מגפיים

עכשיו היא עוברת ליד

מגפיים כבדים של נשים

תמיד עושים לי רע

היא מסמנת עם היד, אני מגיש לה את הכרטיס

חסר רק שלג בשוליים

ושלטים בשפה זרה בדרך לשכונות

גשם חזק

אף אחד לא רץ

אחד לא יורה באוויר

תמיד יש מישהו שנופל ממילא

כותב שירים ומתרוקן מעצמי

זו שבכתה בבוקר כבר ירדה בתחנה

היא לבשה מדים של מפקדת קומנדו ים

ואני לא ניגשתי לשאול למה היא בוכה

זו עם המגפיים, עברה אותי מהר

והם תמיד עושים לי רע

חושב על כל הדרכים בהן יכולתי לעבור

ליד המסילה חסר רק שלג

בשביל תחושה, בשביל תמונה

זורק את עצמי לאחור

עיתון יומי עם אותן כותרות כמו שיהיו בחזרה

אני תמיד נוסע בתקווה לחזור

ואז נבהל כשנגמר לי הזמן

זו עם המגפיים ירדה בתחנה הבאה

לא אמרתי לה

שמגפיים כבדות של נשים

תמיד עושים לי רע

הסיפור זו לא הנסיעה... 

לבד וליד

ואחרי כל השנים האלה

רציתי להיות זה שעונה לך על כל השאלות

אבל בסוף של כל יום

מוצא את עצמי לבד

ואותך רק ליד

התלישות שלנו מול השעון

בזמן שהמחוג מתקתק בביטחון

אנחנו מבינים את התחושה

אבל שוב מוצא את עצמי לבד

ואותך רק עומדת ליד

נוגע בפנים, מזהה את הייאוש

ואז עוצר את עצמי , חוזר לאחור

הכל בתנועות איטיות

את רואה אותי , לעיתים כמו במציאות

גם כשאת עומדת ליד

יש לך קוצים בנשמה

מאיימים לפרוח ולכסות את הכל

העלים הירוקים נבלו כבר מזמן

שנינו נפגשים כל ערב על אותה ספה

עם ידיים נוגעות, ועיניים שותקות

אחרי כל השנים האלה

רציתי להיות זה שעונה לך על כל השאלות

התשובות שלי מסודרות בקפידה

אבל בסופו של כל יום, מוצא את עצמי לבד

ואותך רק עומדת ליד

אחרי כל השנים האלה למצוא אותך ליד ואותי לבד 

כעת

כעת

כשכלו כל המילים

העלים הפכו למותרות

והעצים הפסיקו להבריק בחורפים

כעת

אנחנו יכולים

לספור חיילים על לוח שחמט

לנגב את הזיעה מהעיניים

להסיר את הלוט מעל הכרזה

כעת, התהייה הופכת לאידיאולוגיה

והבדידות היא נהר

כעת אנחנו יכולים לבקש לדעת

אם האהבה, היתה מספרת את הסיפור שלנו

מה היתה כותבת

מה היתה משאירה בטיוטה

ומה היתה לוקחת למציאות

תאמרי לי,

אם יש נצח, האם אנחנו שם

חופשיים או לכודים

תחת עומס המילים

שהטלנו על עצמנו

כמעט מחוסר ברירה

תאמרי לי, לאן אנחנו נוסעים

מסילות, מרחבים, קרון אחרון

אם האהבה היתה נוסעת איתנו

לאן היינו מגיעים

ואם היתה נוטלת חלק במלחמה

האם היינו יכולים להישאר בצד שלה

כעת

כשכלו כל השעות

האם נותרה עוד שעה אחת בשבילנו

להביט החוצה

דרך האורות המסנוורים

מול האופק המעושן

אם אהבה היתה בינינו

האם היא עדיין חיה

או שמא נותר ממנה

רק ריח הגופה ורוח הבזיזה

תאמרי לי

כעת, את יכולה לומר לי לאן האהבה לוקחת אותנו? 

