כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שלישי, 8 בספטמבר 2015

לא מחזיקים ידיים

ישבנו בית הקפה
כשהמלצרית חייכה ושאלה, אם אנחנו רוצים עוד משהו
עשינו סימן עם הראש, היא הלכה
ואנחנו נשארנו עם השתיקה

ילדים שיחקו בצד, שני הורים רבו בלי הפסקה
הידיים לא חיפשו מקום להניח את עצמן
מדי פעם הסתכלת על המסך
מספרים נעים, קדימה ואחורה, זכרתי הכל

נזכר פתאום בנסיעה שלנו לצפון
איך דברים צפו
לא יכולתי לקחת ממך דבר בלי להחזיר
אז אמרתי לך שהכל יהיה בסדר, מה כבר יכול להיות

המלצרית הגישה לנו את החשבון
וקמנו ללכת בבת אחת
לא החזקנו ידיים, לא הבטנו בעיניים
והילדים המשיכו לשחק, ההורים המשיכו לריב

לא זוכר מה רציתי לומר לך
אולי התחרטתי באמצע
את ביקשת שאעצור לך באיזה מקום
לא שאלתי אצל מי, בשביל מה

ברדיו השדרן סיפר על מסיבת סוף השנה
חשבתי על כל הימים ההם שהייתי יושב לבד בחדר
עכשיו התחושה לא קרובה, לא רחוקה
ועל השולחן בקבוק של מים קרים

אחר כך שתקנו, כאילו בכוונה
הרי אין לנו באמת מה לומר
את ירדת מהרכב בתחנה והמשכתי לאט
הידיים חיפשו איפה להיות להישאר, בלי להימלט בחזרה


שיחה מקרית, דמיונית או לא, כל השאר אמיתי

תהום

ואם אחזור להיות ילד
אתלה דגל שחור על עור חלק
שריטות ופצעים
ואולי אקח איתי כל הרמזים

מדמיין איך זה ירגיש
אם אקח את הרכב ואחצה איתו את קו הגבול
ישר אל תוך התהום
מה אז אוכל לספר על עצמי

חושב על הידיים שיכתבו את הסיפור
ועל האמת הגדולה והנוצצת
משהו באמצע מתעדכן או מתערב
אני כבר לא יודע איך לצאת מזה

צריך קול שידבר איתי
צריך עיניים שיביטו עלי
לא באור, לא בחשכה
יום אחד הרכב הזה יתדרדר לתהום

תוהה מה יגידו אחרי לכתי
אם יהיה לי מקום להשלים
גם משפטים קצרים זקוקים למקום
אני בורח בלי להבין עד הסוף

לאן זה בעצם הולך
תמיד אני חוזר וחוזר
לעולם לא מגיע לקצה
והילד שבי מבקש להישאר ברקע

אולי אם אסתובב עם הרכב אל הצד השני
מסע כזה אל בין הדרכים
אני לא זוכר כבר שנים
ועכשיו אני רחוק מדי בשביל להספיק 



אולי אם אסתובב לאחור, שוב אחזור להיות ילד 

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

פתאום את הלכת

ופתאום את הלכת
אני לא רגיל לדלתות שנפתחות פתאום בסערה
האור כבה בחדר מדרגות ואז הוא נדלק
הפלא כבר היה כאן, עכשיו הוא תם

לא אמרת מילה כשזה קרה
וכשהתכוונתי לשאול, כבר היה מאוחר לענות
פתאום את הלכת
היינו צריכים לומר את האמת, היינו צריכים לומר אותה בקול

כל ההבטחות שאנחנו מבטיחים נמסות בשמש החזקה
כשאנחנו רוצים לקיים משהו אמיתי
כשאנחנו רוצים לסגור את הדברים כמו שהם
אז אין לנו במה להיאחז

פתאום את הלכת
לא יכולתי לעצור את השיר באמצע
גם כשהזמר הפסיק לשיר
גם שכבר לא הבנתי מה המשמעות של כל זה

כל מה שהשארת לי
היה סימן שמשהו אחר מתרחש
במקום אחר, רחוק מכאן
ההבטחות שלנו נשארו דוממות

כל מה שאני לקחתי
לא יכולתי להחזיק מספיק חזק
נפל, נפל לי מהיד
עד שלא יכולתי לומר מילה

פתאום את הלכת
ואני לא רגיל לחדרים חשוכים
שקטים בתוך עצמם, שקטים בתוך עצמנו
הכל מסתבך כשההבטחות שלנו מבקשות את קיומן 


אני לא רגיל שהדלתות נפתחות ככה בכוונה

המשחק הוא חדש

משום מקום באים אלי פתאום שמות
פנים מוכרות חוזרות אלי
אוסף אותן בדרך לעצמי
אז יושב מוך המסך
מחפש שירים, שום דבר הוא לא תחליף לדבר האמיתי

