בדידות של שגרה

שומע את הילדים מדברים, קללות בין המילים

לא מצליח להיזכר

מתי איבדתי אותם

מתי המשכתי לבדי בדרך הצפויה

לא יכול לעצור את עצמי בפתח השער  

זו בדידות של שגרה

היא מקשה עלי להבין איך אמור להיסגר המעגל

שומע את הילדים, לא מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש

פעם הם כמוני ופעם הם גדולים יוצר  

לוקח צעד לאחור, שוקל מילים

אי אפשר להילחם כל הזמן

הבדידות הזאת של השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים

אני מתבונן, אחר כך תוהה

כמה קרוב עוד אפשר לגשת

הילדים צועדים באותו שביל

היום יש שם חלונות ראווה, השתקפות של פנים וגוף

שומע את הילדים, קללות ולחישות

מתי איבדתי אותם בעצם

אחרי לילה אחד, הכל פתאום מתנתק

אני מחפש דממת אלחוט

גם בראש, רצות לי מחשבות, שתיקה קרה

הכל מנותק, הכל שוקע

אני כבר לא יודע, איך יכול להרגיש אחרת

זו בדידות של שגרה, לא יכול לחזור לשם 

בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר 

הולך וחוזר

לא מצליח להושיט את היד

לגעת בפנים, לעצור בצד

כל פעם התנועה מובילה אותי אל אותה נקודה

בכל פעם נדמה לי, שאני לא יודע מתי ואיך זה ייגמר

מנסה להפסיק אבל לא יכול

מסוגל ללכת אבל אין לי מקום אחר

בכל פעם המציאות עולה על כל דמיון

אני בטוח שאצליח, מתעורר ומגלה שנשארתי באותו מקום

לא יכול לדבר מול פנים דוממות

לא יכול להסביר את עצמי בלי ליפול

כמה פעמים אפשר לספור עד שלוש

לפני שהספירה הופכת לחלום בלהות

הולך וחוזר, חוזר והולך

מנסה לתפוס בזמן את מה שאני מרגיש

חושב שזה ישתנה, אבל לעולם לא

המילים משקרות, העיניים לא נעצמות

הסיפור הזה מאוד קצר

אני תמיד חושב בדמיוני שמשהו טוב יקרה

מתאר את עצמי תחת שמיים לבנים

כשאני מתעורר, מגלה ששוב אני נמצא בין אותם קירות, מתחת לאותם סדינים

מנסה להילחם בשדים

לצאת מתוך האבק אל עצמי

חוזר שוב ושוב אל אותה נקודה

הים תמיד מוכן לטביעה הבאה

זו תמיד אותה תחושה, היא לא נגמרת, לא נעלמת, רק הולכת וחוזרת 

עף

ממדרכה למדרכה, בין המכוניות

עולה ויורד, מסתחרר בקצב מהיר

ברקע שירים מוכרים, לא מצליח לזהות את הפנים שמביטות בי

המוני אדם, פועלים, במכוניות משפחתיות ואני בכיוון ההפוך

מחשבות קשות מתחלפות בקלות

תנועות בסיסיות, הכל פשוט, נוגע וזז

לא נופל, לא קם

בדמיוני אני רחוק משם, כמעט קרוב אל האמת

חוצה כביש, מנפנף ביד לנהג

עוד קצת, השעון מעביר שניות

כל מטר, כל דקה

לא מצליח למדוד את זה אחרת

בין לבין, ילדים בקבוצות ואני עוקף

לא מפחד להיכשל, לא מפחד ליפול

ממדרכה למדרכה, בין המכוניות

חוצה את הכביש, לא עוצר לרגע בשביל לראות

הנופים משתנים, אך זו עדיין אותה עיר

כבישים פשוטים, דברים ברורים

הכל נשאר במקום

אני לא מפחד להסתבך יותר

איך זה שאני מפסיד את עצמי ברגע

ומרוויח כל דקה בחזרה

כל קילומטר בזמן שאני עף

חוזר ולמחרת מתחיל מנקודה חדשה 

זו התחושה כשאני רץ, זה מה שקורה לי כל בוקר

בנפילה

בנפילה, יש שדים שמכסים את פניי בנפילה

