך שתדליקי את הרדיו

אני מבטיח לך
לא אחזור לאחור
אל זיכרון שלא מצליח למות
אל געגוע שחותך במה שנשאר מהבשר החי

את יכולה לקחת את הרכב ולנסוע
את לא חייבת להשאיר מכתב
את לא צריכה לכתוב לי הודעה
הכל ברור, הכל ידוע, אין כאן שום דבר חדש

אני מבטיח לך
לא אחזור לאחור
לא אכתוב געגועים על החול
שיבוא הים וייקח אותם איתו

אין לי מושג איך נכתבים סיפורים
הרי בסוף כולם מתים, כל הגיבורים, כל הדמויות
אין כאן מלכים ולא ילדים יפים
את לא חייבת להשאיר בשבילי את הדלת פתוחה

אני לא אלך לאחור
לא אצא לשוטט בשבילים לא מוכרים יותר
לא אתחפר בתוך עצמי
אל תבקשי ממני להודיע לך איפה אני

אין בזה צורך יותר
אני לא זקוק לזמן שלך
לא מבקש ממך לעזור לי להימלט
אני לא אחזור יותר לאחור 



לא אחזור לאחור, לא אשקע, לא אתפתה לעצב

ראיתי אותך בימים הטובים

ראיתי אותך בימים הטובים
כשהאור הגדול ליווה אותך
את חצית את הנהר
חיכית לי בצד השני כל הלילה

ראיתי אותך בזמן שהלהקה ניגנה
ושנינו זזנו בעדינות
לא פחדנו להישבר
פשוט לא רצינו לאבד את הרגע

ראיתי אותך אז
אני מביט עלייך היום
המרחק מתעצם
זה הכביש שמוביל לשום מקום

ירייה בגב
זה כל מה שאני זוכר
זה כל מה שאני לוקח
שהכאב החד מפלח את האוויר

ראיתי אותך טורפת בעיניים
מלאת תשוקה כשאת בונה
מלאת זעם כשאת הורסת
עכשיו משהו נשאר בודד

על השולחן כבר אין יותר סימנים חדשים
מישהו לקח אותך לסיבוב
ואת נשארת רחוק מהעין
לא ידעת שהמרחק מהלב מתארך באותו זמן

ראיתי אותך בימים הטובים
עולה על הכביש ונוסעת
ראיתי אותך מחכה לי שאגיע
ואז הכל נשרף,  בבת אחת הכל עלה באש



הימים הטובים, הם עדיין כאן?

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

כמה אפשר לחזור לשם

זוכר את התחושה הזאת
כשהעיניים מחפשות מה לראות
ואין באמת מקום להיות בו מרצון
הכל חי אבל מת מבפנים

אני לומד את הזמן, תקתוק אחר תקתוק
עוצם עיניים
אולי לא אצטרך לראות
זוכר תמונות לא ברור של קיום חד כיווני

כמה אפשר לחזור לשם
אל אותה תחושה, אל אותו מבט
כתבתי שירים יפים
עכשיו בא העצב, לקח אותי מכאן, החזיר אותי משם

נוגע במים, השתקפות מלאה
כמה אפשר לחזור אל אותה תחושה
נלחם בה כמו איש מבוגר
ומת כמו חייל

עוצם עיניים ואז שוב פוקח
בחדר מסתתרים שדים
אני יודע מה זה אומר ומבין מה זה מרגיש
איך בינינו אין שום דבר באמצע

נלך, נחזור
באמצע אין שום מרווח
אני מת לאט
ולא מבין שזה מה שנותר 



חוזר אל אותה תחושה, עצבות בלתי פוסקת

בדרך הביתה

בדרך הביתה
ראינו את הכבשים תועות בדרך
ראינו שני בתים מעץ
ואיש זקן הולך על שביל של אבנים
לא יכולנו להרגיש קרובים אז ניסינו לשתוק

בשולי הדרך עמדה מכונית שעצרה בגלל תקלה
והתנועה המשיכה
השמש ירדה לאט, לא הסתכלתי על השעון
אולי לא ידענו איך להרגיש
הכי קרוב למועד המדויק, אנחנו תמיד הולכים לאיבוד

את נהגת ואני שתקתי
לא התחלפנו כל הנסיעה
סיפרתי לך מדי פעם איך היה לי
ואת חייכת לי
חיוך של פעם בשנה

אני זוכר איך חיכיתי לראות מה יהיה
מה יגידו האנשים
מה אכתוב
בתחנת רכבת לא היו אנשים
הרכבת עמדה בתחנה

כל הדרך לא אמרנו מילה
לא שרפנו את מה שהיה לנו ביד
עכשיו העיניים כבר לא רואות
והגיל הופך מכשול 


נסיעה מהצפון חזרה הביתה, ככה זה הרגיש ונראה

יום רביעי, 20 בינואר 2016

אני לא הבחור לו את מחכה

אני לא הבחור לו את מחכה
אין לי כובע ומעיל אותם אני בכניסה
אני לא מקשיב לכל הרעש הזה
ומחפש בתוכו במחשבה
אני גם לא בוחר מילים מתוך מילון
בשביל ליצור שיחה

יש זמן שנע בין אמת לשקר
שם לעיתים מופיע הקסם
אל תבקשי ממני להתחרט עליו
אני לא צריך להרגיש חזק בשבילך
אין לי כוונה להיות מישהו אחר

אני לא הבחור לו את מחכה
אין לי דרכון ואקדח בתיק
אני לא מכיר מלונות בפריז ולא ברמנים בניו יורק
אל תבקשי ממני לרוץ מגג אל גג
מספיק לי מסלול ישר

בין האמת לשקר יש תחושה של קירבה
אני בוחר את המילים בקפידה
מי יודע מה יישאר מאיתנו מחר
אולי זיכרון, אולי בדיה
אל תיעלמי לי לפני שאדע

אני לא הבחור לו את מחכה
אין לי את התשובות למבחן
ואני לא מסוגל לצייר פנים בלי הבחנה
אהבתי, שנאתי, הכל אותו דבר רק מהצד 



אני לא הבחור הזה, עם כובע ומעיל, לא הקוסם לו את מחכה בימים