העיירה שפעם היתה ביתך

אתה צועד ברחובות שלא השאירו לך דבר

קורא שלטים שלא הזמינו אותך להיכנס

אתה עומד מול דלתות נעולות

מאחוריהן בתים ערומים

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית

אחר כך גילית שאתה לא מכיר

רק פנים בלי אנשים

שמות בלי כתובות על הקירות, מה אתה יכול עכשיו לזכור

מאחורי הגדרות, אין שום דבר אמיתי

צעצועים מפורקים, ואורות חזקים שמהבהבים בלי סיבה

אתה מטפס אל הגבעה שבקצה

מרחוק, העולם נראה מרחק נגיעה, מקרוב, אתה לא שייך לכאן

זו העיירה שפעם האמנת שהיא הבית שלך

תבעט, תצרח

היא לא תקשיב

דלתות נעולות, בתים ערומים

איך מרגיש אדם שלא עזב אבל לא נמצא

אך מרגיש אדם שכל החיים חי באותו מקום

אבל אין לו מקום משלו

אין לו אנשים שיושיטו לו יד

כל כך הרבה בדידות, כל כך מעט זמן

אין סיפור מאחורי המילים

רק שתיקות ומחילות על חטאים גמורים

אתה צועד ברחובות שלא הזמינו אותך, איך זה מרגיש שם להיות לבד 

זו העיירה שהיא כבר לא שלך, למרות כל מה שאתה חושב

חוזר אל מי שהייתי

לפעמים אני חוזר אל מי שהייתי

מתבונן במראה ומחכה שמשהו בי ישתנה

אולי משהו יסטה מן המסלול

במקום להגיע לכאן, אגיח במקום אחר

תמונות ילדות חוזרות וצפות

אני יכול לזהות את עצמי מרחוק

גשם חזק יורד ומכסה את הרחוב

אני נשאר בבית, שואל מתי אני יכול לברוח מפה

זוכר צעקות, זוכר אופניים

זוכר את עצמי ממציא משחקים בסלון הבית

ומדי פעם בורח לצד, שוכח שכל זה באמת קיים

כי החיים נמשכים במקום אחר, בזמן עבר

והתחושה עדיין מפעם

לא מסוגלת להשתנות

עוטף את עצמי בקולות של ילד

אף אחד לא מבין, איך זה שאי אפשר לצאת מהסרט

לא חוזר יותר לאחור, אל קירות חלקים ותמונות של אומנות חסרת טעם

מסדרונות בלי דלתות, ואנשים עם מסכות

ככה אני זוכר את ילדותי

ככה אני בונה את חיי, בין השבילים הארוכים

אי אפשר כל החיים להתפרק

אז אני כותב שירים ומנסה לחדד

טעויות של רגע, הבהרות של שנייה

אני לא מוכן להיות זה ששוכב בלי תזוזה

זוכר את ילדותי, אופניים, גן משחקים

זוכר את בגרותי, מסדרון ארוך, חדרים עם מספרים

ומשם הכל מתחבר, פעם אל הקצה הטוב ופעם לעזאזל

גשם חזק יורד, אני עומד בצד ומתבונן

 שיר על ילדותי, בגרותי ומה שביניהם 

חלום מתפרק

ראית את החלום מתפרק לשניים

ואז מתפורר לרסיסים

כל מה שניסית לעשות, לא עזר

בשביל להדביק את החיים, צריך לשלם מחיר

מילים ספורות, שורות בודדות

תיאחז איתן בשולי הדרכים

אתה רוצה ללכת עם האנשים

רוצה ליפול מבלי לראות

אורות חזקים, ימים יפים

כל כך הרבה זמן תלוי לנו על הקיר

תסביר לי אתה כמה רחוקים הם הגבולות

לאן זה לוקח אותך מפה

סימנים של זמן שחלף

אתה כבר לא זוכר לאן זה הולך

מילים ושורות, הכל מתפרק

ממילא שום דבר לא שייך באמת

תיאחז עם אנשים בשולי החלומות

מישהו יזכור אותך

אולי תתפרק, אולי תנסה, בסוף זה ייקח אותך  

עכשיו אתה בורח, עכשיו אתה מנסה

כמה רחוק אפשר להגיע בלי לראות את הקצה

מה עושים כשהחלום מתפרק אחרי שנגמרים השבילים

אל תיאחז בשולי המילים,

פתאום תגלה כמה טוב הוא הזמן שעומד ומחכה 

חשבתי שהחלום שלי מתפרק, הוא עדיין שלם, רק איבדתי זמן בדרך 

בדידות של שגרה

שומע את הילדים מדברים, קללות בין המילים

לא מצליח להיזכר

מתי איבדתי אותם

מתי המשכתי לבדי בדרך הצפויה

לא יכול לעצור את עצמי בפתח השער  

זו בדידות של שגרה

היא מקשה עלי להבין איך אמור להיסגר המעגל

שומע את הילדים, לא מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש

פעם הם כמוני ופעם הם גדולים יוצר  

