את יודעת שהובסתי

את יודעת שאני הובסתי

אין טעם יותר בכבישים מהירים

מהקומות הגבוהות

לא רואים את החיים

מביט על עצמי במראה

שום דבר לא באמת השתנה

סימנים על הידיים

מחזקים את תחושת ההשפלה

אולי המלאכים הטובים

ידליקו את האור

לא יתנו לי לצאת

גם לפני החלון יש עוד מקום ליפול

את יודעת שהובסתי

אין טעם יותר בכבישים מהירים

מהקומות הגבוהות

לא, לא רואים את החיים

אנשים עם מסכות

מביטים עלי דרך עיניים קפואות

אני יושב בצד מכווץ

מחכה להוראות אחרונות

ילדים משוטטים חופשי

ואני עם פרטים אחרונים מנסה להשלים

אולי  מילים אחרונות לפני שנתחיל בבשורה

את יודעת שהובסתי, עכשיו אני רק חץ במטרה 

לקח לי זמן להבין שזה נכון, לא משנה כמה טוב יש מסביב 

קוף בקרקס שלהם

אובך מרוקן את השמיים

ומהמקום בו אני עומד

אין יותר לאן ללכת

רק אל אותו כיון, כך מראה השלט

שוב אני קוף בקרקס שלהם

שוב אני אמור לחייך במבוכה

לשתוק בלי בושה

ומישהו יחזיק בכובע, יעביר אותו מיד ליד

אובך מרוקן את השמיים

אורות חזקים לא יאירו דבר

אי אפשר ללכת לשום מקום בינתיים

השלטים מכוונים, כאן זה בחזרה

לא שתיתי מכוס היין

ולא טעמתי את הלחם הקדוש

את רשימת החטאים שלי

אי אפשר להמיר בסיפור אחר

חלונות הבניינים מתמלאים אבק

מישהו מדליק סיגריה שהרוח לא תכבה

אני עומד ומבקש לתפוס צד

אבל אין לי עץ לטפס או לרדת ממנו כעת

שוב אני קוף בקרקס שלהם

שוב אני אמור ללמד אותם דברים שאינני יודע

לשתוק בלי בושה

ולצאת החוצה בהקלה 

יושב על ספה נוחה וכולם מסביב, מביטים, מתעניינים, קוף בקרקס 

סימנים על הקיר

תביטי עלי עכשיו

איך אני הורס הכל

ברגע של אשליה

מנפץ את המציאות, יוצא מן החלום

יש סימנים על הקיר, דם או כתוביות

אצלנו משהו נמחק בטעות

אני לא זוכר את המילים שכתבתי לך אתמול

ואת זוכרת כל דבר, שומרת קרוב

תביטי עלי, מזדקן בהליכה

כמו ילד קטן שמבקש עוד פעם

ואז שוכח מה באמת קרה

לאן כל זה ברח

אש בוערת בשוליים

אין בתחנות אף אחד

אני הורס הכל וחוזר אלייך

לא מבקש להשאיר שום דבר למקרה

כתבתי לך שיר

את יכולה לפרוק את המילים

לקחת את מה שנשאר ולהיעלם

אני הרסתי הכל בטעות

כל כך הרבה שירים נכתבו בלעדיי

אין לי מושג מה עוד אפשר למכור

אין לי רצון להגיע קרוב

בינינו זה עדיין עובר

עוד שלב שלא מתאים לשום רגע, לשום מקום ובכל זאת מתרחש 

בוקר ראשון

מול בוקר ראשון של עיר רופסת

הכל נראה מת

אי אפשר לגעת באוויר

החלון עומד שביר

ובפנים משהו צורח

מבקש לחיות או למות

להיתלות על קיר ענק

שם פעם היו כתובות מחאה והיום אין דבר

מול בוקר ראשון של עיר עלובה

אי אפשר להתנתק

מן הצער והשמחה שרצים במעגל

כבר הייתי שם פעם, במקום הזה

רוצה לצרוח

אולי אמצא מקום אחר

רוצה ללכת רחוק, אולי אצליח להגיע כמו במקרה

אי אפשר להיתלות בתג מחיר לא קיים

מול בוקר ראשון

רוצה לברוח מתוך עצמי

אל צללים ואורות

חסר חיים ברחמים

אני כבר לא יכול להאמין שזה ישתנה

הבכי הראשון הוא תמיד המיוחד

אחר כך הכל נשמע אותו דבר

