כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום רביעי, 7 בינואר 2015

שחררו אותנו

כשנהיה מספיק חזקים
נתקשר למספר הישן שלנו ונחכה עד שנשמע את קולנו  
נקשיב לעצמנו טרודים, קולות בין השתיקות
תיזהרו מהשריפה, תתקדמו לשטח הניטרלי , שם תהיו מוגנים

כן, לכל אחד יש אובדן
מישהו מחזיק דבר אמיתי, מישהו נקשר לדבר דמיוני
שחררו אותנו עכשיו
שחררו אותנו לפני שניעלם בלי סיבה

כשנהיה מספיק חזקים
נתקשר למספר הישן שלנו ונחכה עד שנענה  
מותר להיות חשופים, מרוכזים בתוך ערמה של מילים
רק אל תשאירו דבר אותו נוכל לזכור  

החומות סביב, המסכות על הפנים
אל תשרפו את עצמכם
משהו כאן בכל זאת נשאר קיים
כשמשהו אחר מתרוקן בזעם

שחררו אותנו, שחררו אותנו עכשיו
האהבה שלנו היא לא לבנה שאפשר לצבוע
בשביל לדמיין חיים מסיפורים של אחרים
שחררו אותנו , שחררו אותנו עכשיו

הדלתות נטרקות, ותמונות נשארות על הרצפה
מישהו כיבה את האור בחדר מדרגות בכוונה
אי אפשר לראות את העקבות בחשכה

שחררו, שחררו אותנו עכשיו 


מחשבה, מה יקרה אם נתקשר למספר הישן שלנו, את מי נשמע ומה נאמר לו 

סערה

בחוץ יורד גשם חזק
וכלבים נלחמים על כל פינה
אנחנו מביטים עליהם מובסים
אם היינו כמוהם, היינו חיים

החזאי מספר שהסערה תימשך כמה ימים
ואז הכל יירגע, נחזור אל האמת בשלווה
את מדליקה את הקומקום, מחממת לך תה
אני יושב בכורסא, קורא עיתון ונאנח

אם לא נהיה רעבים לא נחיה
בפנים הכפתור נכבה ונדלק
אי אפשר לעמוד בצד
לא מוכנים להוציא את הידיים ולהחזיק חזק

סימנים של סוף בכל פינה
אהבנו כבר כשהדלקנו את המדורה
תתפרקי, תתמסרי , הכלבים יחזרו הביתה
אם הם לא יהיו רעבים , הם ידממו לאט וימותו מהר

אני מוריד מהשולחן את הסיפורים האחרונים
השעון נשאר באותו זמן
זה תמיד נסגר במבט אחד
אוהב ומרחם, מלטף וקודר

תאמרי לי מה יהיה איתנו אחרי שהכל ייגמר
כשהגשם ייפסק ונצטרך לצאת החוצה
לגלות את הנזקים, ללכת בתוך הרוח  
אם לא נהיה רעבים אז איך נחיה

המדפים בבית מלאים באלבומי תמונות
הצבעים הפכו שחור לבן
הכלבים מזמן אינם
נשארנו לבד לעבור את הסערה


כמה ימים לפני הסערה הגדולה, תחושת רעב, אם רק רעבים אפשר לחיות, אחרת מדממים לאט  

יום שלישי, 6 בינואר 2015

תחנות מזדמנות

עיניים לא עוזבות את השמשה
מאזין למוזיקה , שירים שהכרתי לא משתנים
בין לבין חיילים עולים, אנשים יורדים
תחנות מזדמנות ככה מרגיש הלב עכשיו

זה סיפור שלא הושלם
עם עלילה מתפתלת
אני עוד מחפש איפה להתחבר
ברציף אנשים יורדים, אני נשאר בקרון

כמעט נוגע, כמעט קרוב
אבל בסוף מחפש את המטר האחרון
עיניים לא עוזבות את השמשה
השירים שהכרתי לא משתנים

כל החלומות פרוסים עכשיו
אני יודע שהם יחכו לי
כמעט נוגע, כמעט קרוב
עד המטר האחרון

שאריות של משפטים , כותב אותם בלי להפסיק
ככה אני לומד על עצמי יותר
תחנות מזדמנות, ככה הלב מרגיש עכשיו
כמעט נוגע, כמעט קרוב

כל מה שהבטחתי, עכשיו כבר מאוחר
המילים כתבו את עצמם, אני לא זוכר מה נאמר
ואם היתה לי תחושה אחרת, גם היא נעלמה