לוקח צעד לאחור, שוקל מילים

אי אפשר להילחם כל הזמן

הבדידות הזאת של השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים

אני מתבונן, אחר כך תוהה

כמה קרוב עוד אפשר לגשת

הילדים צועדים באותו שביל

היום יש שם חלונות ראווה, השתקפות של פנים וגוף

שומע את הילדים, קללות ולחישות

מתי איבדתי אותם בעצם

אחרי לילה אחד, הכל פתאום מתנתק

אני מחפש דממת אלחוט

גם בראש, רצות לי מחשבות, שתיקה קרה

הכל מנותק, הכל שוקע

אני כבר לא יודע, איך יכול להרגיש אחרת

זו בדידות של שגרה, לא יכול לחזור לשם 

בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר 

הולך וחוזר

לא מצליח להושיט את היד

לגעת בפנים, לעצור בצד

כל פעם התנועה מובילה אותי אל אותה נקודה

בכל פעם נדמה לי, שאני לא יודע מתי ואיך זה ייגמר

מנסה להפסיק אבל לא יכול

מסוגל ללכת אבל אין לי מקום אחר

בכל פעם המציאות עולה על כל דמיון

אני בטוח שאצליח, מתעורר ומגלה שנשארתי באותו מקום

לא יכול לדבר מול פנים דוממות

לא יכול להסביר את עצמי בלי ליפול

כמה פעמים אפשר לספור עד שלוש

לפני שהספירה הופכת לחלום בלהות

הולך וחוזר, חוזר והולך

מנסה לתפוס בזמן את מה שאני מרגיש

חושב שזה ישתנה, אבל לעולם לא

המילים משקרות, העיניים לא נעצמות

הסיפור הזה מאוד קצר

אני תמיד חושב בדמיוני שמשהו טוב יקרה

מתאר את עצמי תחת שמיים לבנים

כשאני מתעורר, מגלה ששוב אני נמצא בין אותם קירות, מתחת לאותם סדינים

מנסה להילחם בשדים

לצאת מתוך האבק אל עצמי

חוזר שוב ושוב אל אותה נקודה

הים תמיד מוכן לטביעה הבאה

זו תמיד אותה תחושה, היא לא נגמרת, לא נעלמת, רק הולכת וחוזרת 

עף

ממדרכה למדרכה, בין המכוניות

עולה ויורד, מסתחרר בקצב מהיר

ברקע שירים מוכרים, לא מצליח לזהות את הפנים שמביטות בי

המוני אדם, פועלים, במכוניות משפחתיות ואני בכיוון ההפוך

מחשבות קשות מתחלפות בקלות

תנועות בסיסיות, הכל פשוט, נוגע וזז

לא נופל, לא קם

בדמיוני אני רחוק משם, כמעט קרוב אל האמת

חוצה כביש, מנפנף ביד לנהג

עוד קצת, השעון מעביר שניות

כל מטר, כל דקה

לא מצליח למדוד את זה אחרת

בין לבין, ילדים בקבוצות ואני עוקף

לא מפחד להיכשל, לא מפחד ליפול

ממדרכה למדרכה, בין המכוניות

חוצה את הכביש, לא עוצר לרגע בשביל לראות

הנופים משתנים, אך זו עדיין אותה עיר

כבישים פשוטים, דברים ברורים

הכל נשאר במקום

אני לא מפחד להסתבך יותר

איך זה שאני מפסיד את עצמי ברגע

ומרוויח כל דקה בחזרה

כל קילומטר בזמן שאני עף

חוזר ולמחרת מתחיל מנקודה חדשה 

זו התחושה כשאני רץ, זה מה שקורה לי כל בוקר

בנפילה

בנפילה, יש שדים שמכסים את פניי בנפילה

ואז מגיעה הנסיקה

מרגיש את הגשם הלח, הולך ובא

לאן זה לוקח אותי מכאן, בנפילה

עוצם את עיניי, מחזיק את ידיי, בנפילה

הכלבים לא נובחים, הזמן לא עובר

בנסיקה שלי, יש תמיד התחלה של סוף

אני לומד לתהות, לומד לחיות את הנפילה

ושוב פעם מתעוררים הקולות

אני מקשיב להם וחוזר לישון

בנפילה, שום דבר לא פתאומי

רק המילים חזקות מדי בשביל להרגיש

שמעתי את הילדים צורחים

אולי פעם עוד נצליח לחצות את הגשרים, בנפילה

אורות חזקים מסנוורים אותי

זו נסיקה, שאין לה כללים

אני לומד את הטיפות האחרונות של הזמן בנפילה

חול מטפטף על פני, עוצם את עיניי

כבר לא צריך להתוודות, כבר לא צריך להשפיל מבט, בנפילה

הכל נהיה כבד מדי, זר ומגוחך

השירים צועדים על נייר בנפילה

אין כאן שום דבר חדש, שום דבר נכון

בנסיקה אני נוחת, בנפילה אני ממריא

אלה כל הסימנים שנותרו להעיד 

בנפילה, בנסיקה, הכל דומה בסופו של דבר