למה כל השירים אותו דבר

לפעמים זה קשה. המילים לא ממהרות לצאת ואם הן יוצאות , הן תמיד חוזרות בסיבוב חוזר כמו מבקשות סיכוי שני אחרי שהצליחו או נכשלו בפעם הראשונה. אומרים שמהמר חכם יודע מתי לפרוש ובדרך כלל זה רגע לפני שמתחילה הנפילה. ובכן, המילים לעולם לא יודעות מתי לפרוש. 

אני כותב משפט ועוד משפט, ובסוף גומר עם אותו שיר בניסוח מעט שונה. לא משנה כמה אני מנסה לעשות את זה אחרת לגמרי, אבל אני לא מישהו אחר, אני תמיד אני. לפעמים זה טוב, בעיקר כשיוצא משהו בפעם הראשונה, בפעם השנייה והשלישית כשזה יוצא, הייתי מעדיף להיות מישהו אחר. 

אצלי זה תמיד חוזר אל אותה נקודה, אותה סיטואציה שלא יוצאת מהראש. זוג, הוא לא חושב שהוא מוצלח, בטח לא בשבילה, הוא לא קלינט איסטווד או ג'ק ניקולוסון מהסרטים בטח לא מהמציאות, היא רוצה יותר, מסתפקת בו לפעמים לא. לפעמים היא הורסת, לפעמים זה הוא ששובר את הכלים. פעם הם הבית קפה קטן או ברחוב ליד, פעם בדירה קטנה , חדר שינה או מרפסת, לפעמים הם מתרחקים עד שדה התעופה או עיר זרה. אבל הם תמיד נמצאים שם. בגוף, ראשון, שני ושלישי. אני לא יכול לברוח מהם ולא יכול לתת לעצמי להתרחק מהם. אם אתרחק, לא יהיה לי את מי לכתוב, לא אדע על מי לספר. אם יתרחקו, אצטרך לכתוב על עצמי. 

ומדי פעם כותב על עצמי, זה הכי גרוע שיש. כי אני לא יכול להיות מישהו אחר, אז אני לא מסוגל לתאר את עצמי פתאום בצורה אחרת, הרי לא ייתכן שפעם זה שחושב שהוא לוזר בשיר אחד יהיה המנצח הגדול בשיר שני, זה שבטוח שהוא לא מסוגל להיות שמח יהיה פתאום ליצן. אני מעדיף את זה ככה. עדיף להיות אתה גם אם המצב לא משהו מאשר לשקר ולנסות להיות מישהו אחר, כי אז אתה גם שקרן וגם קם בבוקר ומגלה שאתה עדיין אתה, עם כל החרא שבדבר. 

העירו לי על זה כמה פעמים, לא על החרא על זה שאני חוזר על אותן מילים. מישהו שאל אותי פעם למה שלא תשנה גישה כאילו זה מתכון שאני יכול לשנות תבלין או משהו מהסוג שטבחים עושים מדי פעם , מישהי פעם גם כתבה לי שזה מעצבן לקרוא שבגיל עשרים וחמש אני כותב על אותן תחושות שהיו לי בגיל עשרים. תתפלאי, בגיל שלושים כתבתי פחות או יותר אותו דבר , רק יותר ברור. 

אל תבינו לא נכון אני מנסה לשנות את אוצר המילים שלי, להגדיל אותו, ואני עושה את זה לא מצפייה בטלוויזיה שם ספק אם אוצר המילים שלי יגדל למשהו שהדף יסכים לסבול אלא מקריאת ספרים אבל אני תמיד חוזר אל אותן מילים. גאולה, חטאים, שבילים, דרכים, כבישים, רחוב, שלטים, כוסות ריקות, שולחן ערוך, בתי מלון, בתי קפה, דירה קטנה, שדה תעופה, פעם פריז, פעם תל אביב לפעמים ערים אחרות,  ניצחונות, הפסדים, אשמה, פחדים, חופש, בריחה  , רכבות, אוטובוסים, מונית והיא תמיד לוקחת מישהו. לעולם לא באמת נשארים בשירים. לא ברמה כזו. 