בתחנות מזדמנות, לעיתים אני נחלש 



זה שיר על נסיעה אחת מיני רבות, רכבת , מוזיקה ואנשים עולים ויורדים, רק אני המשכתי 

אותו שיר

ותמיד אני מקשיב לאותו שיר
כשאני כותב את המילים ומשאיר לך אותם מסודרים על הקיר
את אומרת שזה מוגזם
לא מבינה את הזמר, אני מקשיב לו ונרגע

אוהב לראות אותך ישנה
כמו שאת אוהבת לראות אותי נשאר
באמצע הלילה רוצה לקום וללכת , אחר כך לחזור
אבל תמיד אני נשאר קרוב

תמיד אני מקשיב לאותו שיר
הגיטרות נכנסות בזמן, המילים ברורות
גם באהבה שלנו יש סדקים קטנים
דרכם נכנס אוויר ויוצאים מילים

ראינו משאיות גדולות פורקות חפצים
אחר כך שמענו את השכנים מדברים
אולי אנחנו לא עצובים רק חיים
אוהבים את הסבל הפשוט

אני אוהב לראות אותך ישנה
כמו שאת אוהבת לראות אותי נשאר
באמצע הלילה רוצה לקום וללכת , אחר כך לחזור
אבל תמיד , אני נשאר קרוב

תמיד אני מקשיב לאותו שיר
הגיטרות נכנסות בזמן , המילים ברורות
אני כבר לא זוכר מה את אומרת לי

מביט בך, והכל אמיתי, פשוט כל כך


זה שיר על השירים שאני כותב לך, מקשיב תמיד למנגינה של עמיר לב וכותב , את לא מבינה אותו

יום שני, 5 בינואר 2015

צדים דרקונים

מתחת לגשרים, אין יותר חיים
שנינו הולכים לאט בלי לעצור
על הקירות סיסמאות גדולות
מישהו צד דרקונים ואנחנו ממשיכים בחלומות שלנו

פועלים עם תלושים ובלי פנים
מתפרקים לרסיסים מול נהרות זורמים
קצף על הפנים, עטופים במעיל
מתחת לגשרים, אין יותר חיים

מה באמת אנחנו רוצים להגיד
כל השירים נגמרים באותה נקודה
אחר כך באה שתיקה גדולה
המגירה נפתחת והכל מתפוצץ בפנים

מתחת לגשרים אין יותר חיים
לובשים מעילים כבדים בשביל לא להרגיש
עוזבים מהר בשביל שלא נישאר תקועים
יש לנו מחשבות של נוודים וחיים של מפסידנים

מה באמת אנחנו רוצים להגיד
כל השירים נגמרים באותה נקודה
אחר כך באה שתיקה גדולה
המגירה נפתחת , הכל מתפוצץ בפנים

משאיות גדולות חולפות לידנו
הקטנות נעלמות
אנחנו פועלים עם תלושים ובלי פנים
מספרים יורדים, מדדים עולים

מה באמת אנחנו רוצים להגיד
כל השירים נגמרים באותה נקודה
הרבה לפני שמשהו מבשיל

הארוחה נגמרת ליד 


הליכה או ריצה מתחת לגשרים, הרבה סיסמאות, מעט חיים, ואנחנו רוצים את החלום אבל נשארים עם חיים של מפסידנים 

שום דבר חדש עדיין לא נולד

כשהאורות כבים
אנחנו חוזרים הביתה
אל הספה הנוחה
מול מסך הטלוויזיה המהבהב
שדר אחר שדר

עוד גלגול של השעון
עוד מעט היום נגמר
בחוץ עדיין לא מאוחר
אבל אצלנו אין משהו שיחליף את תחושת ההחמצה
הזמן מת ושום דבר לא נולד במקומו  

כל יום מחדש
אותו סיבוב על אותו מעגל
נעים באיטיות , מכאן לשם
רכבת אחת
בדרך חזרה

סופרים את השעות, ימים ודקות
מביטים במראה
שערות לבנות, עיניים עצובות
ושוב איתנו באותו מעגל
כמה אפשר לנסוע בלי הפסקה

לא מצליחים לתרגל שום דבר
אימונים על רטוב, משחק בזמן אמת
שום דבר לא מאורגן
ושוב באותו מעגל
מכאן לשם, משם לכאן

מתעוררים, שותים קפה
זה אף פעם לא נגמר
הכותרות של היום, הדיבורים של מחר
מישהו אחד מת

שום דבר חדש עדיין לא נולד 


השיר מדבר על תחושה יומיומית של החמצה, שום דבר חדש לא נולד, רק גלגול של הזמן 

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

לירון תמם - מי אני, מה אני...

אחרי למעלה משנה בה אני מפרסם בבלוג הזה שירים וסיפורים דרכם אני מספר על עצמי, אני רוצה לספר לכם מעט על עצמי, דברים חשובים יותר וחשובים פחות שאולי תרצו, ויש מצב שגם לא, לדעת עלי.  אני רוצה לקוות שאין ברעיון הזה שיגעון גדלות או משהו כזה.