מול עיר עלובה שכזאת 

קומה 12, מביט מהחלון, בוקר יום ראשון מול עיר שנראית יפה אבל רופסת ועלובה

אסיר בשדה מוקשים

כמו אסיר בשדה מוקשים

מתאמץ שהשרשרת לא תדרוך במקום הלא נכון

תפוצץ אותי

לא תשאיר שום זיכרון

מביט על הקירות

השמים מתכסים אבק

כמו אסיר בשדה מוקשים

הקרב הזה תמיד מתחיל מחדש

הצבאות עדיין כאן

מטילים את הטיפות לאט

צילומים מהאוויר ומן היבשה

לא מבשרים טובות לא עלי ועל מה שעוד נותר

רק חלון אל הים

זה כל מה שיש עכשיו

שעון העצר לא מפסיק לתקתק

חוזר וחוזר אל אותו זמן אפס

כמו אסיר בשדה מוקשים

בטוח שזה יתחיל מהתחלה

זה אף פעם לא נגמר

לא כאן ולא לעולם

מביט על פניי במראה

מה הן עשו

שזה חייב להגיע

אל אותה נקודה

לפעמים אני חוזר לשם, זו כמו תחושה של אסיר, לא פחות, עם השרשרת קשורה לרגל אני לא יכול לברוח משם גם כשנאי יוצא

התיק הגדול

אתה ואני הולכים על השביל

מדי פעם אתה בועט באיזו אבן

ואני חושב על הילדים שמשחקים מאחורי הגדרות

ואיזו דרך ארוכה עשינו בשביל לחצות את הכביש

התיק הגדול מחכה לך בבית

אני לא אקח לך אותו

לא ארים את הרובה שלך

השמש מסנוורת בעיניים

אתה שותק רוב הדרך

ומדי פעם מביט לעברי

מפחד להודות שאני עדיין שם

והילדים מאחורי הגדר לא נעלמים אף פעם

פועלים לבושים כבד, הולכים ליד הכביש

הם מרימים ידיים, אולי זה יצליח להם הפעם

אף אחד מהם לא מעשן

ואין מי שיגיד להם מה לעשות

אני כותב בראשי מכתב לאישה אחרת

כשנגיע אשלח לה אותו בדף נקי

אתה לא תספר לי איך היא ואם היא חושבת עלי לפעמים  

התיק הגדול יחכה לך, אני לא ארים אותו

פתאום אני חושב שאף פעם לא שאלתי

מה עושה אותך מאושר

ואתה לא לימדת אותי איך לאהוב אותה

רק ילדים משחקים עדיין מאחורי הגדרות

כבישים ותנועה, מטוסים באוויר

נסענו רחוק בשביל להחזיר

שוב פעם הכלבים ועוד פעם השירים

אנחנו שוב הולכים על השביל 

באמצע נסיעה ראיתי פועלים הולכים ברגל, דמיינתי אותנו, אותי ואותך, אבל אף פעם לא הלכנו ככה באמת 

איש עם כלב

איש עם כלב מסתובב בשכונה

מביט על השמיים, גשם חזק עומד לרדת

כך אמרו החזאים

ואז יהיה יותר חשוך, לא נוכל ללכת

אין יותר קולות של ילדות רק בועות אוויר

מתפוצצות בידיים שלנו , רחוק מהגוף שלנו   

ועל כל מה שנעשה תמיד נדמיין ,

שזה הדבר האחרון שלנו

הייתי רוצה להאזין למוזיקה ולכתוב את המילים

בלי להרגיש חרדה

קצף לא יצא לי מהפה

אוכל להמשיך הלאה

איש עם כלב מסתובב בשכונה , מביט בו ונרגע

הכל אותו דבר גם אצלנו

בסוף נהיה כמו הזוגות שמתעוררים בבוקר

בשביל לחתוך בבשר בלי פחד

עטוף במעיל שקניתי בשביל להרגיש מיוחד

מחכה לגשם שירד ולחשכה הגדולה

לא מוכן שייכנס שום דבר

חושב, עוד מעט הכל נגמר, מתחילים מחדש

מביט על האיש עם הכלב שמסתובב בשכונה

חושב עלינו, כמה הרבה יש לנו במעט וכמה מעט יש כאן

אנחנו תמיד מוצאים את הדבר הנכון לומר

חותכים בבשר בלי פחד, מאזינים למוזיקה בלי חרדה 

האיש זה אני או מישהו אחר, עדיין לא החלטתי באמת מי אני רוצה להיות