אז כן כל השירים אותו דבר, מדי פעם המילים נחבאות ואני מצליח למצוא אחרות, אבל אז מיד חוזרות המוכרות והשיר מתהפך, זה לא אשמתי, גם לא אשמתן, זה מי שאני, זה מה שאני יכול לכתוב, לא מתלונן, זה הכי גרוע שיש וזה הדבר הכי טוב שאני עושה. 

את כל השירים הדומים והשונים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי 

איך שיר נבנה

השאלה הנכונה, איך זה נבנה. תמיד זה נבנה, הרי שיר מורכב מלבנים בדמות משפטים אבל איך זה נבנה והופך לבית מלא בתים בדמות חדרים?

כשזה נבנה רע , קל לזהות את זה, אוסף משפטים חסרי כל כוונה או מטרה, נטולי הקשר, כמעט חסרי בושה באי האמירה שלהן. 

וכשה נבנה טוב, איך הוא נראה ונקרא? עולה קודם השאלה, מה זאת אומרת שיר שבנוי טוב, בתים? פזמון? אין לזה חשיבות, לא כאן לפחות, אצל אחרים בוודאי, אבל אצלם גם חרוזים הולכים חזק ואני לא מצליח להבין למה לשייך שני מילים עם אותה סיומת במרחק של שורה או כמה מילים שמשמשות כמו שטח הפקר, גורם מגשר או מברר. כן לפעמים זה נחמד, נרצה חרוז, נכתוב תמוז , ושום דבר לא ייצא כאן שבוז. יופי לחרוז.

קפצנו , עכשיו נחזור. שיר שנבנה טוב בעיניי, זה שיר שאפשר לעצום את העיניים ולראות את הסצנה מתחוללת, מתרחשת ומתרגשת מול העיניים. שיר שאפשר לקחת אותו ולעשות אותו לקליפ קצר, תמונה מסרט ואולי הסרט כולו. אם ישאלו אותי אומר, שיר זה סיפור בכמה שורות, מחולק לבתים, כמו פרקים. אם יתעקשו על דוגמאות אז אמצא כמה מהזיכרון, אהוד בנאי אלוף בזה, גם מאיר אריאל, לעמיר לב יש סצנות מרשימות בכל שיר, ואני שואף, מנסה,כשזה טוב זה משתלם. 

אפשר למצוא את זה בשיר כמו "גלים שקטים" לעצום עיניים ולראות את הבחור מגיע אל הבחורה והיא משחקת עם הרדיו שלה, "סרט צרפתי" הוא סצנה אחת גדולה, זוג תל אביבי שחולם על פריז ונשאר בשכונה, אפילו בשיר "כל הגילאים נפגשים" אפשר למצוא את זה, ספה ירוקה לשם אנחנו מתכנסים כל ערב עייפים. דוגמא אחרונה אני מבטיח "מה את מבינה, הכל את מבינה" אבל זו לא חוכמה, זה שיר שנכתב על פי משפטים של ילדה, כולם נאמרו וידעו גם להתחבר אחד לשני. המציאות בממד אחד אמיתי. 

שלא תבינו לא נכון, לא כל שיר צריך להיות סצנה ולא כל שיר יכול להיות, שיר כמו "תאונה" לא של שלום חנוך, מה שאני כתבתי על התרסקות בזוגיות, הוא לא באמת סצנה אמיתית זו רק מטאפורה למציאות , לפעמים המטאפורה גדולה מהמציאות אבל היא לא סצנה אמיתית. 

