הליצנים העצובים עדיין חיים בתוכנו
הם לא מצליחים לצאת
דרך הדלתות הנעולות
מחוץ לחדר יש עדיין עקבות אחרונות
ואצלנו, אצלנו רק התקוות מחפשות מחסה
מפני מציאות גועשת, משהו אחר
אולי עוד נצליח לטפס מעל המחסומים
הליצנים העצובים לא יעזבו אותנו כשהאור
יאיר
תמונות ורווחים, אנשים ופנים
מישהו לקח יותר מדי
מישהו אחר לא ידע להחזיר
ואנחנו ליצנים עצובים תלויי בתוך מסגרת
במרכז הקיר
בין המרווחים השונים, אפשר למצוא עדיין
בשורה
ואנחנו שניים , מעטי מעט
ובינינו אין שום מרחב
רק ליצנים עצובים משוטטים בין הגבולות
לזמן
ננסה, אולי נצליח לעצור בזמן
אולי נגיע לכאן, לא במקרה, לא מיד
ואז מה? לאן ניסע, כל האורות דולקים בבת
אחת
ליצנים עצובים יוצאים מתוכנו
הם לא צריכים הכוונה הם לא צריכים מפה
כל השלטים מורים על כיון אחד
ואנחנו באמצע של הקיר תלויים בתוך מסגרת
כל כך לבנה, כאילו לא היה כאן אף אחד
ואנחנו ליצנים בתוכנו, עצובים כל כך, לא יכולים למחוק את מה שטוב ואת מה שרע
