אסיר בשדה מוקשים

כמו אסיר בשדה מוקשים

מתאמץ שהשרשרת לא תדרוך במקום הלא נכון

תפוצץ אותי

לא תשאיר שום זיכרון

מביט על הקירות

השמים מתכסים אבק

כמו אסיר בשדה מוקשים

הקרב הזה תמיד מתחיל מחדש

הצבאות עדיין כאן

מטילים את הטיפות לאט

צילומים מהאוויר ומן היבשה

לא מבשרים טובות לא עלי ועל מה שעוד נותר

רק חלון אל הים

זה כל מה שיש עכשיו

שעון העצר לא מפסיק לתקתק

חוזר וחוזר אל אותו זמן אפס

כמו אסיר בשדה מוקשים

בטוח שזה יתחיל מהתחלה

זה אף פעם לא נגמר

לא כאן ולא לעולם

מביט על פניי במראה

מה הן עשו

שזה חייב להגיע

אל אותה נקודה

לפעמים אני חוזר לשם, זו כמו תחושה של אסיר, לא פחות, עם השרשרת קשורה לרגל אני לא יכול לברוח משם גם כשנאי יוצא

התיק הגדול

אתה ואני הולכים על השביל

מדי פעם אתה בועט באיזו אבן

ואני חושב על הילדים שמשחקים מאחורי הגדרות

ואיזו דרך ארוכה עשינו בשביל לחצות את הכביש

התיק הגדול מחכה לך בבית

אני לא אקח לך אותו

לא ארים את הרובה שלך

השמש מסנוורת בעיניים

אתה שותק רוב הדרך

ומדי פעם מביט לעברי

מפחד להודות שאני עדיין שם

והילדים מאחורי הגדר לא נעלמים אף פעם

פועלים לבושים כבד, הולכים ליד הכביש

הם מרימים ידיים, אולי זה יצליח להם הפעם

אף אחד מהם לא מעשן

ואין מי שיגיד להם מה לעשות

אני כותב בראשי מכתב לאישה אחרת

כשנגיע אשלח לה אותו בדף נקי

אתה לא תספר לי איך היא ואם היא חושבת עלי לפעמים  

התיק הגדול יחכה לך, אני לא ארים אותו

פתאום אני חושב שאף פעם לא שאלתי

מה עושה אותך מאושר

ואתה לא לימדת אותי איך לאהוב אותה

רק ילדים משחקים עדיין מאחורי הגדרות

כבישים ותנועה, מטוסים באוויר

נסענו רחוק בשביל להחזיר

שוב פעם הכלבים ועוד פעם השירים

אנחנו שוב הולכים על השביל 

באמצע נסיעה ראיתי פועלים הולכים ברגל, דמיינתי אותנו, אותי ואותך, אבל אף פעם לא הלכנו ככה באמת 

