כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שבת, 21 ביוני 2014

דרך האימה

דרך האימה נגיע אל התחושה
אצלה נוכל לבנות בית חדש
עשוי פלדה וקירות ברזל
דרך האימה לא ניכנע לאש

נוכל לרקוד בלי להתכסות במסכה
אם רק נדע מה הצליל הבא
נעריך את אורך המילים
נחזיק מקל שיעמיד אותנו זקופים

דרך האימה נגיע אל התחושה
כמו שני תופרים מנוסים
נדע לשים את המחט בנקודה הנכונה
נחבר אשליה ומציאות לגוף אחד

נוכל לרקוד בלי להרגיש זקנים
האושר הוא לא רק מתנת אלים למדוכאים
יש בנו משהו אמיתי עד כדי גיחוך
לעיתים אנחנו לומדים גם לעוף בטעות

באור שמש חזקה מתחת לעצים שלווים
עליהם נשארו עלים שלמים
עמדנו שנינו מול עיניי העולם
דרך האימה הגענו לתחושה

לא נתכסה יותר שמיכות עבות
לא נהיה יותר ילדים עשויים מנוצות
לכל אחד מאיתנו יש שעון וזמן משלו
דרך האימה נדע לבעוט כדי לשרוד

אז בואי נרקוד עוד פעם אחת
כמו אז כשהגן התכסה ירוק
אנחנו לא צריכים את המבטים ולא את השתיקות
דרך האימה נמצא את הדרך אל התחושות


לא סרט אימה, רק מה שאנחנו עוברים עם עצמנו 

יום שישי, 20 ביוני 2014

שפל המילים

שפל המילים
עולה על גדותיו
מגיע עד החוף
ומאבד את סירותיו

מסע בין הנקודות
אל משפטים חסרי משקל
מהצד אפשר לחשוב
שהעולם שייך למילה

שפל המילים
כותב את עצמו לדעת
עוד ועוד משפטים חוברים ביחד
להגיע אל קצה הדף 

לא ממתינים לכוחות ההצלה
כשהחוף בוער
אי אפשר להגיע בחזרה הביתה
אז נשארים עם המילה

משפטים שלמים
כמו מיטות לבנות
מתמלאות בניצולים
ומתפוגגות בחשכה

שפל המילים
כותב את עצמו לדעת
על דף לבן, נייר מקומט
זה הזמן להשליך לפח 


מתקרבים לסוף ואין לנו משפטים או מילים לכתוב 

חלומות

אני משאיר את האור דולק במרפסת
ויוצא מהבית עוד לפני שאת מגיעה
אנשים מביטים עלי במקרה
ואז הם מפנים מבט חזרה אל חלונות הראווה

את יפה כשאת עולה בדמיוני
נזכר איך אנחנו רוקדים בחדר לבד
אף אחד לא מבקש מאיתנו סיבוב נוסף
אני תמיד נופל לפנייך

תרשמי את כל החלומות שלך
אני אומר לך מדי פעם
המציאות תקשה עלייך לקחת את כולם איתך
את צוחקת ולא מאמינה לשום מילה

יושב על ספסל , מביט על הזקנים
פעם נהיה כמוהם , היום אנחנו משחקים
אוהבים לחשוב בגדול
וחוזרים  למטבח אל כוס הקפה והעוגה

את יפה כשאת עולה בדמיוני
נזכר איך אנחנו רוקדים לבד
אלוהים לא קרוב
אז אנחנו מרשים לנו הכל

תרשמי את החלומות שלך
אני אומר לך מדי פעם
המציאות לא תרשה לך לקחת את כולם
את צוחקת ולא מאמינה לשום מילה שלי

חוזר הביתה , השעות כבר מתות
את עדיין לא הגעת
מכבה את האור במרפסת
אנחנו אוהבים לחשוב בגדול


