ברגע של אי מנוחה

וברגע של אי מנוחה

מנסה לתפוס אלומה של אור

במראה שמשתקפת בתוך החדר

אולי לא אצטרך למצוא את עצמי שם

גם בימים טובים של הבטחה נידחת

אנחנו לא יכולים שלא להיות מנוכרים

לחשוב על המוות כסוג של  סיפור

ואני עומד בצד ומחכה, שמשהו יחלוף כאן

אורות חזקים מהבהבים מעלי

הרי עברנו בחלומות ההם

וראינו אותם שוקעים

בין הדרכים לבתים הישנים

וברגע של אי מנוחה

שוב עוצר בצד

אל מול עיניים קפואות

מול ידיים עצובות

גם בימים טובים של הבטחה נידחת

אני לומד להכיר את עצמי מחדש

לומד את הדרך, המסלול לא נגמר

לא כאן ולא עכשיו

לא חושב על מהפכות גדולות

גם לא סימנים של אור שעלולים לפרוץ החוצה

אני כבר שיקרתי מספיק

עכשיו תורכם 

ככה זה מרגיש עכשיו, בדיוק עכשיו 

תזרקי את המילה האחרונה

כשאת זורקת את המילה האחרונה

אני נשאר בצד

לראות איך היא פוגעת

לא יכול להתקרב, לא מוכן להמשיך מכאן לבד

סימנים על הכביש, הותירו אותי רחוק

עכשיו תתאהבי במה שנשאר ממני

את זורקת את המילה האחרונה

אני רואה איך היא פוגעת, אני נכנע

כל כך הרבה דברים אנחנו אומרים

הופכים את עצמנו לבובות מסוכנות

ובינתיים על הקירות

פוסטרים נקרעים, חושפים אותנו כמו שהיינו רוצים להיות

אז עכשיו תזרקי את המילה האחרונה

אני אנסה לתפוס אותה בלי למצוא את עצמי

מוטל בפינת החדר

כשאורות מהבהבים מעל עיניי

סימנים על הכביש, משאירים אותי רחוק

תתאהבי במי שהיית רוצה שאהיה

זו את או התהום עכשיו

אני עומד בצד ולא מבין איך זה נמשך

כשאת זורקת את המילה האחרונה

אני נשאר בצד

לראות איך היא פוגעת

לא יכול להתקרב, לא מוכן להמשיך מכאן לבד

מי שאומר את המילה האחרונה הוא המנצח, לא? 

כל כך הרבה זמן ביחד

פועלי המתכת הסתכלו עלינו מרחוק

את לא נגעת בגדרות, לא עצרתי בשביל להסתכל

בתחנה, עמדו שני גברים ואישה

הם התווכחו על מספרים

עשינו את עצמנו לא שומעים

הסתכלתי על הרצפה, אוסף של בדלים ואבנים אפורות

את לא חייכת ולא דיברת

פועלי המתכת חזרו מההפסקה

עכשיו אף אחד לא היה בחצר

אנחנו נכסנו לבית הקפה,

ביקשת מים קרים

כל כך הרבה זמן ביחד

ואנחנו עדיין הולכים

בין הטיפות, מנסים לא ליפול

ויש תמיד איזו בדיחה משותפת

ואת מספרת סיפור

לא מצליח לעקוב אחרי כל הפרטים

יצאנו משם מהר

האוטובוס הגיע, שילמתי לנהג

והתיישבנו בשורה האחרונה

פועלי המתכת לא ראו אותנו עוזבים

הגברים והאישה בתחנה המשיכו להתווכח

אולי בסוף כולם צודקים

כל כך הרבה זמן ביחד

ואנחנו עדיין הולכים

בין הטיפות, מנסים לא ליפול

כשנגיע הביתה נראה חדשות

שביתות וחלונות ראווה גדולים

כל כך הרבה זמן ביחד 

זה קרוב אבל לא אמיתי, הפועלים עובדים ואנחנו חולפים ליד 

טנדר

תביטי עלי עכשיו

לי לא תהיה חליפה

ואני לא אלחץ את הידיים בחוזקה

אל תבקשי ממני נחמה

בדרכים שוב עם הנוף המתחלף

כל מה שאני רוצה זה טנדר

ואלפי קילומטרים

אל תבקשי ממני להדליק את האש

אני בסך הכל פועל של מילים

יושב וכותב אותן על שורות מתות

אל תבקשי ממני להחיות אותן עכשיו

אין לי טנדר, לא תהיה לי חליפה

ולפעמים החשכה

אני סוגר חשבון עם הזמן

זיכרונות צפים ומאיימים להטביע את כולי

אני זוכר כמה ריקים היו הימים הרעים

לי לא תהיה חליפה

ואין לי טנדר לנהוג בו על כביש ישן

מתפתה ולא צורח

כשאני לוקח את הסיבוב, אני כבד לא מפחד

אין לי חליפה

אני אל אשב על כורסת עור עבה

אין לי שום דבר לחזק או לתחזק

ובטנדר מישהו אחר נוהג 

לא תהיה לי חליפה וגם לא טנדר בו אנהג עם סרבל כחול, אני רק איש של מילים, לא יותר מזה 

