אני מבטיח לך

את יכולה לעזוב את ידיי

להניח אותי בצד וללכת לדרכך

את יכולה לכבות את האור

לסגור את החלון, אין צורך שתדליקי את הרדיו

אני מבטיח לך

לא אחזור לאחור

אל זיכרון שלא מצליח למות

אל געגוע שחותך במה שנשאר מהבשר החי

את יכולה לקחת את הרכב ולנסוע

את לא חייבת להשאיר מכתב

את לא צריכה לכתוב לי הודעה

הכל ברור, הכל ידוע, אין כאן שום דבר חדש

אני מבטיח לך

לא אחזור לאחור

לא אכתוב געגועים על החול

שיבוא הים וייקח אותם איתו

אין לי מושג איך נכתבים סיפורים

הרי בסוף כולם מתים, כל הגיבורים, כל הדמויות

אין כאן מלכים ולא ילדים יפים

את לא חייבת להשאיר בשבילי את הדלת פתוחה

אני לא אלך לאחור

לא אצא לשוטט בשבילים לא מוכרים יותר

לא אתחפר בתוך עצמי

אל תבקשי ממני להודיע לך איפה אני

אין בזה צורך יותר

אני לא זקוק לזמן שלך

לא מבקש ממך לעזור לי להימלט

אני לא אחזור יותר לאחור 

לא אחזור לאחור, לא אשקע, לא אתפתה לעצב

געגועים וזיכרונות

הם דיברו שעות על מה שהיה

אני הקשבתי לשיחה ואז נזכרתי בך

איך פעם ידענו להיפגש בזמן

היינו יושבים שם על החוף

אבטיח ובירה, הכל נראה נכון

החזרנו זיכרונות כמו ציוד ישן

עכשיו נשארנו ריקים

אתה יושב שם במשרד

כותב שמות על צ'קים, מדי פעם מביט, אולי מישהו נכנס במקרה

אני כותב שמות על מסך, מנסה לתפוס את כולם

פנים עצובות, ידיים זריזות

הם דיברו שעות על מה שהיה

אחד נזכר בהיא, והוא נזכר בכל מה שקרה איתה

ואני שחזרתי בראש שיחות

חלפו כבר עשרים שנה

מדי פעם נפגשים, מדברים וצוחקים

הדרכים הן אותן דרכים,

רק הלב מבקש לדעת לאן ליפול

לא נסע מכאן, לא נתרחק מהעיר

כן, נשמור לעצמנו מקום אולי עוד ניפגש

הם מדברים, אני מקשיב

מנסה להיזכר מה כל זה אומר

על השולחן בסלון, לא נשאר דבר

אי אפשר לקחת הכל לאחור

אין מספיק מקום לכל דבר

אתה אומר שעוד ניפגש

ובינתיים מספר כמה זה כואב

געגועים וזיכרונות מתערבבים בתוך מציאות בלי גבולות

אני חוזר ובורח, ושוב נשאר

מחכה אולי זה ישתנה יום אחד 

אנשים שלא נפגשים, פתאום נזכרים