שדים

השעון צלצל בדיוק השמונה

את המשכת לישון

משכת את הזמן עד שלא יכולת

ואני הבטתי במסך הלבן

ככה חולפים הבקרים, כשאין משהו אחר להיתלות בו

אני שותה את הקפה לאט

לא בשביל להירגע את אומרת

רק השאלות מנחות אותי

כל כך הרבה מחשבות

מנסה לסדר אותן לפני המפולות

בעיתונים כתוב שהכל כבר מוכן מראש

אני מנסה לא להרגיש את זה קרוב

ואת נשארת עם השעון המעורר

כמה דקות לכאן וכמה לשם

בינתיים חושב על כל מה שלא עשיתי מעולם

בדידות מרה באמצע שום מקום

אני טועם הכל במנות קטנות

פנים יפות מביטות אלי מהרקע

אולי משהו בכתוביות

יהיה בכל זאת נכון

לוקח ולא ושוכח

כולנו הרי מיוסרים

שוכב באמצע הלילה לצידך

מספר לך על גרעינים של עצבות

איך השדים האלה לא מתים 

יש לנו את השדים שלנו, כל בוקר, כל יום

דירה קטנה וגשם

הגשם ירד חזק ודפק על שמשות החלונות

אי אפשר שלא היה לשמוע אותו

זוכר את עצמי בתוך דירה קטנה

מסתכל מצד לצד, מפחד, אולי ככה אני מרגיש את זה היום

תמונות על הקירות, טלוויזיה כבדה

לא היתה גינה ירוקה מסביב,

לא היה כלב שנבח

משהו ישן, עמוק, חלחל פנימה

כביש אחד לשום מקום ועוד כביש אחד הרחק מפה

לא זוכר אם הסתבכתי בחוטים של עצמי

משהו אחר עוצם את עיניי

משהו מתפורר בלי מגע

אולי ממתקים ישנים, אולי קופסה מפח

על השולחן, אין מגזינים ואין עיתונים יומיים

גשם חזק, ומסדרון עם דקים

זוכר ילדים רצים בחדר מדרגות  ושכנה אחת מפחידה

בקצה של השמיים, יש עוד עננים שחורים שמחכים

פחדתי נורא, אני מפחד עדין

ועל כל דבר שנראה אמיתי, יש משהו שנראה דמיוני

גם הזיכרון כבר לא שייך לסיפור הזה

גשם חזק

דירה קטנה

אני באמצע, רועד מפחד

אולי אני עומד עדיין שם

ככה הרגשתי בדירת ילדותי, באמצע החורף

מבצרים וחומות

כל המבצרים נפלו

המצודות עלו באש

לא נותרו שבילים לפסוע עליהם

משהו טוב, מתרחק

אני טועה לא פעם, ולעיתים נשבר

תוך כדי תנועה במגע אחד

בלי לפחד, בלי להשאיר סימן

כל השדים יצאו מהשק

המבצרים נפלו, המצודות עלו באש

עכשיו תור האימה, תור החורבן הגדול

חשבתי שעברתי הכל

חשבתי שלא נותר לי עם מה להתרסק

גפרור אחד מצית את כל החדר

דרך החלון אני יכול לראות את עצמי עולה באש

אבל נשאר שלם למרות כל מה שאני כותב

החורבן הגיע, אין מה להסתתר

אני אוהב את הזמן הטרוף

את מגע המים על הפנים

מסתתר, מתחבא ובסוף יוצא החוצה

אי אפשר לנחש כמה זה כואב

שום דבר לא באמת מוצלח

שום דבר לא אמיתי

לא הטוב, לא הרע

רק סימנים מבהילים על שפתיים סדוקות בלי מילים

אולי זה עלי ואולי זה על הכל 

מעביר דף

שמענו את הכלבה נובחת, נשארנו במיטה

היא המשיכה בשלה ואנחנו ניסינו לחזור לחלומות

לא אמרתי לך מילה על אתמול וגם על כל מה שהיה לפניי

דמיינתי ארוחות בוקר גדולות, ואותנו חוצים ביחד את הכביש בריצה

כל כך הרבה תמונות ושום דבר באמצע

מעביר עוד דף ושוכח את עצמי פתאום

הכלבה נובחת, אנחנו לא אומרים לה להפסיק

בחוץ שני גננים עושים קצת רעש, כשנצא נגלה שיחים גזומים

דמיינתי ארוחות בוקר גדולות, ואותנו חוצים ביחד את הכביש בריצה

כל כך שירים לא הספקתי לכתוב

ואת לא אומרת לי מילה

כשאני חוזר הביתה מזיע מהריצה

הגיטרות הפסיקו לנגן פתאום

הזמר הפסיק לשיר

יכולתי לחזור על המילים

אבל שכחתי איך זה מרגיש

הכלבה הפסיקה לנבוח, אחרי שקמנו להכין קפה

