כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שני, 19 באוקטובר 2015

אור ראשון

נכנס לרכב, כשאת חוזרת מהמסיבה
הלכתי לישון מוקדם
את יצאת לרקוד בחדרים עלובים
אין כאן תוכנית, לא חתמנו על הסדרים 

שומע ברקע את סער שרה
על עזה תל אביב
מדמיין איך אני נוסע אל המדבר, ככה זה מרגיש
באור ראשון של בוקר כשכל הכבישים פתוחים

עוד מעט אגיע
עוד ק"מ ועוד קצת
תוהה איך ייסגר המעגל
מגיע מוקדם או מאוחר מדי

המסלול מתחיל כאן
ק"מ ועוד אחד
נתתי לעצמי מספיק מרווח,
פותח מהר, מנסה להאט ולא מצליח להירגע

נשימות קלות, זיעה, עיניים נוצצות
אני יודע שזה קרוב
מתקרב אל הסוף,
תחכי לי כשאגיע לשם

אני יודע שאת ישנה עכשיו
סופרת חלומות, מחכה שכוכבים יאספו אותך
עם הזמן משהו מתקצר
בסוף אגיע אל הקצה להיות שם איתך

נכנס לרכב, פוליקר ברקע
קולות רעננים, אדרנלין לא נרגע
זוכר את המילים מפעם
הקילומטרים נספרו, עכשיו תורי לסגת  



כל שישי, כל שבת, אור ראשון, יוצא מהבית, את עדיין ישנה, ואני כבר רץ

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

מתחת לשעון

מתחת לשעון
אפשר להרגיש את הסערה
לא מתחמקת, לא נמלטת בבושה
ואנחנו מחפשים משהו עבה להתכסות בו
בזמן שהרוחות גועשות

עוד פעם יחלפו פה הצללים
עוד מעט הדמויות ישתנו
אך אנחנו נכיר את הפנים
נטמעות עמוק במבטים הנבוכים

מתחת לשעון
אפשר להרגיש את הסערה
חומות וביצורים, שום דבר לא חזק מספיק
גם לא תחושת האשמה האינסופית
כאן הבושה לא משחקת תפקיד

אורות חזקים לא מפסיקים לסנוור
דלתות נעולות, שבילים חסומים
שלחנו שירים על פני ים
עכשיו זה זמן לשתיקות קלות
הסערה כבר כאן, חולפת על פני השעון

לא נחפש בעשן את מה שאיבדנו בזמן
מתחת לשעון
סערה מתחוללת במלוא עוצמתה
נסיר מסיכות ונגלה איך נראים הפנים
לא מתחמקים, לא מתביישים, כאן אין מקום לאשמה 



שוב אלימות, שוב סערה, השעון רץ והכל מת לאט

ילדים לנצח

כשהתיק ירד מעל הגב שלנו
לא היתה לנו שום סיבה ליפול
אך מול התהום, לא יכולנו לעמוד
גם כשכל ההבטחות נשמרו אצלנו בפנים

הבטחנו להישאר ילדים לנצח
אז למה אנחנו הולכים היום
עם מקל הליכה שמחזיק אותנו קרובים
מה איבדנו בזמן ומה שכחנו לקחת איתנו

מול התהום לא יכולנו לעמוד
כל מה שנשבענו לעצמנו, נשכח
גם הלב לא יכול היה להחזיק מעמד
מול הפיתוי הגדול שעמד שומם

נשבענו שכל עוד נוכל, אנחנו נלך באותו הקצב
אך היום אנחנו מחזיקים מקל הליכה
מבקשים להרגיש קרובים
כשהעיניים לא מסוגלות למצוא את האופק

יש כאן תחושה של יתמות
ממחשבות ומתחושות
כל מה שנשבענו בו
בסוף בגד בנו

הבטחנו שנהיה ילדים לנצח
אז למה אנחנו מחזיקים מקל הליכה
מלווים זה את זה ביד שלא ניפול
האם יש לנו גוף או מוטות עליהן אפשר לסמוך



הבטחנו להיות ילדים לנצח והנה יש לנו מקלות שעוזרים לנו ללכת

יום רביעי, 7 באוקטובר 2015

קטן

הבטתי במראה, נראיתי קטן
בזמן שהעמודים בספר נגמרים לאט לאט
את באת והלכת, לא חיכית
מרחוק היה נדמה לי שהבנתי אותך
כמו השלמה מוחלטת עם מצב שלעולם כבר לא ישתנה

רציתי להיכנס אל תוך המים ולצלול
אני תמיד מדמיין את זה
כאילו זה נכון
אבל בסוף אני נכנע לתחושת הפחד
ונשאר בחוץ

הבטתי במראה, נראיתי קטן
את עמדת שם, באת והלכת, לא חיכית
אוסף של מילים לא השאירו מקום
תחושה של קץ אינסופי
רציתי לשכוח למה באנו לכאן אבל משהו כל הזמן מזכיר לי