כן גם אנחנו אוהבים לחשוב בגדול ולהתעורר בלי כלום 

יום ראשון, 8 ביוני 2014

תביטי עליהם

את יכולה להביט עליהם
ואחר כך עלינו
מבט אחד מבפנים
ושניים מבחוץ

איך אנחנו נראים
מול הסיפורים והאגדות
את יודעת
הם הגיעו לכאן מאותו מקום כמונו

נועצים מבט בעיניים
ואז מדברים
שוכבים על הצד
ואז מתפרקים בחלומות

לאט לאט בלי מגע
הכל מתחבר בצד אחד
את יכולה להביט עליהם
ולשקוע בעיניים שלנו

תביטי עלינו
אנחנו נראים קצת יותר גדולים
לא מאוהבים יותר בפרטים הקטנים
תביטי עליהם, אנחנו לא שונים

ועם התיאבון באות המנות הגדולות
שם אנחנו יודעים יותר טוב
איך זה נראה ואיך זה מרגיש
את יכולה להביט עליהם איך הם רואים אותנו 


אם תביטי עליהם תראי אותנו 

יום שבת, 7 ביוני 2014

שרשרת

חוזר עשרים שנה לאחור
הכביש הזה ייגמר באיזה מקום
בינתיים ממשיך לנסוע
20 שנה ועדיין לא יודע לאן

אבק שריפה ביד
אקדח על השולחן
יש משהו מאיים באוויר
עשרים שנה מכאן, אחורה או קדימה

קניתי לה שרשרת בשביל שתאהב
אבל היא בשלה, לא רקדה לעולם
גם אחרי עשרים שנה
היא עדיין בשלה

זוכר ספסלים
אחר כך חול ובדלים
ישבנו שם כל הבוקר
נעלמנו מהנוף, והתמונות התמלאו בחדשים

עשרים שנה , אני חי רחוק
מכל מה שאני זוכר
ממה שידעתי לשכוח
עכשיו עומד להתחיל משהו חדש

קניתי לה שרשרת בשביל שתאהב
אבל היא בשלה , לא החזיקה לי את היד
גם אחרי עשרים שנה
היא עדיין בשלה


אחרי עשרים שנה עוד זוכר את השרשרת  

אירוע

אנשים באו, אנשים הלכו
עמדנו במרכז
הם דיברו יפה,
הבטנו סביב

אנשים אכלו, אנשים רקדו
ואנחנו חיפשנו רמזים לדברים
שיכולנו לגלות במקרה
הם לא הפריעו לנו

אנשים באו , אנשים הלכו
עמדנו במרכז
דיברו אלינו יפה
אחר כך חזרנו לחדר

לא תמיד נשיג את מה שאנחנו רוצים
אבל היום ומחר, כל מה שנרצה הוא אמיתי
בחוץ יש כבישים לכיוון אחד
אנחנו לא צריכים שלטים לדעת לאן

אנשים באו, נעמדו לידנו
מדי פעם רקדנו
צחקנו קצת אחר כך המשכנו
ידענו שבסוף נביא את זה הביתה

מול הרוחות, מול החומות
יודעים שאנחנו לא תמיד נשיג מה שאנחנו רוצים
אבל היום ומחר זה אמיתי
מחרתיים, לא נצטרך לספור יותר את הימים  


זה היה האירוע שהיה

יום שישי, 6 ביוני 2014

התפוגגו

האנשים שסמכנו עליהם, נעלמו לנו עם הזמן
במקום לחכות להם
יצאנו החוצה והתחלנו לנדוד

אבודים בתוך המחשבות
חיפשנו תשובות לשאלות
שלא ידענו לשאול

האנשים שסמכנו עליהם, נעלמו, התפוגגו
מי יחזיק לנו את היד
הגשם  הרטיב את הקירות

הבטנו סביב, חיפשנו תכלית
גם אצל אחרים הזמנים משתנים
ולנו לא היה במי להאמין

התקפי חרדה קלים
כאבים בחזה
ההתרגשות בשיאה, זה כואב או חולף

האנשים שסמכנו עליהם נעלמו
עם הזמן גם אנחנו אבדנו
מצאנו את עצמנו בחוץ

עייפים בפנים ועייפים כלפי כל השאר
העיניים נכבו , ועוד לא ראינו כלום
האנשים שסמכנו עליהם נעלמו

על מי נסמוך עכשיו
אנחנו שוקעים במגבלות המותר
והאפשר נמצא על קרקע שונה 


אנשים נעלמים ואנחנו נשארים לבד, זה כל הסיפור