בחדר של שירי

בחדר של שירי

יש תמונות על הקירות

חומות וגדרות

אין פנים של אנשים, אין בתים ישרים   

הפעמונים בחדר של שירי

לא מצלצלים בלילות

המרחק בין הקירות

נסגר ונעלם בשתיקות שלה  

כשהכל כמו עולה באש , היא יוצאת אל מרכז העיר

בין המועדונים השונים, מחפשת מקום לרקוד

להביט דרך החשכה על ענני העשן

אולי יום אחד, כל העסקאות ייסגרו בצד שלה

בחדר של שירי

הבגדים מוטלים על הרצפה

היא לא יכולה למצוא שם את הכרטיסים

הרכבת האחרונה כבר נסעה, עולם חדש נפל לה בין האצבעות

שירי אומרת שכולנו רעבים

אבל אף פעם אנחנו לא שבעים

אם היה לי אקדח

הייתי יורה בחלומותיי, בשביל לא לזכור אותם

כן, כל הסימנים כבר כאן

מביטים דרך מסכות ישנות

בחדר של שירי

אי אפשר להתחמק מהעונשים

היא לא השאירה דבר לעצמה, גם לא לאחרים

עוד קצת, עוד מעט

היא תיגע בקירות, הם לא יתנפצו, ולא יישארו מאחור

הרכבת האחרונה כבר נסעה והשאירה אותה בחדר שלה 

אין באמת שירי כזאת, חדרים כאלה נבנים כל יום 

זומבי

זוכר איך צללתי אל תוך עצמי

מצאתי קרקעית בתולה

שרטטתי עליה גבולות

הקמתי בית, הצבתי חומה

זוכר איך צללתי עמוק אל תוך החדרים החשוכים

פתחתי כל דלת, שיצא אור ואוויר

רציתי להיות עיוור לצבעים, חירש לצלילים

נשארתי שם בלי תחושת זמן, שנים של תוכחה

עכשיו אני רוצה להיות זומבי

לשכב בלי תזוזה

להתפרק לחתיכות קטנות שאי אפשר להרכיב מחדש

מטבעות עלובות, פנים מצולקות, תנו לי כל מה שאפשר

הזמן חלף

מצאתי לעצמי פינה, משם אפשר לראות, חושך ואור

ידעתי איך לדבר נכון, להמציא את המילים, ולהניח בשורות הנכונות

כן, הזמן חלף ומצאתי ניצחון קטן, הפסד לא מוכר

עכשיו אני רוצה לחזור להיות זומבי

להגיע שוב אל החדר הריק

להפיל על עצמי כל דבר אפשרי

לצאת החוצה, להישרף מקרני השמש של אחר צהרים מבריקים

אני עומד במקום

מטושטש, לא מזוהה

לא מצליח להבין אם הסכין כבר ננעצה או שהאדום הוא רק צבע ישן

אני רוצה להיות זומבי בבקשה 

לפעמים אני רוצה לחזור אל הימים ההם, שלא הרגשתי דבר רק תחושה של כאב

הסרט הרץ על הזמר המת

מהסרט הרץ יכולנו לשמוע את הקול של הזמר המת

על רקע של תמונות מעיירה לא מוכרת

כאן שום דבר לא זז

לא הצלחנו לחזור לאחור, לא התקדמנו לשום מקום קדימה

ברקע ניסינו להיזכר בשירים של הזמר המת

עטיפות של תקליטים הבהבו לנו בעיניים

זכרנו איך הוא חי, זכרנו איך הוא מת

ובין לבין, זכרנו שלא נגענו בו אף פעם

הרבה זמן לא הסתכלנו על הילדות שלנו

היא עדיין מחכה לנו שם

בפנים חתומות, בכריכה רכה

גם כשמשהו בתוכנו מת מזמן

הנה אנחנו חוזרים לסיבוב נוסף

מהסרט הרץ יכולנו לשמוע את הקול של הזמר המת

המראיין שאל אותו על אהבה

והוא התאבד בשתיקה

התחלנו למלמל לעצמנו כל מיני מחשבות מקריות

אהבה, צבא, רחמים אבודים

רצינו לדעת שזה אמיתי

אבל משהו כאן מתקרב ומשהו אחר נשרף

הזמר המת חי בתוכנו זה מכבר

הילדות שלנו עדיין מחכה שנגיע אליה

אנחנו כאן מחזירים זיכרונות קדומים

כשנחזור נבין, כמה קרובים היינו לדברים 

השיר נכתב אחרי צפייה בסרט על קורט קורביין, ומתוך ערימת זיכרונות על שנות התשעים

שבע וחצי

הזמינו אותי לשבע וחצי

יצאנו מהבית בשש

השארתי את האור דולק

ואת מיהרת לצאת שלא נתעכב

מבט אחד עלייך, מבט אחד בחשכה