אז הנה מי שאני, מה שאני. בקצרה. 

נולדתי בחולון בשנת 1979, הבן הקטן במשפחת תמם, יש לי שתי אחיות, אחת וטרינרית , השנייה דוקטור לפיזיקה. אבי היה חשמלאי ואמי עקרת בית שעובדת כיום בעיתון. מגיל צעיר אהבתי והתעניינתי במוזיקה, ספרים, קולנוע , ספורט ואקטואליה. מצד אחד הייתי ילד רחוב ,רוכב על אופניים ומשחק כדורגל וכדורסל, מצד שני הייתי קורא ספרים בלי הפסקה, ולא הפסקתי להאזין למוסיקה. מגיל צעיר אהבתי רוק על כל גווניו ובשלב מאוחר יותר התחברתי גם לסגנונות נוספים כמו ג'אז, בלוז ואחרים.

בין לבין כפי שאולי למדתם להכיר משיריי וסיפוריי עברתי שורה ארוכה של ניתוחים וטיפולים שונים כתוצאה מתסמונת איתה נולדתי, תסמונת קרוזון (מוזמנים לחפש עליה בגוגל). אני לא יכול לומר שהיתה לי ילדות מיוחדת יותר מדי, לא מהסוג שכותבים עליה בעיתונים, מלבד הניתוחים וכן הלאה, אני מניח שהילדות שהיתה דומה לזו של רוב הילדים , לימודים, משחקים בחוץ, משחקים בפנים, שוטטות, יציאות בשישי ועם הזמן התחלנו ללכת להופעות , פאבים, בנות, סיגריות, כל מה שעושים בגיל הנעורים.

אם הייתי צריך לבחור אירועים שהשפיעו על חיי אז אין ספק, ששניהם קרו בזמן התיכון.  הראשון בשנת 94, ניתוח  שעברתי בגיל 15 הסתבך ומשפיע עלי ברבדים שונים עד היום. האירוע השני היה רצח רבין.  אז הבנתי שכל מה שחשבתי והאמנתי בו, פשוט לא נכון. מאז שהכרתי את עצמי וזה לא השתנה עד היום, הייתי בעל דעות שמאלניות, ליברל, אתאיסט ומאמין גדול בדמוקרטיה וחופש. לצערי, חלק גדול מהערכים האלה נעלמים או נמצאים בתהליך התפוגגות מהציבוריות הישראלית. 

את שירותי הצבאי העברתי בחיל החימוש בתור גדרן, לאחר מכן נסעתי להודו, עוד אירוע ששינה במובנים רבים את המחשבה שלי על החיים, בעיקר על הפנטזיה הגדולה של מסעות ובריחה. לאחר נסיעתי השנייה למזרח , התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון מדעי המדינה, לאחר מכן התחלתי תואר שני דיפלומטיה אך עזבתי כעבור שנה. לימים חזרתי להשלים תואר שני בפתרון סכסוכים וגישור וכיום אני לומד תואר שני נוסף במדיניות ומיניהל ציבורי. יש לי עדיין לחלום לשנות משהו איפשהו. בין לבין עבדתי והייתי כותב במסגרות של עיתונות אזרחית.

במהלך תקופה זו עבדתי ואני עובד כעורך תוכן באינטרנט, ובנוסף יש לי אתר משלי בו אני מפרסם שירים חדשים ושירים ישנים שכתבתי במשך השנים. מאחר וכבר כתבתי על זה בעבר רק אומר שאני כותב מגיל 10, בתחילה הייתי כותב שירים, לימים התחלתי גם לכתוב סיפורים. התחלתי לפרסם את שיריי באינטרנט בשנת 2000, ובשנת 2013 החלטתי להקים אתר משלי, לשמחתי האתר תופס תאוצה ולאט לאט צובר קהל.
לשמחתי שיריי מתגלגלים בין מספר אמנים כרגע, בתקווה שיצא מזה משהו בעתיד. אני מאמין גדול בתהליך, ואין לי ספק שהתהליך הזה הוא רק בתחילתו. 

לפני מספר חודשים, בחג שבועות האחרון, התחתנתי עם אהבת חיי חגית, אותה הכרתי לפני שלוש שנים, אנחנו מתגוררים בכפר סבא ביחד עם הכלבה שלנו אמה ומאמינים שיום אחד יבוא השינוי הגדול ואנחנו נהיה חלק ממנו.

בפוסטים הבאים אספר יותר על עצמי, על אהבותיי ועל כתיבתי


יהיו שלום