ואז מגיעה הנסיקה

מרגיש את הגשם הלח, הולך ובא

לאן זה לוקח אותי מכאן, בנפילה

עוצם את עיניי, מחזיק את ידיי, בנפילה

הכלבים לא נובחים, הזמן לא עובר

בנסיקה שלי, יש תמיד התחלה של סוף

אני לומד לתהות, לומד לחיות את הנפילה

ושוב פעם מתעוררים הקולות

אני מקשיב להם וחוזר לישון

בנפילה, שום דבר לא פתאומי

רק המילים חזקות מדי בשביל להרגיש

שמעתי את הילדים צורחים

אולי פעם עוד נצליח לחצות את הגשרים, בנפילה

אורות חזקים מסנוורים אותי

זו נסיקה, שאין לה כללים

אני לומד את הטיפות האחרונות של הזמן בנפילה

חול מטפטף על פני, עוצם את עיניי

כבר לא צריך להתוודות, כבר לא צריך להשפיל מבט, בנפילה

הכל נהיה כבד מדי, זר ומגוחך

השירים צועדים על נייר בנפילה

אין כאן שום דבר חדש, שום דבר נכון

בנסיקה אני נוחת, בנפילה אני ממריא

אלה כל הסימנים שנותרו להעיד 

בנפילה, בנסיקה, הכל דומה בסופו של דבר 

אל תחפשי עכשיו את הזמן

אל תחפשי עכשיו את הזמן

הטמנו אותו עמוק

עכשיו אנחנו חופשיים מחרדות קיומיות

עכשיו אנחנו יכולים למות בלי לפחד

החיים לוקחים אותנו אל מקום מעט שונה, שם כבר נסתדר

בין הגבולות והפחדים

משהו אמיתי מתרחש

אל תנסי להמעיט בערך של הדברים

אנחנו הרי כבר לא נשתנה

גם אם נדע כיצד להילחם בפרטים הקטנים

אל תתני לעצמך סיכוי להימלט

אל תחפשי עכשיו את הזמן

הטמנו אותו עמוק

במקומות בהם אנשים מטמינים דברים

שאין להם ערך, אין בהם כוונה

אם נעצור עכשיו את הקסמים

לאן זה יוביל אותנו, מקומות נטולי אור

זמנים קשים שלא הצלחנו לעצור

אל תחפשי אותם כעת

הטמנו אותם במקומות אליהם לא נחזור

אנחנו יכולים לראות את האבק שעל פנינו

פעם היינו משהו, היינו מישהו

היום אנחנו עוברי אורח ברחוב של חיינו

אנשים באים והולכים

אנחנו יושבים בכניסה ומחכים 

אל תחפשי את הזמן שעבר, הוא כבר נעלם

מכבה את האור

את מכבה את האור

משאירה אותי בחושך

הדלת נעולה, החלונות סגורים

אף אחד מאיתנו לא יכול להתחבא מאחורי המילים

ברקע קולות של מוזיקה אחרת

לא הכרנו את הצלילים

הלהקה הפסיקה לנגן

לא ידענו איך זה מרגיש כשזה כאב בחזה

את מכבה את האור

ולא מתקרבת

אולי את מבקשת ממני לרקוד

עוד קצת וזה יחלוף

על השולחן כוסות מערב אחר בו היינו ביחד

תביטי עלינו, אנחנו לא נואמים בחסד

לא יודעים איך לתפוס את הרגע מבלי להישאר חשופים

אז אל תבקשי ממני ללכת לרגע בשביל לחזור קצת אחר

את מכבה את האור

אני נשאר על הספה

בלי מילים, בלי מטרה

כל כך הרבה זמן עובר, עד שזה מתחיל להרגיש מכוון 

אחרי שאת מכבה את האור, הכל כבר הופך להיות שונה, אחר

גיטרה

בואי תתני לגיטרה לנגן

ובסוף היום כשכולם ילכו לישון

תישארי קרוב, אולי זה יעזור

לא יכול לכתוב יותר את הזמן

אל תנסי לפתות אותי עכשיו

הגיטרה הזאת, לא תנגן את עצמה

מילים ועוד, בסוף נשארים לבד

אולי טעינו בברירה

תישארי את הגיטרה בצד

היא תנגן בלי כוונה, תשיר בלי הפסקה

תיילל אותנו לאט

מילים ושקרים, לא תמיד יכול להבדיל

אין לו משמעות לשיר, רק שלוש בתים