ניסיתי להסתיר ממך את הכתם שעל המכנס

תמיד אנחנו יוצאים

מקווים להגיע בזמן

את לא אמרת לי שום דבר

לא שמרתי את הכעס לעצמי

אני יודע להרוס כשצריך

ואת יודעת להרגיע אותי

ניסיתי להסתיר ממך את הכתם שעל המכנס

בינתיים במקום אחר, חיכו לנו שניים יפים כל כך

צחקת כשאמרתי לך, שלא יהיה נחמד

ואני ניסיתי להחזיר זיכרונות למגירה הנכונה

אני יודע להרוס הכל

ואת יודעת להרגיע אותי

בבוקר אני רץ, 10 קילומטר

בערב, אני נופל, את מעירה אותי

הגענו, אנשים התחילו להתיישב

ישבתי איתך בקצה, אנשים ניגשו, בירכו

לא הבנו מה קורה

ואני רק ניסיתי להסתיר ממך את הכתם במכנס

כתם, זה כל מה שזכרתי מאותו ערב

הים עדיין כאן

את אומרת לי תביט הים עדיין כאן

זה לא השתנה לעולם

מי שצעד כאן פעם

יזכור את כל צעד, כל מבט

ואנחנו עדיין לומדים

איך זה מרגיש

לאכול מהתפוח מר

להביט אל אותה שקיעה ולצפות שמשהו יקרה

ראינו את הפנים, חריצים בצדדים

שערות הזקן הלבינו

מתקשים בתנועה

לא שומעים כבר כל מילה

את אומרת לי תביט הים עדיין כאן

זה לא ישתנה יותר

מי שצעד כאן פעם

יזכור את התנועה לעד

ואנחנו עדיין לומדים

איך זה מרגיש

לשתות מהיין המר

להביט אל הכבישים ולצפות שכל המחסומים ייפלו

כן, מתקשים בהליכה

הידיים לא מצליחות להחזיק

שיערות לבנות מכסות ומתכסות

אנחנו עדיין לומדים אותן  

הים עדיין כאןף יש דברים שלא משתנים לעולם 

מוזיקה ישנה

ברכבת בדרך חדרה, הקשבתי למוזיקה ישנה

ניסיתי להיזכר בשיר, איפה שמעתי אותו לראשונה

שוב התחיל בי רגש ישן

אולי הפעם אני אחזור מוכן

אדע לאן להגיע, אם רק אבין מה אומרים לי השלטים

תמיד אני טועה בפנייה הראשונה

שם הכל נראה כמו אמיתי אבל רחוק

זה חזק ממני, חזק מכל סיפור שניסיתי לכתוב

ברכבת בדרך החזרה

ראיתי זוגות עולים ויורדים

לפעמים זה רק תירוץ לפשרה

שוב עלה בי רגש ישן

נשארתי מאחור בשביל לא לחזור

אל אותן המקומות מהם אי אפשר כבר לצאת

דמויות נתפסו, דמויות נעלמו

כותב מילים, לא מצליח להוכיח אותן

ברכבת בדרך חדרה, הקשבתי למוזיקה ישנה

ניסיתי להיזכר בשיר, איפה שמעתי אותו לראשונה

שוב התחיל בי רגש ישן

אולי הפעם אני אחזור מוכן

חזור אל אותם שירים ישנים בכל פעם מחדש, לא מסוגל לשמוע משהו חדש 

הליצנים העצובים

הליצנים העצובים עדיין חיים בתוכנו

הם לא מצליחים לצאת

דרך הדלתות הנעולות

מחוץ לחדר יש עדיין עקבות אחרונות

ואצלנו, אצלנו רק התקוות מחפשות מחסה

מפני מציאות גועשת, משהו אחר

אולי עוד נצליח לטפס מעל המחסומים

הליצנים העצובים לא יעזבו אותנו כשהאור יאיר

תמונות ורווחים, אנשים ופנים

מישהו לקח יותר מדי

מישהו אחר לא ידע להחזיר

ואנחנו ליצנים עצובים תלויי בתוך מסגרת במרכז הקיר

בין המרווחים השונים, אפשר למצוא עדיין בשורה

ואנחנו שניים , מעטי מעט

ובינינו אין שום מרחב

רק ליצנים עצובים משוטטים בין הגבולות לזמן

ננסה, אולי נצליח לעצור בזמן

אולי נגיע לכאן, לא במקרה, לא מיד

ואז מה? לאן ניסע, כל האורות דולקים בבת אחת

ליצנים עצובים יוצאים מתוכנו

הם לא צריכים הכוונה הם לא צריכים מפה

כל השלטים מורים על כיון אחד

ואנחנו באמצע של הקיר תלויים בתוך מסגרת

כל כך לבנה, כאילו לא היה כאן אף אחד 

ואנחנו ליצנים בתוכנו, עצובים כל כך, לא יכולים למחוק את מה שטוב ואת מה שרע