חלפו שנים מאז, אני לא נבלע בעיקר
לא בורח לצדדים כשאין ברירה אחרת
משום מקום באים אלי זיכרונות
אנשים יפים עם פנים מוכרות
אני חושב, מתי פעם אחרונות נפגשנו

מבט על השעון, אולי אני עדיין מכיר
שום דבר הוא לא תחליף, רק שביר
הייתי במקומות מהם רציתי רק לחזור
עוד מעט סוגר ארבעים
ולא מצליח לזכור את כל השמות, פנים יפות שלא הצלחתי לפרוע

הן חוזרות אלי בחשכה
לפעמים מופיעים בתוך דגלים כהים
מעלים בי זיכרונות
היינו פעם דומים
אולי אף פעם לא

אני אוהב את מה שהעיר הזאת נתנה לי
אוהב את ילדותי שזרוקה בין סיפורים לדמיון
אין כאן מסילה, גם לא פנים יפות לגעת בהן
עכשיו הכל על השולחן, ההימורים פתוחים
המשחק הוא חדש, בהצלחה לכולם 



זוכר הכל, זוכר , זוכר הכל כולל הכל 

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

מי אני ומה אני - שאלון עצמי


אחרי למעלה משנתיים שאני כותב בלוג ומפרסם בו פוסטים ושירים שלי, חשבתי שהגיע הזמן לספר מעט על עצמי. לא רק דרך השירים. בכל זאת יש כאן בן אדם, בשר ודם עם אישיות משל עצמו.

על מנת לעשות את זה קצת יותר מעניין ולא בצורת מונולוג פתיחה בראיון עבודה, החלטתי לעשות את זה בצורה של שאלון, כאילו יש כאן מישהו ששואל אותי את כל השאלות הנכונות ואני מנסה להשיב לו תשובות טובות. אל דאגה, אני לא אשאל את עצמי מתי בכיתי פעם אחרונה (לא מזמן) ומי ישראלי בעיניי (אריק אינשטיין, אלי אוחנה והגשש החיוור)

התחלנו:

אוכל

פסטות עם גבינה צהובה (אני טוען שהפסטה היא רק תירוץ בשביל לאכול גבינה מותכת), המבורגרים, פירות ים, צ'יפס ופנקייקס.

ספרים

נאמנות גבוהה זה בעיניי הספר הכי יפה שנכתב, הייתי מוסיף אליו גם את קיצור תולדות האנושות, 1984, שומרי הסף ואת הסדרות של הבלש ארי הולה ונערה עם קעקוע דרקון. ביוגרפיות אהובות הן של סטיב ג'ובס, ולאונרד כהן.

מוזיקה

רשימה ארוכה ובלתי נגמרת, אך המובחרים שלי בישראל הם: שלום חנוך, ברי סחרוף, אהוד בנאי, עמיר לב, אריק איינשטין, גבריאל בלחסן ז"ל, יהודה פוליקר, שלמה ארצי (אלבומים ישנים). בחו"ל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן, דיוויד בואי, סמיתס, הדלתות

סרטים

גם כאן רשימה ארוכה, הטופ פייב שלי הם הסדרה של האביר האפל, סנדק, קזבלנקה, נאמנות גבוהה, מוכרים בלבד.

תחביבים

בראש ובראשונה כתיבה, אני גם אוהב מאוד לרוץ (אני מתחרה במרוצים של 10 ו-21 ק"מ, ומתאמן היום לקראת מרתון טבריה), קריאה, צפייה בסרטים וסדרות טלוויזיה, ולהיות עם אישתי שזה הרבה יותר מתחביב.

מקומות אהובים בעולם

תל אביב זו העיר האהובה עלי בישראל, ואולי האהובה עלי ביותר בעולם. אני מאוד אוהב את פארק הירקון ואזור הנמל. אני אוהב את פריז, ברצלונה, ברלין ואחרי ביקור אחד בניו יורק יכול לומר שמעולם לא הייתי בעיר עוצמתית כל כך כמוהה.  

גיבורי ילדות

היו לי כמה גיבורי תרבות, אורי מלמיליאן, מיקי ברקוביץ, לארי בירד לימים זה עבר לתיסלם (אחרי האיחוד הראשון), הדלתות, אריק איינשטין, שלמה ארצי, מייקל ג'ורדן ועוד.

אנשים שאני מקנא בהם

אני מניח שכל אדם שראה את ג'ורדן משחק ואת ג'ים מוריסון מופיע. אני גם מקנא בכל אסטרונאוט שיוצא מכדור הארץ, במיוחד בשלישיה שהיתה על הירח.