רציתי שנעלה ביחד על השביל
ונתחיל ללכת בלי דאגות
אך תמיד בהשלמה הזאת יש משהו מכאיב
אני לא מצליח להיזכר
מה הבטחנו אחת לשני

אוסף של שעות מתות
במראה אני נראה כל כך קטן
תספרי לי את מי את אוהבת באמת
כשהשעון כבר לא עובד
שוב נלחמים בשדים הקטנים, שוב מכוונים גבוה בלי לראות 



מול כל הדברים בעולם, אנחנו בסופו של דבר קטנים גם במראה

תור של ג'יפים

תור ארוך של ג'יפים חסם את הרחוב
אישה עם פרחים ניסתה לחצות את הרחוב ביניהם
אי אפשר היה לראות ילדים  אם הם ירדו או עלו
ואנחנו ביניהם מנסים להבין איך מתקדמים

וההם בתוך הג'יפים לא שומעים שום דבר
רדיו בקולי קולות, שיחה בינים לבין עצמם
לא ניסיתי להבין מה בעצם את מתכוונת
אורות חזקים בעיניים, כל אחד רואה את זה אחרת

הפסקתי לכתוב מילים
הפסקתי להבין
תור של ג'יפים מסתיר
לאן מתקדמים

ראיתי אותם מסתתרים מאחורי משקפי שמש
ילדים עולים ויורדים
אי אפשר לראות מי שייך למי
ושנינו מאחור לא מבינים איפה הם נעלמים

סימנים גדולים מפשטים את הכל
לא יכולתי לראות מי עומד ראשון
התור נמשך
והכל מסביב גדול מדי, אי אפשר להבין

לאן שלא הלכנו
לא הצלחנו לקרוא את השלטים
תור של ג'יפים הסתיר את הרחוב
נשארנו לבד עד שהחשיך, לאן מתקדמים מפה 


נסעתי בצהריים ומצאתי את עצמי מול תור של ג'יפים עם חלונות חשוכים, הורים שלא רואים את הילדים ואנחנו תקועים באמצע 

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

על ספסל בטיילת

סירות מפליגת מקו החוף
נשארנו לבדנו על ספסל בטיילת
הזמן עובר מהר, אנחנו לא שמים לב
לא מחזיקים יותר ידיים כמו פעם

תביטי אני אומר לך
איך המילים הגדולות שאמרנו פעם ניתקו מגע
אין לנו יותר שום דרך לתחושה חדשה
תביט את אומרת, אין כאן סימנים רק אותות אזהרה

כשהיינו ילדים אמרו לנו מה טוב ומה רע
היום הכל בא במחיר גבוה, בלי סימן שאלה
את אומרת משהו אני נאבק
אני מחזיר תשובה ואת בוכה

הסירות עזבו את קו החוף, הפליגו מכאן
בספסל שבטיילת, שום דבר חדש לא נראה
אי אפשר להתאהב פתאום ככה סתם
אפשר לאבד הכל אם לא מחזיקים מספיק חזק

תסביר לי איפה אנחנו עכשיו
נדמה לי שהלכנו רחוק מדי
בשביל להגיע אל אותה נקודה בקרב
ממנה אף אחד לא חזר חי

אנחנו לא מחזיקים ידיים
לא רוקדים יותר
הזמן שלנו מת
מה שצריך לבוא במקום מאחר


תמונת מצב, אחת מיני רבות

יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

מה אני אמור לראות

האורות במטבח עדיין דולקים
כשאנחנו הולכים לישון
הלהקה לא הפסיקה לנגן
גם כשפירקנו את הכל במשפטים קצרים
אם תרצי נוכל לצאת מכאן, ולצאת אל העיר

תגידי לי מה אני אמור לראות
כשאסתכל בעינייך
אלף דרכים פרושות או ביקורת גבולות
שמעתי את הקול שקורא לך
עוד לפני שידעתי איפה לחכות לך

האורות במטבח עדיין דולקים
ואין בינינו שום מרווח
אני אסגור את היום עם מבט אחרון
ואת תנעלי אצבעות על היד שלי
תגידי לי שזה כל מה שיש ואוותר

כל אחד לוקח את מה שהוא יכול
הטיפשים לוקחים מעט בתקווה שמשהו יישאר
אנחנו לוקחים את כל מה שרק אפשר
מה שייפול, ייפול
תגידי לי מה אני אראה כשאסתכל בעינייך

אלף דרכים פרושות או ביקורת גבולות
את מביטה עלי, אני לא מסתיר דבר
אם תרצי אפשר לצאת החוצה
הרחובות לא מחפשים מאיתנו סליחה
אנחנו לא צריכים לכתוב מחילות

אורות מהבהבים בעיניים
אני לא יכול לעצור פתאום
רק חשכה גדולה בחוץ
אל תבקשי ממני לעזוב
יש לי כל מה שצריך, אני רוצה להישאר


מבט אחד אל תוך עינייך, מה אני אמור לראות?