איש עם כלב

איש עם כלב מסתובב בשכונה

מביט על השמיים, גשם חזק עומד לרדת

כך אמרו החזאים

ואז יהיה יותר חשוך, לא נוכל ללכת

אין יותר קולות של ילדות רק בועות אוויר

מתפוצצות בידיים שלנו , רחוק מהגוף שלנו   

ועל כל מה שנעשה תמיד נדמיין ,

שזה הדבר האחרון שלנו

הייתי רוצה להאזין למוזיקה ולכתוב את המילים

בלי להרגיש חרדה

קצף לא יצא לי מהפה

אוכל להמשיך הלאה

איש עם כלב מסתובב בשכונה , מביט בו ונרגע

הכל אותו דבר גם אצלנו

בסוף נהיה כמו הזוגות שמתעוררים בבוקר

בשביל לחתוך בבשר בלי פחד

עטוף במעיל שקניתי בשביל להרגיש מיוחד

מחכה לגשם שירד ולחשכה הגדולה

לא מוכן שייכנס שום דבר

חושב, עוד מעט הכל נגמר, מתחילים מחדש

מביט על האיש עם הכלב שמסתובב בשכונה

חושב עלינו, כמה הרבה יש לנו במעט וכמה מעט יש כאן

אנחנו תמיד מוצאים את הדבר הנכון לומר

חותכים בבשר בלי פחד, מאזינים למוזיקה בלי חרדה 

האיש זה אני או מישהו אחר, עדיין לא החלטתי באמת מי אני רוצה להיות 

כת של מטורפים

בכת של מטורפים

אלוהים לובש מדים

אוחז בספרים

נשק, יורים, אש

צווים על שפיות

ופקודות מטעם השיגעון

חירות מגודרת

אלוהים ועוד אלוהים, אין אלוהים

יש רק עשן של סיגריות סביב

מה שאני מרגיש

אי אפשר לכתוב יותר

לא על אבנים

לא במשך שבועות

הטירוף אוחז בי חזק

אני מפנה מקום לי ולאלוהים

כולא חד שומר בתוכו מקום לטיפשות

שתבוא בבוא העת

כול אחד יודע

על מה היתה התהילה

על מה קשרנו את עצמנו בכך

אין סימני חיים

יש כת של מטורפים

לא אני אל מפחד להודות שאני לא מתאים

להיות שפוי זו רק ההתחלה

עכשיו זה כבר הסוף

הסם ניצח, הטירוף זכה בכול הקופה

כת מטורפים, אגו בעננים

השתקפותם נותנת מקום של חסד לאומללות

מי שיורה ראשון

זוכה בכבוד רב

הייתי פעם שפוי,

היום אני לא מסוגל להבחין

סימני קרב נולדים

כשהשעמום מתמלא חללים ריקים

אלוהים לובש מדים

משאיר אחריו גדוד של מיואשים

רק גדר מפרידה בין חירות לשעבוד

ובפנים הכול פרוץ

אוהלים בגשם, בוץ על הפנים

צעקה שמפוצצת את הבלון שנקרא מציאות

מי ראשון, מי אחרון?

לא זוכר אותי שם

מעילים ישנים, על גופות בלווים

רגליים שטובעות בתוך חול יבש

כמה שיכרון ישכיח את זה?

כמה טירוף עוד יאחז בידיים קשורות

כמה אלוהים עוד יש?

כמה כבר הרגו לנו?

לא זוכר, לא בטוח

מקום קבורתם לא תמיד ידוע.