אנשים שהייתי שמח לפגוש

לא הייתי מתנגד לאכול עם גידי גוב. נראה לי בן אדם מאוד מאוד נחמד. הייתי שמח גם לדבר עם שלמה בראבא, האיש הכי מצחיק בעיניי.

הומור

אין כמו טיפשות של אנשים בשביל הומור טוב. ציניות ושנינות זה שם המשחק.

פוליטיקה

מגיל צעיר אני מתעניין בפוליטיקה. רוב העמדות שלי נוטות שמאלה. מצד אחד אני מיואש מהמצב, מצד שני יש לי תחושה שעם הזמן, הציבור יתעורר ויעשה כאן מהפכה. אני רוצה לקוות ככה. אני בעד החזרת שטחים אך לא בגלל הפלשתינים אלא בגללנו. אני מאמין שפרופסור ליבוביץ' תמך, וככל שהכיבוש נמשך החברה הישראלית הופכת אלימה יותר ויותר. אני בעד שוק חופשי אך עם יד קשה של המדינה נגד מי שמפר אותו והדבר העיקרי והחשוב לי מכל זו הפרדת דת ומדינה וסילוק המוסדות הדתיים מהחיים שלנו.

חיות

מגיל 9 יש לי לפחות כלב אחד. היום לאישתי ולי יש כלבה בשם אמה. למרות שלפעמים אני מלגלג עליה, אני אוהב אותה

אמונה

אני לא מאמין באלוהים ולא מקיים מצוות דתיות מהרבה סיבות. אני נוטה להאמין שאלוהים זו המצאה של אנשים שצריכים להאמין שמישהו מסדר את הדברים. אני גם חושב שמצוות והלכות זו הדרך של אנשי דת לשלוט באנשים ולהחזיק בכח.

אין לי ספק שאם אלוהים קיים, הוא רוצה שנהיה טובים לעצמנו ולזולת, ובזה צריכה להסתפק האמונה.

אהבה

הכרחית, היא הופכת את הקיום שלנו כאן לבעל משמעות רבה יותר.

פינוק

ארוחה טובה, יכול גם להסתפק בקפה ועוגה טעימה.

חלומות

פעם בתקופות הקשות שלי, חשבתי שתפקידם לא להתגשם בשביל לא להיהרס במציאות. היום אני יודע שהם שם בשביל להתגשם, ובכל פעם כשאנחנו מגשימים חלום אחד, זה הזמן ליצור לעצמנו חלום אחר.
החלומות שלי שתהיה לאישתי ולי משפחה משלנו, בריאה וטובה, שהשירים שלי יצליחו, שאצליח לעמוד בכל המטרות שהצבתי לעצמי, ושאגיע לגיל 70 מסופק מהחיים.

למי הייתי רוצה לכתוב שיר

נגיד זאת כך, אם עמיר לב ישיר שיר שלי, אני אדע שעשיתי את זה. אם ספרינגסטין יעשה את זה, אני אדע שאני יכול לפרוש בשקט.

פחדים

אני מפחד המון, יש לי התקפי חרדה לעיתים קרובות, אני מפחד שמשהו רע יקרה. בסוף זה משתחרר.

בני אדם

בניגוד למה שאולי חושבים, אנחנו לא יצורים מורכבים מדי. אני מאמין שרובנו רוצים להיות חופשיים, (אך כמו שברי שאל ובצדק, ממה אלוהים, ממה) וזו הטעות של העריצות הפיזית והתודעתית, שנוטה לחשוב שבני אדם מוכנים לחיות תחת שלטון עריץ. רובנו יצורים תבונתיים, פועלים בחוכמה, מחפשים את הנחלה שלנו, שקט ושלווה.

רציונאליות או אמוציונאליות

אני רוצה לחשוב שאני רציונאלי, לרוב אני חושב מהראש ולא מהבטן. אך מי אמר שהרציונאליות שלי טובה יותר משל אחרים? מי אמר שהאדם שהצביע כמו שהצביע, עשה את זה מטעמים לא רציונאליים ואני עשיתי את זה כן מטעמים רציונאליים?

תסמונת

יש לי תסמונת קרוזון, היא לא משפיעה עלי מבחינה פיזית או מנטאלית, הדבר היחידי שהיא משפיעה עליו זה על המראה שלי. עברתי הרבה ניתוחים וזה גרם לי לטראומות והוביל אותי לטיפול פסיכולוגי ארוך. בניגוד למה שאולי יכול להשתמע או למה שאנשים עלולים לחשוב, אני לא קורבן, אני לא שואל את עצמי למה אני עברתי את זה ואחרים לא, אני לא בוכה על מצבי ולא כועס. אני גם לא מרגיש שאני מנצח מישהו בזה שאני עושה דברים למרות מה שעברתי. בן אדם נלחם נגד עצמו, נגד עצמו בלבד. החברה? היא לא אמורה להשפיע.