אז ככה שיר נבנה יבנה ונכון, תעצמו את העיניים, תגלו אם אתם מסוגלים לראות את השיר מתרחש מול עיניכם, אם כן לכותב הלך קלף, אם לא, תנסו אולי יש בשיר הזה בכל זאת משהו, אם לא קליפ אולי תחושה

את כל השירים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי

הקלות הבלתי נסבלת של חוסר הסיפוק

הכי עצוב לכתוב על חיים אחרים. אני חוטא בזה לא מעט. שר על נסיעות שלא לקחתי, דרכים שלא עברתי  בהן, ריקודים שלא רקדתי, אהבות שלא חוויתי, חלומות שלא הגשמתי. 

ספרינגסטין תיאר פעם את השירים שלו "הפער שבין החלום האמריקאי למציאות האמריקאית, היום יומית" אני יכול לתאר את השירים שלי כפער שבין החיים שרציתי לחיים שישנם. זה לא פשוט לחיות בתוך שירים,  חיים שאינם.

השירים מתחלקים לשניים, אלה שאני כותב על החיים שאינם, ואלה שמציגים את התוצאה על הלוח. מדי פעם מתגשם לו איזה חלום, לעיתים אפילו טוב, אבל בסיכום הסופי של הניקוד, התוצאות הן תמיד בצד אחד, תמיד הן מה שרציתי ולא מה שקיים. 

זה לא שהציפיות גדולות או שהמציאות אפורה, זו הידיעה , כמעט אינסופית, שמשהו טוב קורה בצד השני, ואת הגדר הזאת אי אפשר לחצות. אולי אין באמת גדר, אולי אין באמת צד שני, הכל בראש, תודעה כוזבת של פנטזיות ואשליות. מה מטרתה אם לא להראות שיכול להיות יותר טוב,  יכול להיות משהו קיומי שאפשר לחיות אותו ולא רק לחלום. בסוף מתעוררים, כל יום, בכל שעה, לגלות שזה לא באמת כך. 

אם ארצה להיות רוחני אומר שאני מגשים את השירים בעצם כתיבתם, החוויה היא בתודעה, הידיעה שהדברים קיימים במקום מסוים ואני מבטא אותם במילים. בניגוד לצפון קוריאה מחנה 44 או במדינה הכי ענייה באפריקה, שם איש לא מכיר את הדברים האלה ולא יכול לתת להם ביטוי גם לא בשירים. אבל המציאות מבקשת אותם אמיתיים, קיומיים, אפשר לגעת, לראות, לחוש. אצלי השירים לא מספיקים. 

הפער הזה הוא בלתי נסבל, לא כשמציגים אותו במילים יפות על מסמך וורד חלק ולא שמדמיינים אותו בראש, בתחנת אוטובוס בדרך לעבודה או בעת ריצה במסלול הקבוע. הוא בלתי נסבל כי הוא לא מתגשם אבל גם בגלל הידיעה שהוא לא באמת יכול לצאת לאור. לא בחיים האלה, לא כאן, לא אצלי. 

אומרים שהסרטים דפקו לנו את החיים, הסוף הטוב גורם לנו להאמין שזה אפשרי, הגיבורים גורמים לנו להרגיש כאלה קטנים, העלילה מבליטה כמה חיינו עלובים. זה לא הסרטים, גם לא השירים, זה הפער הבלתי נסבל בין מה שהייתי רוצה למה שיש לי ביד בסופו של היום, הקלות הבלתי נסבלת של חוסר של הסיפוק

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שירים באתר שלי, לקרוא על מה אני מדבר

הכי טוב שיש?

ויש שאלה קבועה, שלא מפסיקה להרפות, בימים טובים ובימים רעים, למה לעזאזל צריך את כל זה? קמים בבוקר, עושים סיבוב עם הכלבה, שותים קפה, מעשנים סיגריה, הולכים לעבודה, דופקים כרטיס לעשר שעות, כמעט קבועות, אוטובוס חזרה, אוכל, ריצה, ספר, חברה, סרט, ספה, מיטה ואז מתחילים מהתחלה שוב. ועוד מתעדים הכל. חייב להיות היגיון בדבר הזה. 

