את הפוסט הנוכחי, אפתח בסיפור קצת אחר, לפני כמה שנים ראיתי פרק בסדרה
"הבית הלבן" היה שם קטע בו האחד
מהיועצים של הנשיא הדמוקרטי לא הבין כיצד איש קונגרס הומוסקסואל יכול להשתייך
למפלגה הרפובליקאית. התשובה של הקונגרסמן היתה, העובדה שאני הומוסקסואל איננה
מגדירה אותי, בהגדרות שלי אני רפובליקאי.
למה אני כותב את זה? כי הרבה פעמים עולה בי תהייה, האם ההגדרות שלנו ,
הן האופן בו החיים הגדירו לנו מי אנחנו (דת, לאום, מין, נטייה מינית) או הגדרות
שאספנו במהלך החיים (דעות פוליטיות), צריכות להכתיב את מה שאנחנו עושים ואת הדרך
שאנחנו עושים את זה, אם ניקח למשל את התחום עליו אנחנו מדברים, האם זה אמור להשפיע
על הכתיבה שלנו. האם זה אומר שאנחנו גם צריכים לכתוב על זה, או שאנחנו יכולים
לברוח מזה.
ישנן לא מעט דוגמאות כיצד אנשים כתבו על ההגדרות שלהם את עצמם, למרות
שבחלק מהמקרים זה לקח זמן עד שזה יצא , לא תמיד היה באופן מלא, ובחלק מהמקרים זה
עם השאיר ריח של זיוף,. הדוגמאות הטובות לאופן בו הגדרות הכתיבו טקסטים הן במקרים
של עברי לידר וקורין אלאל אחרי שיצאו מהארון, הם לא פחדו לומר מי הם, להוביל את
ההגדרה שלהם אל הבמה ולכתוב מתוכה. לעומתם יש אמנים שגם אם הם יצאו מהארון בראיונות
שונים או סרטים, עדיין הם בוחרים שלא לכתוב על זה ומבחינתם אולי, לא להפוך את
ההגדרה שלהם לחזות הכל. דוגמאות אחרות באות מעולמות אחרים, אפשר לראות את זה
בצורות שונות בטקסטים של קובי אוז שלא מפחד לשיר על מוצאו (בניגוד אגב ,לכל האמנים הים תיכוניים
שבורחים מזה), אמני ראפ (לדוגמא , פאבליק אנאמי, טופאק) שלקחו את הגדרת הצבע שלהם ולא
חששו לשיר עליו, זמרות שלקחו את הנשיות שלהן ולא פחדו לבטא אותה על הבמה, אם תרצו
אפילו יהודה פוליקר באלבומו "אפר
ואבק" לא חשש להוציא להגדיר את עצמו כדור שני לשואה , באחד האלבומים החשובים
ביותר במוזיקה הישראלית.
בעיניי, כפי שאתם בווודאי כבר יודעים , הדוגמא הטובה ביותר לאופן שבו
אדם לקח את ההגדרה של מיהו וכתב עליה בצורה הישירה והאמינה ביותר, היא גבריאל בלחסן, שלא חשש לכתוב על המחלה שלו.
הוא לא ברח ממנה ולא ניסה להגדיר את עצמו אחרת. הוא גם לא המציא לעצמו הגדרות
חדשות.
לעומתם, אפשר למצוא שורה של
אמנים שמאוד חוששים לעמוד מאחורי ההגדרות שלהם עצמם, אלה מגדירים את עצמם אחרת או
נמנעים מכל הגדרה. שתי דוגמאות לכך הן נשים שמפחדות לשיר מעמדה של כוח, אני אסתכן
ואומר שהשיר חגיגה של שרית חדד הוא דוגמא טובה לכך (אלא אם מדובר באירוניה
מצידה...) בין היתר מופיע שם הביטוי "אומרים שבעל זה אושר" דבר שספק אם
אישה פמיניסטית תגיד את זה במאה ה-21. דוגמא אחרת היא של זמרים שבראיונות מודים שההגדרה
הפוליטית שלהם היא שמאל והם נגד הכיבוש, אך לעולם הם לא יתבטאו כך בשירים
שלהם. לפני מספר שנים במסגרת לימודיי
עשיתי עבודה שחקר את השפעת הסכסוך הישראלי-פלשתיני על המוזיקה הישראלית ושירי
המחאה. את העבודה פתחתי בכך שבעצרת למען השלום שבסופה נרצח רה"מ יצחק רבין,
השתתפו מספר אמנים מועט ביותר וכמעט אף אחד מהם לא היה מהשורה הראשונה. לעומת זאת בעצרת הזיכרון שבוע
לאחר מכן, כבר השתתפו כל האמנים הגדולים בישראל. אחת המסקנות שעלתה בזמן העבודה היא, שיש מעט
מאוד שירי מחאה נגד הכיבוש ורוב מי ששר אותם,
חדל לעשות זאת אחרי שיר אחד...
אני בדעה שלבני אדם יש כמה הגדרות, תגיות איתן הוא הולך ועליו להתגאות
בכך. אין זו בושה לשיר על דעות פוליטיות, נטיות מיניות, מחלות, ילדות קשה ועוד.
בסופו של דבר זו מטרתה של אומנות. לכתוב
על מי שאתה ומה שאתה. לא לפחד להציף דברים, כי בסופו של דבר כמה אפשר לכתוב על
ההוא שאוהב את ההיא?