זיקנה

היא באה ולא הולכת לשום מקום

ישראליות

יש בנו נטייה מגוחכת, מעצבנת ועצובה להרגיש קורבנות. אנחנו לא כאלה, אין סיבה שנרגיש ככה. מה שהקמנו כאן בשבעים שנה כמעט זה בגדר נס, מה שאנחנו עשינו כאן יש מדינות שלא עשו גם במאתיים שנה. אם רק נצא מתחושת הקורבנות, נלמד להכיר את האחר ולקבל אותו, נבין שאנחנו לא לבד באזור ובעולם, ונשלים שאנחנו צריכים לצאת מהגטו, אז מצבנו יהיה טוב יותר.

שירים או סיפורים

שירים הם סיפורים קצרים. למי שאין זמן או כוח שיכתוב שיר, מי שיש לו, שיכתוב סיפור.

כל אחד יכול לכתוב

לא כל אחד יכול לכתוב יפה או טוב, אבל כל אחד יכול לכתוב. הוא רק צריך לרצות את זה

מה זה שיר טוב

שיר שאפשר לעצום עיניים ולראות את התמונה בראש. זה שיר טוב.

בעוד עשרים שנה

סביר להניח שאהיה כאן, רק הרבה יותר זקן. 


מוזמנים להיכנס לאתר שלי, שירים חדשים, שם תוכלו לקרוא עוד שירים שכתבתי במהלך השנים 

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

מצטער

אהובתי אני מצטער על הכל
על כל מילה, על כל שתיקה
על שולחן לא ערוך
ועל מכתבים שלא כתבתי לך

אהובתי, זה החלום שנשבר
המציאות העלובה שקמה לתחייה
בכל בוקר כשאנחנו פוקחים את העיניים
וקירות נבנים, חלונות נאטמים, דלתות נטרקות

אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער
על סיפורים שלא סיפרתי, על שירים שלא כתבתי
על רף גבוה וסף נמוך
על עצם האובדן, והמחיר שבסוף השורה

אני מצטער שניסיתי להוציא אותך מהמשחק
בשביל שלא תיפגעי, בשביל שלא תיכנעי לחינם
אני מצטער שנותרנו בתחנה
בזמן שכולם כבר הגיעו אל דלת ביתם עם מפתח מתאים

אני מצטער, מצטער, מצטער
על אהבה לא גמורה, על זמן קפוא
על כל מה שידעתי לומר
ולא הצלחתי לפרק את המשפטים בלי כוונה

אני מצטער, מצטער
אם בלילות החלומות לא באים
ובימים המחנק הוא אמיתי
רק הבדיה דמיונית


אני מצטער, מצטער, מצטער, מצטער



מצטער על הכל, על הטוב ועל הרע, על כל מה שאני עושה ומה שלא 

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

לא אוסף את החפצים

כוכבים נופלים מעל השדות
איפה שפעם ידענו לטפח תקוות
אין יותר מקום לטעויות
רק מזוודות גדולות ומטוסים ממריאים הרחק מפה

אני לא אוסף את החפצים
לא מכבה את האור
מחוג רודף מחוג
זיכרונות נבנים בכל רגע בין סילונים של אש

לא נשארו יותר סיבות להאמין  שיהיה משהו יותר טוב מזה
הלילות זה כל מה שנשאר שלם
כשהימים מתפרקים בגעגועים למשהו ישן
אולי פעם עוד נגיע לימים ההם

בינתיים התקוות מתפוררות בידיים
כרזות וסיסמאות
אף אחד לא מבין בעצם
מה כל זה אומר

מתכנסים בתוך עצמנו אל זמן אבד
אני כבר לא יודע כמה רחוק אפשר להגיע
אם בכל פינת רחוב יש מחסום
ומול העיניים יש אויב עם כוונות רובה

לא אוסף את החפצים
לא מכבה את האור
המהפכות יתחילו בלעדינו
אנחנו לא צריכים למהר

יכול היה להיות נפלא
אם היינו יודעים לאן לקחת את זה
ועכשיו האורות נדלקים בבת אחת
ועדיין לא מוצאים את היציאות

אולי זה קרוב, אולי זה כאן
איפה שפעם ידענו לטפח תקוות
אין יותר מקום לטעויות
רק מזוודות גדולות ומטוסים ממריאים הרחק מפה 



רחוק מכאן, אומרים שיותר טוב, כאן יש רק מקום לטעויות