כל כך הרבה דברים יש לי לספר לך

תביטי איך זה תמיד משתנה

כשאני לא יודע במה להתחיל

פתאום מצאתי אותך

דיברנו בלי הפסקה

דמיינתי ארוחות בוקר גדולות, ואותנו חוצים את הרחוב בריצה

כל כך הרבה תמונות, אני רק מעביר דף

כל כך הרבה דברים יש לנו ביד, ובסוף אנחנו רק מעבירים דף 

געגועים וזיכרונות

הם דיברו שעות על מה שהיה

אני הקשבתי לשיחה ואז נזכרתי בך

איך פעם ידענו להיפגש בזמן

היינו יושבים שם על החוף

אבטיח ובירה, הכל נראה נכון

החזרנו זיכרונות כמו ציוד ישן

עכשיו נשארנו ריקים

אתה יושב שם במשרד

כותב שמות על צ'קים, מדי פעם מביט, אולי מישהו נכנס במקרה

אני כותב שמות על מסך, מנסה לתפוס את כולם

פנים עצובות, ידיים זריזות

הם דיברו שעות על מה שהיה

אחד נזכר בהיא, והוא נזכר בכל מה שקרה איתה

ואני שחזרתי בראש שיחות

חלפו כבר עשרים שנה

מדי פעם נפגשים, מדברים וצוחקים

הדרכים הן אותן דרכים,

רק הלב מבקש לדעת לאן ליפול

לא נסע מכאן, לא נתרחק מהעיר

כן, נשמור לעצמנו מקום אולי עוד ניפגש

הם מדברים, אני מקשיב

מנסה להיזכר מה כל זה אומר

על השולחן בסלון, לא נשאר דבר

אי אפשר לקחת הכל לאחור

אין מספיק מקום לכל דבר

אתה אומר שעוד ניפגש

ובינתיים מספר כמה זה כואב

געגועים וזיכרונות מתערבבים בתוך מציאות בלי גבולות

אני חוזר ובורח, ושוב נשאר

מחכה אולי זה ישתנה יום אחד 

אנשים שלא נפגשים, פתאום נזכרים

דלת נטרקת

שמענו את הדלת נטרקת

ראינו את מי ששיחק אותנו

יוצאים מהחדר בלי לחפש

שלט שיוביל אותם אל חיים אחרים

החלום נגמר

החדר נשאר שלם, ככה מספרים

במסיבות הגדולות אנשים עדיין רוקדים

מישהו מסניף את עצמו , מישהו שותה בלי הפסקה

אז מה אנחנו עכשיו?

לא מצליחים לסיים את המשפט

אז לא אמרנו את המילה האחרונה

עד שהזמן התערב והכריח אותנו להחליט

שמענו את הדלת נטרקת

ראינו את מי ששיחק אותנו

פעם נוסעים במוניות ליליות

פעם רצים זו אחר זה

תאמרי לי, מה עושים

כשהחלום נגמר והחיים לא מוכנים לחזור

אנחנו עדיין מתבלבלים בין הקרבות

את מה ניצחנו, מה הפסדנו

תביטי מה נשאר על השולחן

אנחנו הרי כאן לבד

מי ששיחק אותנו עזב מזמן

עכשיו תורנו להרים את הקלף הנכון

נוטשים באמצע

דירות עלובות

ארונות ריקים

אנחנו עוד נלמד לחזור למקומות הנכונים 

זה מי שאנחנו כנראה, קרוב או פחות 

בחור עירוני

כן, אני אוהב את הספסלים שליד הכביש

אוהב את השדרה שמפרידה בין צד לצד

את התעלות שנכנסים לתוכן ויוצאים בצד שני של הרחוב

אני אוהב את המנהרות הארוכות, שאפשר לדמיין בהן תאונות שרשרת

אני בחור עירוני, זה אף פעם לא ישתנה

אורות נוצצים על מדרכות כבדות

חלונות ראווה גדולים עם פוסטרים מסנוורים

אני אוהב את בתי הקפה הישנים

המון אדם יושב וקם, ואני ביניהם, כמעט מוכר

אני בחור עירוני, זה אף פעם לא ישתנה

גם כשאניח את הכרטיס על הדלפק

שורה עשירית במטוס

מעל הים

מביט על האיים המפוזרים

תקוות ישנות התפוגגו מהר

זה לא סיפור של מנצחים

רק חסרי בושה

ואני כאן בשביל לחצות את הרחוב הזה

בתחושה של הישג

כשבמרפסות, כרזות מזמן אחר

אני אוהב לוחות המודעות, אחת תלויה על השנייה

את החתולים שמתחבאים בין פחי האשפה

כן, אוהב לצאת בריצה מהירה לשום מקום ובחזרה

הכל מוכן, שום דבר לא אמיתי

זה כמעט מרגיש, אבל אני בחור עירוני 

אני אוהב את העיר, כאילו היא שלי