כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום רביעי, 21 בינואר 2015

משהו מפחיד הלילה

אני יושב במושב האחורי
מונית מספר חמש
עברתי את השדות
פנים מוכרות משתקפות בחלון
אני מנסה לומר משהו
הרדיו מקדים אותי

עוד מלחמה בצפון
והלב קופא
אני כבר לא זוכר מאיפה התחלתי
את אוספת את החפצים
נועלת את הדירה
והלילה
נראה שיכור

התעתוע של רגעים חולפים
אני מקשיח את עצמי
עד שאני נשבר לרסיסים קטנים
עברתי את השדות
עכשיו יכול לוותר על כול השאר

לילה, זה לילה אחר
יש משהו באור שמלטף
את יורדת לרחוב
מבטים של אנשים
הציניות שברגעים כאלה
כמו חותכת מאיתנו
כול מה שיכלנו לשמור לעצמנו

אני נלחם במחשבות
שאם הייתי יכול
הכול היה מחזיק
ואז חוזרים שנית
אל דברים שאף פעם לא היו

הנהג פונה ימינה
ברקע יכול להרגיש את המכה חזק
רוצה לדעת
ולא שומע שום דבר
את עולה לאוטובוס מספר 83
לצד השני של העיר

מתפנה מושב בסוף
את נלחמת באלף שדים
והצלילים אותם צלילים
יש משהו באור שמלטף אותי
הרגשה של חום

ואני מכיר את הפנים האלה
לא מהיום
מבקש לא להרגיש דבר
ואת יורדת אחרי שתי תחנות
בית גדול, מה הסיפור שייכתב

אני ממשיך לנסוע עד
שהנהג עוצר בפתאומיות
מעיר אותי
הפנים מוכרות
הרגש ישן
לא יכלנו להחזיק דבר

אין שום מילים להתחיל עימן
את מה שרצינו
אני סוגר עוד לילה
ואת מביטה סביב
יש משהו מפחיד
בגודל הזה

יש משהו מפחיד שאת לא יכולה לצעוק
רוצה להאמין שאף פעם לא ידענו את ההרגשה הזאת
אין בנו שום השראה עכשיו
רק פנים מוכרות
שיצאו מתוכנו התחלפו באחרות

וראיתי אותך מתאבלת
וראיתי אותי צולל
המצולות ביתי
אני עומד מול עיר כבויה
עם סיד מתקלף ותקרה נמוכה
עומדת מול הרחוב השקט
שואלת מאיפה זה יגיע הפעם

וראיתי אותנו מתענגים על אורו של הלב
יש בנו ציניות שלא ידענו להעריך
יש בנו משהו אחר גם שאנחנו לא ביחד
עכשיו לוקח מונית מספר חמש
אל אותה התחלה

את נרדמת בסלון
מפחדים ומאלף תחושות רעות
הוילון נסגר על אורו המלטף של הלילה
אני מכיר את הפנים שנרדמות
גם הפעם



שיר משנת 2002, גם היום יש מלחמה בצפון או שזה רק תעתוע של לילה

לא עוטף את עצמי בדם

תראי אותי עכשיו
הפסקתי לעטוף את עצמי בדם
עומד מול המראה
מזיע כולי מזעם וצער, לילות בלי שינה

כל החלומות שחלמנו כשהיה לנו על מה
השאירו אחריהם פיסות של געגועים
למשהו אמיתי כמו תקווה
משהו אמיתי כמו אמונה

אנחנו חייבים לשמור על הקרב
חייבים לשמור עיניים פקוחות
זמן שלא נקצב מעצמו
תחת כאב , אין לנו סיכוי מולו

תראי אותי
אני לא מסוגל לשבור את השיא
כל הזמן שבעולם
ואני רץ מול מספרים גדולים

כן, כל החלומות שחלמנו כשהיה לנו על מה
השאירו אחריהם פיסות של געגועים
למשהו אמיתי כמו תקווה
משהו אמיתי כמו אמונה