ידית

את מחזיקה את הידית

לא יודע אם את סוגרת את הדלת

או פותחת אותה לרוחות שייכנסו פנימה

עומד ומביט בך מהצד

לא יודע מה אני אמור לומר

כל הלילה לא ישנתי מרוב חרדה

הקשבתי לקולות, מבפנים, מבחוץ  

כשאת לצידי, עטופה בשמיכה עבה

סוף החורף, תחילת האביב

חשבנו שעברנו הכל, שוב זה חזר

כל הערב אתמול, לא דיברנו

כשהלכת לישון, זה הרגיש רחוק

על המסך, רצים שחקנים, לא רואה שום דבר

לא חושב על ניצחונות והפסדים

רק תוצאה מכובדת לפני שנרדמים

אנשים לוקחים יותר ממה שהם צריכים

אנחנו לא משאירים דבר לעצמנו

אולי הלכנו רחוק מדי בלי להתקרב

השארנו מאחור כל כך הרבה דברים

מה הפלא שהזיכרונות מושכים אותנו לאט

את מחזיקה את הידית

לא יודע אם את נכנסת או יוצאת

לא אומרת מילה, מהמבט מנסה להבין הכל  

כשאת רחוקה, כותב את המילים, חושב אולי זה ישתנה

תמיד חוזרים אל אותו מקום, כבר חשבנו שזה יעבור 

החרדות האלה לא נעלמות, הן תמיד כאן, בין הפחדים ובתוכם 

תאונה חד פעמית

אני עדיין אוהב להיכנס לרכב

להדליק אותו ולנסוע

כשהמוזיקה ברקע מלווה אותי

בזמן שהנוף מתחלף

אני עדיין אוהב לדמיין שהכביש לא נגמר

שמישהו קורא לי בזמן שאת כאן

מביטה בי בעיניים עצובות

עשינו את כל הדרך, נשאר לנו לחזור

השירים מתחלפים, גם הצבעים של הנוף

ואני עוד זוכר איך פעם

לא ידעתי לאן לנסוע

לא הבנתי מתי לעצור

זו היתה תאונה חד פעמית

אחר כך התעוררתי בתוך עצמי

ראיתי את הקירות נסגרים

דלתות וחלונות, את עמדת וחייכת אלי

פעם היה לי צורך במילה הכתובה

היום אני יושב בצד

לא מחכה שתבוא

לא מאמין יותר שלמישהו באמת איכפת

אני עדיין אוהב להיכנס לרכב

להדליק ולנסוע

המוזיקה מלווה אותי כשהנוף מתחלף

את שומעת איך מישהו קורא לי

נרדם מוקדם, מתעורר בזמן

את תמיד כאן מחכה לי, אולי כבר עזבת

לא זוכר מה היה אז ומה עכשיו

זו רק תאונה חד פעמית 

אני אוהב לנסוע, לראות את הדרכים, להקשיב לשירים ולדמיין שזה לא נגמר 

מפשיטה את עצמך ממילים

כשאת מפשיטה את עצמך ממילים

אני נשאר מאחור, מנסה לכוון את הכלים

מישהו בטח יירה במישהו

ואני לא יודע איפה להתחבא

בכל פעם כשאנחנו מתקרבים, נדמה לי שזה אמיתי

ואז את שותקת או אומרת מילה אחת בודדה

הנה שוב אני חוזר להתחלה

לא יודע איפה לעמוד, אם אני צריך להסתתר או לסגור את המקום

כשאת מפשיטה את עצמך ממילים

אני נשאר תקוע בשוליים

אף אחד לא עוצר, אף אחד לא עוזר

כל כך הרבה סימני קרב, חיילים נטשו, השאירו מאחוריהם מוצבים שרופים

כבר לא יכול לחזור

אל החדר החם, השולחן הערוך

תאמרי לי אם יש כאן משפט שלא אמרנו

אולי נותרה בינינו חומה אחת שאנחנו יכולים עוד להפיל

את מתגוננת, לעיתים תוקפת

אני אף פעם לא יודע איך להתמסר לזה

עומד בצד ומחכה, מתי יגיע תורי

להפשיט את עצמי ממילים ואת, את תהיי זו שמכוונת את הכלים 

מי מפשיט את עצמו ממילים, ומי מאיתנו מכוון את הכלים