לדבר

בואי נדבר עכשיו

עד שידעכו המילים

מבטים יחליפו את המשפטים

בסופנו, הסיפור הרי ידוע

בואי נישאר ערים עד שלא נרגיש יותר צורך

בסוף נירדם

באמצע הלילה או בתחילת היום

כשמנקי הרחובות יעלימו את מה שליכלכנו

כשנצא מחדש, נוכל שוב לצלול אל הקרקעית

שם נמצא את כל הרמזים

רק כתמי דיו ישנים יישארו עלינו סתם

בואי נשאיר משפטים שלמים , שישמשו לנו ערובה

אם תרצי, נוכל להמשיך ולגשש בעירום

לחכות שיתפזרו מעלינו העננים

תגידי לי את, אם אנחנו שייכים לכל זה

יש לנו כללים ברורים, ויש כאן מאבק שלא נגמר

בואי נדבר עד שידעכו המילים

ולא תהיה לנו סיבה עוד להמשיך

השירים הרי נכתבים מעצמם

אז בואי נדבר עכשיו

גם אני רוצה לנסוע יום אחד עד הסוף

להמשיך בנסיעה בלי לעצור

ואז לכבות את האור לפני שמחשיך

תגידי לי אם אנחנו שייכים לכל זה

מדי פעם מציצים מהחלון

תספרי לי איפה החיים האחרים שלך עכשיו

כל מה שנעשה כעת

יחזיק את העבר שלנו מעל המים ולא יתן לנו לטבוע

בואי נישאר ערים כל הלילה

אין לנו סיבה להירדם

הלכנו רחוק מדי בשביל לחזור בשביל זה 

והבוקר הזה כל כך יפה 

לא תמיד צריך לדבר אבל כשמדברים הכל מסודר עד שדועכים 

אבק בכל פינה

השלט נפל מהדלת

אי אפשר לדעת מי גר כאן יותר

הצבע דהה מהקירות

נעלמו הפנים שהביטו מהחלון

ברחוב ממול שני הומלסים על ספסל אחד

בחנות שליד יושבים הזקנים

מדברים על השלום שאיננו

וכמה קל היה כאן פעם, כשלא היה דבר

השלט נפל מהדלת

אי אפשר לדעת מי גר כאן יותר

אולי אף אחד

שטיח הכניסה נעלם , אבק בכל פינה

עוצר בתחנה, מביט מסביב

אולי אזכר במשהו , קולות ורעשים

על חלון הראווה של החנות הקטנה
כתוב בגדול , מבצע חיסול, סוגרים מחר


זוכר כותרות בעיתון, אנשים יפים
ילדים על אופניים
איך היינו משחקים כל הלילה
כשההורים דואגים


כותב מילים על נייר משומש
נכנס למכולת, קונה בקבוק שתייה
לא שואל לאן נעלמו כולם
אף אחד לא זוכר שהייתי כאן פעם


השלט נפל מהדלת
אף אחד לא יידע מי גר כאן פעם
בדלים של סיגריות, אף אחד לא מנקה יותר את הרחבה
אני עוצם עיניים, מדמיין שפעם היה כאן קל 


לעיתים אני חוזר אל השכונה הישנה, אולי ככה היא נראתה באמת 

השפויים היחידים

מזג אוויר צונן

בחוץ קר ומקפיא

אל תשימי לב למה שאנשים אומרים

אנחנו השפויים היחידים

בין כל המשוגעים שלא יכולים לדבר

אל תפחדי לצאת החוצה

אנחנו היחידים שיכולים לעמוד חזק

מול הרוח הסוערת, בתוך המים הקרים

כשהשוליים זזים מהר

אנחנו השפויים היחידים

בחוץ זה הזמן עכשיו לשתיקה

קלה כמו כבדה, מחזקת ומחלישה

אל תשימי לב למילים, לדממה מסביב

גם אלוהים יודע לשתוק כשצריך

מזג אוויר צונן, כבישים ריקים

אל תאמיני לשתיקות האלה

אנחנו לא לבד

הרוחות חזקות הן ילוו אותנו לכל מקום שנבחר

אנחנו שפויים, השפויים היחידים

בזמן שאחרים משתגעים מהר, בלי סימנים

כשנחזור הביתה, נרגיש מוגנים

אל תאמיני למה שמספרים

אנחנו תמיד יכולים לחזור

מזג אוויר קר, רוח סוערת

אל תדאגי אנחנו שפויים, השפויים היחידים

זה די ברור שזה עלינו, לא? 

פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

את מסדרת את המיטה לקראת שינה

אני מביט מהמרפסת

על הילדים שרוקדים בלי צלילים בגינה

תמונות שכאלו, מיד מעלות זיכרונות

אני מנסה לחמוק מהן

כמו לוליין שבורח מהסכינים

אני לא אומר לך כלום

ימים שלמים אנחנו מעבירים בשתיקות

לעיתים המבט הזה

הוא כל מה שיש לנו,

כדי להוכיח לעצמנו

שאנחנו עדיין כאן

הרדיו דולק,

דיווחים ראשונים על נעדרים

אני כבר לא סופר

לילות בלי שינה

ימים ארוכים

אבל פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

מתחבקים חזק

אחר כך הולכים לישון

בבוקר קמים, אותו דבר

את מלטפת את פניי, כשאני ישן

הזיפים מתעמרים בך

את לא נלחמת בהם יותר

אני מתעורר ומוצא אותך, מביטה בי

בלי שאלות

רק עשן מסתלסל מהסיגריה שהדלקת

את מעבירה לי אותה ואומרת

תראה, פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

אני כבר לא סופר

את הימים האבודים

לכל מקום שניקח, תמיד נשאיר משהו לא גמור

עכשיו, את קוראת לי

ואני בא אל החדר

מביט בך, זוהרת מחדש

מחר בבוקר, כשכל התהילה תיגמר

שוב נחזור אל אותם כתמים

השתיקות המוכרות, הימים הארוכים

ואני אעלה זיכרונות בלי לומר לך מילה

פעם בשנה אנחנו עוד אוהבים

עכשיו נחכה עד הפעם הבאה

זה קורה לפעמים, כשנמצאים הרבה זמן ביחד, אז פעם בשנה עוד מרגישים אוהבים