אני רוצה לשבור את הדלתות
לפרק את הקירות
לעמוד איתך באמצע החדר הפתוח
ולתת לרוח לנצח פעם אחת, ניתן לה לעשות מה שהיא רוצה

תראי אותי, לא עוטף את עצמי בדם יותר
לא מניח בצד את כל הרובים
אנחנו חייבים להשאיר את העיניים פקוחות
חייבים לפתוח את הלב עוד פעם אחת לחלומות


אחרי שיאים שונים, פתאום הכל נהיה רגיל 

יום ראשון, 18 בינואר 2015

קומה 25

אולי נעלה לקומה 25
במעלית מהירה
העולם יהפוך להיות חצר משחקים
בואי נתפשט, ונצייר על הגוף שלנו
פנים של ילדים מאושרים

אף אחד לא ידע
שזה רק קטע מסרט
שעוד רגע נגמר
בקומה ה25

נמזוג יין, אל תוך כוסות
אחר כך נצחק, בסוף נרגיש את זה בזווית האחורית
נתחיל לרקוד
בבת אחת
העולם ייראה לבן

אנחנו כאן, שניים יותר מדי
שנים אוספים את עצמנו
אל תוך רגעים קטנים
מה נחשוב שנהיה בני 40
כמה הפסדנו בהימור הזה

הולכים על הקצה, נופלים בטווח הזמן
בואי נצבע את הבגדים שלנו לכחולים
נתמזג עם האוויר, עם הריח, עם אלוהים
בסוף נרגיש שלמים את יודעת
לא נצטרך להיות שייכים
בקומה 25, הגיל לא חשוב כול כך

במעלית מהירה
נעלה בלי להתייחס לשאר הפרטים
אולי נצא מכאן ישר לחיים
כן, אני יודע אין טעם לספוג הכול
זה רווח בלי תחתית

העולם יהפוך להיות חצר המשחקים שלנו
ושנינו נתפרק, מול כול הצבעים
זוכרת איך פעם, הכול היה שחור ולבן?
זה סימן שמשהו אמיתי נגמר
ועכשיו שנינו בסרט מצויר
בקומה 25

נעשן איזה משהו קל, אחר כך נתייבש מול התמונות
נביט בפנים של זה ושל זו
אחר כך אחד מאתנו בוודאי ילך
ברגע שנרגיש שלמים, מספיק חזקים
לעמוד מול כול סחף הגלים
שנינו מתפרקים בבת אחת

חושבים שזה אמיתי
אבל אין ברירה
רק הסימנים על הפנים
מראים לנו
דרכים ישנות

בואי נתפשט אהובתי
נרגיש את המכות ניחתות עלינו
בלי להרגיש זול
אולי נחייך לאלה שרוצים
אולי נספר להם שקרים יפים
על בית בפרברים, ומשפחה אוהבת

אל תספרי להם, על לילות שרצית להיות ציפור
לא אספר להם, על מבטים חולפים
שנשארו לתמיד
כמה פצעים אפשר למחוק בטיפקס?

בואי אלי נשמתי, העולם יהפוך להיות מגרש משחקים
בואי נתפוס לעצמנו מקום
נגדר אותו, כמו שני ילדים קטנים
נצבע מסביב, ונמחק את השם שלנו מן הכתובים

בקומה 25, מישהו בוודאי מחכה לנו
עם שולחן ערוך, ושתי בקבוקי יין לבנים
בואי, תתלבשי יפה
הוא יספר לך על ברכיו, על שחור הלילה
ועל עולם שנע בדרגות נעות
אני אביט מן הפינה, תמיד יש מישהו שנשאר מאחור

בואי אלי אהובתי, אל קומה 25
במעלית מהירה, הכול עומד להשתנות
העולם יהפוך להיות חיית מחמד,
ושנינו נהיה הילדים, שלא מתביישים
ללכת עם מסיכות, גם שהחג עובר
בקומה 25, העולם פתאום נראה שלם