שיר משנת 2002, לא זוכר על מה אבל נדמה לי שזה ברור

לא מחפש ציפורים מצייצות מעליי

אבא וילד זורקים אבנים אל הנהר

אימא עומדת עם תינוק על פיסת דשא צהובה

אישה מבוגרת יושבת על ספסל וקוראת בספר 

ואני רץ, לא מחפש ציפורים מצייצות מעלי

התנועה כבר נשכחה

תשובות ושאלות

משהו אמיתי קורה כאן

משהו נע ונד בלי מנוחה

ברקע אפשר לשמוע קולות  

משהו מתחיל, ומשהו נגמר

ממשיך לרוץ, לא מחפש ציפורים מצייצות מעלי

סימנים של יוקרה נבלעים בשתיקה קרה

אי אפשר לשכוח את האמת

אי אפשר לברוח מהשקר

עכשיו הכל נעלם

האופק מת, רק ההווה קיים

אבא וילד זורקים אבנים אל הנהר

אימא עומדת עם תינוק על פיסת דשא צהובה

אישה מבוגרת יושבת על ספסל וקוראת ספר 

ואני רץ, לא מחפש ציפורים מצייצות מעלי

רצתי בפארק הירקון, את כל הדמויות ראיתי , רק את עצמי לא 

אולי

אולי נקשיב לצופרים המייללים פה

אולי נלמד ללמוד

נלמד שוב עוד פעם

איך לאהוב בלי להתחרט

בלי לפחד

אולי פעם נבחין בדמעות שעל פנינו

נרגיש את הגוף זורם לו לאיטו

אולי את, אולי אני

אולי שנינו

אולי נברח את הגבול ביחד

אולי נביט בכלבים הישנים

נהיה כמוהם, לא נקום גם עוד פעם

אחרי שתנצח אותנו התמימות

אולי נלך רחוק, רק שנינו בחושך

שרו על זה כבר אינספור מילים

אולי עכשיו תורנו

בגלגל המסתובב

והנה שוב אנחנו

נעים בכיוון הרוח

מחפשים תקוות בים שמולנו

מלוחים הם הדמעות

כבר ניקו אותנו גם יחד

מכול הכאב, התבוסה, זה כישלון חרוץ

אולי נביס שוב את עצמנו, רק עוד פעם

את מה שהיינו, את מה שהפכנו להיות

שניים, אולי לבד

אולי שוב ביחד

ואת תבואי אלי בלילה הראשון

אולי נפרק את הארונות

נשבור קיר אחד, נציב בינינו שולחן

נדבר פנים אל מול פנים

כאב לחוד

אולי נמרוד שוב פעם, במי הפעם?

נכה את עצמנו עד אור ראשון

ברחובות העיר

לא אל תסתתרי, אל תעשי את עוד פעם

מדברים חרישית, מקשיבים לענפים הנשברים

אולי נראה שוב תוכניות של טלוויזיה

ניתן לאור הראשון שיחמם אותנו

אולי שוב נשתה, אולי נשכח לקום

אל תנסי להשתנות, זה לא עזר לך פעם

אני לא מנסה לתרץ

כבר אין מקום

אולי נשכב, אולי אני אשאיר לך מכתב פרידה

אולי עכשיו אנחנו, כבר לא יודעים מה הפעם

נקשיב לאזעקות המייללות בלילה

נשאיר את הדמיון שלנו לאורחים אקראיים

כן, אולי נתאהב

למה לנו עוד פעם?

אחרי הכול, כבר היינו בסרט הזה רק אתמול

שיר משנת 2003, הצופרים הם האמבולנסים שייללו בתקופת האינתיפאדה השנייה, אנחנו זה אנחנו 

הכול נגמר עם כדור בראש

כמה חבל שהכול נגמר עם כדור בראש

ילדות שלמה ארוזה עכשיו בשקיות קטנות

כול התמימות, התמונות,

חלום שלם שהתנפץ לחלקיקים קטנים

הכול נגמר בכדור בראש

זו היתה הכותרת בעיתון

וראינו את הגיבור שלנו

יושב בוכה

ככה רצינו להיות

לא להפסיק לתהות

הבטנו זה בזו

 המומים

הכול נגמר באותה שנייה

ילדות שלמה

האמנו שיהיה לנו טוב לנצח

אבל הנצח העדיף להמשיך לבד

ואנחנו נשארנו עם התמונה

של הגיבור

יושב ובוכה

שאלפי פלאשים מתקתקים

שמענו את המילים

הקשבנו לצלילים

הכול נראה אמיתי

עד שחשבנו שרק ככה אפשר לחיות

אבל הכול נגמר עם כדור בראש

והכול נעצר

ילדות שלמה נתקעה

הפכנו להיות רובוטים בלי רגשות

כבר לא הבטחנו דבר

לא חלמנו יותר

על מקום שמשתנה

על חיים יפים יותר

רגעים שלמים נוצרו בשבילנו

הרגשנו את המים זורמים מתחתנו

רצינו להיסחף איתם

אל מקום ללא חוקים

אל הדבר האמיתי

הגיבור שלנו ישב ובכה

בלי שום איפור

בלי אשת יחסי ציבור

שתגיד לו מתי להפסיק

ולנו לא אמרו דבר

לא היה מי שישב לידנו

להחזיק אותנו

ראינו את האור

והוא סינוור אותנו

לא ידענו להפסיק

והגיבור צעק לנו מכול הרמקולים

להפסיק ללכת ישר

להתחיל לחשוב שיש עולם אחר אי שם

והכול נגמר עם כדור בראש

והיינו גיבורים בפני עצמנו

ישבנו ובכינו

שיר משנת 2002, היתה כתבה על רוק ושמו תמונה של קורט קוביין יושב ובוכה ליד הבמה, אף איש יחסי ציבור לא אמר לו לשבת ככה והכל נגמר עם כדור בראש