יש אנשים שמאמינים שזו חלק מתוכנית גדולה, שאת התוצאות שלה הם ייראו אחרי שיחזירו את נשמתם, בהנחה ויש להם אחת כזו. אבל גם הם מאמינים בדברים שלא ממש רואים, שומעים, מרגישים או אפשר להסביר. 

אני לא מאמין בתוכנית הגדולה ואני גם לא מאלה שעושים תוכנית קטנה רק כדי לקבל אישור לתוכנית גדולה יותר. אז בשביל מה כל זה נועד. עוד יום, עוד שבוע, שנה. 

יש התרגשות, יש שמחה, יש לפעמים עצב זה ברור, יש טעם, יש גאווה, ובכל זאת, לא ברור . לפעמים תוהה, מה עצוב יותר. להגיע לגיל 34 ולא להבין את ההיגיון של הדבר או להפנים שלא אצליח להבין את ההיגיון של זה, כנראה גם כשאהיה בן 40 או 50. 

אולי זה קשור ישירות לתחושה הזאת, שלא מרפה לעולם. יכול היה להיות יותר טוב. במקום אחר , בזמן אחר, יש חיים שיכלו להיות שלי והם הרבה יותר טובים, אבל לא אגיע אליהם. מסיבות שונות, לעיתים משתנות, הם מחכים שם עדיין אבל לא אגיע אליהם.

 אם הייתי מגיע בוודאי הייתי חושב שבמקום אחר יש חיים טובים יותר, אז אולי עדיף שלא אגיע. אולי כאן ועכשיו זה הכי טוב שיש. לפחות במה שקיים ואפשרי. רק חוסר הסיפוק הזה, מכרסם ומוחק את היגיון למה שקיים בינתיים. וחוסר הסיפוק הזה הוא יישות נפרדת, מדינה בפני עצמו. כשנכנסים אליו, לא יוצאים, אי אפשר לברוח ממנו ,  צפון קוריאה של תחושות. כמוהה , גם הוא ממציא לעצמו שהחיים הם גן עדן במקום אחר, בזמן שכאן אולי אין הגיון אבל לפחות יש משהו מוכר, סדר, ותמיד אפשר למצוא גם פינה. 

תמיד אני נזכר בניקולסון יוצא מחדר הפסיכיאטר ושואל את המטופלים שממתינים לטיפול הקבוצתי שלהם "ומה אם זה הכי טוב שיש" כן , אז מה נעשה עם זה? נחיה אותו או נחיה את מה שיכול היה להיות שלנו, ולעולם לא יהיה? אין היגיון . 

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שירים ולקרוא טקסטים נוספים

מוכרחים להיות עצובים

ויכוח נצחי. אפשר לכתוב כששמחים?

מה הטעם לכתוב כשאתה שמח. יש את הצד של הקרוא שרוצה שירים שמחים רק לא רוצה לקרוא שלמישהו אחר טוב. גם כשאתה עצוב וכותב על זה, יהיו כאלה שיעדיפו לא לקרוא מהסיבה שהם מעדיפים לא להיות עצובים כמוך.

יש את הצד של הכותב, לפחות מהצד שלי. כל שיר שמח נשמע לא קשור, לא שייך, משהו בין שיר דיסקו לשיר ילדים. הסמיתס פעם טענו שצריך להיות את ה-DJ כי הוא מנגן מוזיקה שלא מספרת להם שום דבר על החיים שלהם. זה מה שקורא עם שירים שמחים, הם לא מספרים על החיים הם פשוט שמחים.

זה ויכוח נצחי כי התבונה מבינה שגם כששמחים אפשר לכתוב, אם רוצים אז גם לאנשים שמחים יש זכות לכתוב. העניין הוא כשרע לך, יש לך את זה, יש את הסיבה, את התירוץ, את הדרייב. יוצא ממך כל הדם, הזעם, הכעס, אז היד רועדת אבל הדף נשאר ישר, יש לך יותר סיכוי להיות ברור, אתה אולי עצוב אבל התובנות שלך יותר עמוקות. החיים נראים בצורה הרבה יותר ברורה.