שיר ארון וישן משנת 2003, על קומה שמעולם לא הייתי בה, לא איתך לפחות

מה שהעיניים רואות

עמדתי ליד החלון
חיכיתי לראות מי יבוא ראשון
את או הוא
אצל השכנים בקצה השני של הרחוב היה שקט
שני כלבים נבחו , ואני ביניהם מחכה

פתאום הופעת, שמלה לבנה
והוא אחרייך , לחיצת יד ומבט עלייך
שלוש כוסות משקה אחד
הסתכלת על הספרים בספרייה , שום דבר חדש
כמה אור, כמה שקט

אני לא יכול לומר את מה שאני רוצה
הוא עומד שם במקרה, אין לו חלק במשחק
הימרתי על כל הקלפים, המטבעות נפלו רחוק
את התחלת לזוז עם המוזיקה, רציתי לראות אותך רוקדת
אולי זה מוקדם מדי לבקש דבר כזה

השמלה הלבנה לא הוכתמה
הוא ישב בפינה, זה לא שייך אליו, זה לא קשור למקום שלו כאן
ואני בחצי צעד יכולתי לעמוד באמצע החדר
להסתיר ממך מבט, לסגור אצבעות על אצבעותייך
את לא הרגשתי שמשהו כאן זז

טיפות מים טפטפו בברז, שתינו לחיים
רציתי לראות אתכם רוקדים ביחד , מה שהעיניים רואות
אחר כך הייתי שמח לראות אתכם מאושרים
ואולי השקר גדול מדי בשביל להעלים אותו
הוא לא ייכנס איתי כאן לקרב מבטים מייאש

כשהשעון התעכב בכמה שעות, הכל נדמה משותק
את המשכת לזוז, הוא רצה לעזוב
לא אמרתי מילה, נתתי לדברים לחלוף
גם אם תעזבו פתאום,
הוא לא ינצח, הוא לא יפריע 



מה שהעיניים רואות נכתב בעקבות קליפ של אסף אמדורסקי לשיר "הוא האמין לה" בצרפתית

יום שבת, 17 בינואר 2015

לעבור את המינוס

במועדון לילה
עומדת ליד הבר
משקה אחד
ועוד אחד
מחייכת לעצמה

היא יודעת
גם היום הזה יעבור לה בלי שתרגיש
כן
היא כותבת לעצמה ביומן
מה היא מרגישה

לוקחת כדור
נגמר הערב
היא זוכרת אורות
רקדנים
שמרצדים מולה
מסכים

ואת עצמה היא רוצה לשמור
בשקט
הכול יפה יותר
אין צורך לשמוע את קולות הכאב
זה מפחיד לדעת שככה הכול נגמר
באמצע השיר
היא קמה והולכת
מחייכת לכול עבר
כאילו מבטי האנשים
הם מצלמות בעצם

היא לא יכולה להבחין
שמשהו אחר קורה סביבה
יש שמיים שחורים בלילה שכזה
והיא שותה עד הסוף
הכול נראה ישן
בשביל לשרוד

כן, היא מרגישה איך מבטי האנשים עוקבים אחריה
מחכים שתיעלם
ילחשו מאחורי גבה
עצב ובדידות, אוסף כאבים
שהיא שומרת לעצמה את הזכות
להפעיל אותם

בכול רגע שיהיה לה
קשה להרגיש טוב
אנשים מביטים בה
תמונה מתוך עיתון
הם נזכרים איך פעם היו מביטים
על הילדים החלשים

ואז היו צוחקים
היום הם כבר לא צוחקים
אבל היא יודעת שבפנים
זה מחניק
עוד כוסית

ובדרך לשירותים יש מראה
היא יכולה להביט בעצמה
לגעת בפניה ולחייך
העצב הזה עולה לה הרבה
עוד כדור אחד

והיא תעבור את המינוס
בלי לראות את ההמשך
במועדון לילה
שכול החנויות סגורות בחוץ
וכולם ישנים

היא עם עצמה
נוגעת
ונשברת
חלקיקים קטנים על הבר
מועדון לילה
אם יש לבד, למה זה כול כך נורא?


שיר משנת 2002, על הרייקנות של מועדוני הלילה והבדידות הגדולה 

באמצע ריצה

באמצע הריצה
פתאום בלי ששמתי לב
התחלתי לבכות, עלייך, עליי
על קיר שלא הצלחתי לשבור

השעון תקתק, דקות מתות
ידעתי שאין לי מה לעשות
הכישלון כבר נכתב כאן ושם
גם במקומות אחרים סוגרים את האור, נועלים דלתות

את תחכי איפה שאהיה
מגע אחד בלתי נתפס
מבט אחד משום דבר
וכל מה שהבטחנו עדיין מחפש מקום להישמר

באמצע הריצה
פתאום בלי ששמתי לב
התחלתי לבכות, עלייך, עליי
על הקיר שלא הצלחתי לשבור

עוד טיפה, עוד קצת
ובסוף אני נתפס במקום
כמה קרוב אפשר להגיע רחוק
והמים זורמים בלי קול

חציתי את הכביש
עמדתי מול הגדר
איפה שכל הילדים פעם היו משחקים
פתאום מצאתי את עצמי רץ



אני רץ כמעט מדי יום , ומעת לעת מוצא את עצמי כמעט בוכה באמצע הריצה כמעט בלי סיבה

יום שלישי, 13 בינואר 2015

כותב לך

יושב כותב לך
אחרת לא היית יודעת
אחרת היית הולכת
יושב וכותב לך
ומדמיין שאת קוראת כול מילה

מדמיין את שנינו באמצע הסתיו יושבים בפריז
בית קפה עמוס אנשים
לרגע נדמה שהחיים נעצרים פעם ביום
מסמרים כואבים, וסימני איפור כבדים
הפצצה תתפוצץ, לך אני כותב
שהפצצה תתפוצץ תתחבאי
אחרת אין לי מושג מה יהיה איתי

ועכשיו מה?
יושב וכותב
הפנים שלך מכתיבות לי את המילים
היד שלי כואבת, מנתק את הטלפון
אין לי צורך באנשים נוספים
ואחרי שאסיים לאהוב אותך, איך אוכל להתחיל לאהוב מישהי אחרת?

אף פעם לא הבנתי איך מתגברים על סופים כאלה
פתאום אתה אוהב, פתאום כבר לא
אתה אוהב מישהי, יום אחרי אתה אוהב מישהי אחרת
פנים דומות, נפש שונה
כן, אני מכיר את עצמי

ואותך אני מדמיין ואותי גם בעצם באמצע פאריז
בין הרחובות לאנשים, מתיישבים על ספסל מביטים בציפורים
אם לא תהיי כאן, לאן אלך אחר כך?
יושב כותב לך
אחרת לא היית יודעת
והרכבת כבר מגיעה
אם נעלה לאן ניסע? לאן ניסע?

בכול העולם יש מחסומים, יש מקומות מסתור,
בכול העולם לא אמצא מישהי ללכת איתה
לאן נלך בעצם?
מתיישב מול המסך
פעם העולם נגמר שם, הים הוא רק מתחיל באותה נקודה
אז יושב וכותב לך

זה לא מכתב שתצטרכי לפתוח
כותב לך אחרת לא תביני במה מדובר
ואני בעצם לא מבין שום דבר
חולף לו היום ועכשיו כבר ערב
אז  כותב לך משהו שתזכירי
והפצצה נופלת הרחק מכאן

אל תלכי למקומות כאלה, לא יודע מה לעשות
תתחבאי, תסתתרי, תבואי אלי
יושב וכותב לך
אחרת לא הייתי יודע איך לומר לך את זה
ובינתיים רואה תמונות אנשים בפריז, אנשים בלחץ,
ציפורים עפות רחוק
אז כותב לך




שיר משנת 2001, מאז כתבתי לך מיליון שירים והפצצה התפוצצה דווקא השבוע