זו לא אמונה מטופשת שצריך לסבול כדי להיות אמן או מישהו בקבוצה הזאת, אבל לא לחינם אומרים שאם רע לך ואתה סובל, תוציא את זה החוצה בכתיבה, ציור, שירה. לא במקרה מציעים לאנשים חולים, אנשים שחוו אירוע טראומתי , אסירים או כל אחד שנמצא בקבוצה מסוימת מתחת לקבוצת האנשים השמחים, לעשות משהו יצירתי עם עצמם כדי לשחרר מתוכם את מה שהם מרגישים. אנחנו לא שולחים אנשים מאושרים לחוג יצירה כדי לבטא את האושר שלהם. למרות שלפעמים הם מגיעים לבד והורסים לכולם את אירוע.


אז כן, מוכרחים להיות עצובים, מעורערים, סובלים , כדי לכתוב, אז הסיכוי שהכתיבה תהיה אמיתית, כנה , ברורה ועמוקה , גדול יותר. אז הכתיבה תחזיק מעמד ותהיה נוכחת. אם אתה שמח, תחיה את השמחה, תנצל אותה עד תום, תחגוג איתה, אין לך שום סיבה לשבת ולכתוב.

אתם מוזמנים לקרוא את השירים שלי כאן

זה מתחיל בחמש בבוקר

אני זוכר את אבי קם כל בוקר לעבודה בחמש בבוקר, לפעמים מוקדם יותר, זוכר את עצמי קם בחופש הגדול לעבוד איתו, בשש בבוקר ומבטיח לעצמי , כשאהיה גדול אתחיל לעבוד בשעות נורמליות.

אז אני הנה בגיל 34 מתקשה לישון, נכנס באחת עשרה למיטה, לוקח לי חצי שעה להירדם, מתעורר בלילה בשביל לראות מה השעה וכמה זמן נשאר לי לישון ובשעה חמש ועשרים, חמש וחצי קם מהמיטה. חצי שעה לפני שהשעון מצלצל אותי.

סיבוב עם הקפה, אספרסו עם סיגריה ויוצא לעבודה. פועל בלי צווארון כחול ובלי קפה שחור. את רוב השירים היום אני כותב בבוקר בזמן הנסיעה. יושב או עומד זה לא משנה, לוקח משפט והופך לבית, לוקח את הבית ודואג שיהיו לו כמה בתים מעל ומתחתיו והנה לנו בניין. לפעמים הוא יוצא יפה לפעמים אני שמח שאני לא אדריכל.

זה לא מפתיע שברוב השירים חוזר המוטיב של הנסיעה, שיר אחד אפילו נקרא ככה, נסיעה, בפשטות. יש משהו בנסיעות שלוקח אותי רחוק, כאילו לא באוטובוס מלא חיילים, חרדים ועובדים אני נמצא אלא ברכבת שחוצה איזו ביבשת רחוקה, בלי מטרה, בלי יעד, נסיעה שנמשכת כל הזמן בלי הפסקה. יש נסיעות שעדיף שיימשכו כל החיים בלי שנגיע ליעד, ויש נסיעות שעדיף לוותר עליהן.

אני מביט מהחלון, רואה שדות, מכוניות בתנועה, לפעמים רואה טרמפיסטים בתחנה, תוהה איך הייתי מרגיש אם הייתי זר כאן באוטובוס, בכביש, במקום הזה בכלל. אבל כל זה נמשך חצי שעה, שאת החלק האחרון עוברים בז'בוטינסקי רמת גן בואכה תל אביב, שום דבר רומנטי אין כאן, במעבר שבין בני ברק לתל אביב, רק הכרה שעוד רגע מגיעים. הנסיעה הזאת לא תימשך בלי הפסקה. כמו אבא שלי אז, צריך להתחיל בעבודה.

שירים נוספים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי