מתים לאט

עברתי ליד בית החולים

חשבתי שאפגוש אותך ליד השער

בסוף נשארתי לבד מול הבניין

לא ידעתי אם להיכנס או לצאת

גם מזיכרונות כאלה מתים לאט

אומנם לאט אבל זה יותר כואב

הבטתי למעלה לראות את קצה הבניין

נוגע בשמיים וחוזר לגובה הטבעי

אין כאן ממלכות ואין מלכים ומלכות

עברתי ליד בית החולים

רציתי להיכנס , לבדוק אם אנחנו עדיין שם

כל יום אני נכנס ויוצא ממחלקות נטושות

לא עצרתי לרגע

לא חיכיתי שהרופא יקרא לי

חיכיתי רק לך ליד שער בית החולים

בסוף נשארתי לבד מול הבניין

הבטתי למעלה לראות את קצה הבניין

נוגע בשמיים וחוזר לאט אל הגובה הטבעי

הזיכרונות הורגים לאט

ומחזירים אותנו אל החיים

חיכיתי לך בפתח הבניין

לא אמרת שתבואי, לא אמרתי לך מתי

רק חיכיתי לשמוע קולות של רופאים קוראים בשמי

בסוף נשארתי לבד ליד שער בית החולים  

כל יום אני מחכה שם ולעיתים רק במקרה, לפעמים מזיכרון 

נספרים ומתפרקים

ואת לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

אני נשאר מול המסך

מחכה שמשהו יתחיל והכלבה מביטה בי בינתיים

לא מקנאה או מצער רק בדידות

ואת לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

הבטחנו פעם שלעולם לא נגיע אל הקו הזה

איפה שההורים שלנו נכשלו תמיד

אנחנו כבר למדנו שזה לא משנה

נספרים ומתפרקים, הדברים שאנחנו עושים הם שמכריעים אותנו

הסיפור הזה שאנחנו מספרים, תמיד מתחיל בנקודה אחרת

את לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

יושב מול המסך וכותב מילים בלי הפסקה

ילדים משחקים במגרש ליד אני שומע את הקולות

יש שם קללות וכאן בחדר שקט

הכנתי לך ארוחה ושטפתי כלים

כשתבואי אולי נדבר

בדידות קפואה, מבטים נמשכים

אנחנו נספרים ומתפרקים , הדברים שאנחנו עושים הם שמכריעים אותנו

איפה שההורים שלנו טעו

אנחנו מושכים את זה לכל הכיוונים

פעם, באיזה ספר או סרט ישן

האישה זרקה לחלל האוויר

הבדידות הכי גרועה מגיעה בשיא האהבה

ואז נפלו כל הקלישאות, נשארנו לבד

ואת לא ממהרת לחזור הביתה אחרי העבודה

כשתבואי , אולי נדבר

אחר כך סרט, אני אירדם

אתעורר באמצע הלילה ואת תביטי עלי

שאלות בלי ספק, מבטים ממושכים

בדיוק במקום בו ההורים שלנו נכשלו

 במקום בו הם נכשלו, אנחנו מנסים להתקיים, זה כל הסיפור

תלמדי אותי לחיות

תניחי אותי כאן לידך

תלמדי אותי לחיות בלי להיעלם

הסודות הגדולים שאת שומרת לעצמך

תספרי לי את כולם

בלי להסתיר דבר

יש חתכים במקום עור

ועיניים עצובות, שרואות את הכל

תלמדי אותי איך לחיות

בין גשמים לברקים בלילות אפורים

אני שוב מחכה לצללים, שייקחו אותי אליהם, איתם

תבואי אלי גם את

את הרי כאן לא במקרה

תלמדי אותי לחיות בלי להתגונן

אני לא צריך את החומות ולא את השומרים

תעמדי עכשיו איתי, במקומי

יש גוף רעב וידיים ארוכות

עיניים עצובות שרואות את הכל

תלמדי אותי איך לחיות

בין דרכים למסלולים וימים קצרים

אני שוב מחכה שיבואו הצללים וייקחו אותי אליהם, איתם

תשעני אותי על קירות חזקים

תציגי בפניי את דמויות נסתרים

כן אני רוצה שתציירי בשבילי,

מקומות שאי אפשר להסתיר

לא צריך יותר כרטיסי יציאה

גם לא את היד שעוזבת לאט

תלמדי אותי איך לחיות

בלי לפחד מגבהים ומקומות נמוכים

אל תעלמי לי פתאום

רק תניחי אותי לידך

תהיי איתי כאן, עכשיו ,במקומי

יש רגליים כואבות ופנים שבורות

עיניים עצובות שרואות את הכל

תלמדי אותי איך לחיות

בין בתים לאנשים ושעות אבודות

תבואי אלי עם הצלילים, תיקחי אותי אלייך, איתך 

זה עוד ניסיון ואת חייבת לעזור 

בדיוק כשמשהו נגמר

ובנקודה בה הכל נגמר

או מתחיל מחדש

את עומדת שם ומביטה עלי

מבקשת תשובה או יוצרת קסם בעצמך

אני מביט בשעון

לראות איך חולפות שנים

ועם כל דקה שחולפת

את משתנה , אני לא משנה תנוחה

הכל תלוי בתנועה

אומרת ורוקדת במבטך

ובנקודה בה הכל נגמר או מתחיל מחדש

הקסם הוא מה שאת יוצרת בדרכך  

לפעמים אנחנו עוד נפגשים

באמצע החיים

בין דלתות סגורות לרדיו שמנגן ומשדר חדשות

אז אנחנו יכולים לאחוז ידיים ולרקוד כמו היינו שם תמיד

כן, מביט בשעון

לראות איך חולפות בינינו השנים

ועם כל דקה שחולפת, כל שנייה שחומקת

את משתנה ומשנה כל כך הרבה

אני אמרתי כל כך הרבה מילים

איך את יודעת לאחוז בהם , להחזיק אותם חזק

ואני בתגובה תופס חזק את הקסם שלך

כן בדיוק כשמשהו נגמר, בדיוק משהו מתחיל מחדש

משהו נגמר , משהו מתחיל ושנינו עומדים באותו מקום

כל מקום

עם מזוודה אחת  ומשקפי שמש כהות

עומדת מול לוח הטיסות, לוח חיים מהבהב באדום

מסמנת מקומות במבטים

לאן עכשיו ואיפה הכל התחיל

אני פוגש אותה באמצע החיים

בלי מילים לא יכול להגדיר את הזמנים

הילדות מתחככת בזיכרונות

יום אחד הם יפריעו לדבר האמיתי לקרות

אני פוגש אותה באמצע החיים

בדרך למקום אחר והיא נשארת במקום

געגועים נטמנים במקומות סודיים

אי אפשר להגיע לכל מקום

אנחנו מפחדים

ואת בכל מקום עכשיו

אולי בשדה התעופה

אולי בבית עם הילדה

אוספת מקומות בעיניים

איפה זה התחיל ואיפה זה ייגמר

הידיים שלי יודעות כבר מה לכתוב

ואצלך המזוודה מוכנה והנהג מחכה

אני זוכר תשובות קצרות

שאלות שאין להן הסבר

עייפות עמומה

ולוח טיסות מהבהב , לוח חיים באדום  

אני פוגש אותה באמצע החיים

בדרך למקום אחר והיא נשארת במקום

געגועים נטמנים במקומות סודיים

אי אפשר להגיע לכל מקום

מפגש אחד , הרבה נסיעות, ומחשבות ארוכות 

אל תוך הנשמה

אם היית נכנסת אלי אל תוך הנשמה

האם היית ממהרת לחפש דלת יציאה

בטח היית פורטת הכל למילים ומספרים

היית מגלה , אם אני רוצח , סופר או אדם תמים

גם כשאת כאן מולי, עדיין מתחבא

בין שירים של אחרים לדמויות שנצרבות באש

מדמיין את עצמי הולך עם כובע ותיק ברחובות סואנים

חולף על פני מבטים לא מכוסים עם מחשבות לא מוגנות

אם היית נכנסת אלי אל תוך הנשמה

היית מצליחה לראות מקרוב

מה מסמנים השלטים

לאן נוסעים מכאן

כותב את המילים ומדמם מתשוקה

אם היית נכנסת, איך את היית משתקפת בחזרה

מה היה נשאר שלנו

מה נשמר מכל זה

אף פעם לא יספרו לנו כמה רחוק אפשר להגיד שהגענו

תמיד חשבתי שאהיה מישהו אחר

אבל אין כבר הפתעות, רק שריפות ובערות

במקומות חשוכים, אי אפשר לדעת מה אומרים המזלות

אם היית נכנסת אלי אל תוך הנשמה

האם היית מחפשת לעצמך דלת יציאה

לא הכל נפרט למילים ומספרים

אני לא רוצח, לא סופר, גם לא אדם תמים

אחרי שנכנסים אל תוך הנשמה, מה קורה אז?

לא יכול לכתוב לך שירים

לא יכול לכתוב לך שירים כמו פעם

אל תחפשי את המילים

הן כבר לא נעוצות בעץ

משהו שייף או שרף אותו

לא מפחד ממך או מעצמי יותר

רק משנינו כאן פתאום

נעולים בתוך תנועה שלא נגמרת

כשהשמיים מטילים רסיסים לכל פינה

לא יכול לכתוב לך שירים כמו פעם

לא מצליח לקרוא אנשים, לשמוע סיפורים חדשים

העט לא מכתימה בדיו

הייתי רוצה לכתוב את זה בפשטות  

אבל המילים נעתקו

הן לא מצאו מקום אחר

רחוק כל כך מהשורות

ואת נשארת בלי מילים

בקרון הזה לא נשארו אנשים

זה מרגיש כמו בדידות אמיתית

מביט מהחלון ומחפש

לא מוצא מילים רק שדות פרועים

לא יכול לכתוב לך שירים כמו פעם

אני לא מפחד ממך או מעצמי

רק משנינו כאן, בלי מילים

מחפשים מה לומר, רוצים לדעת מה להרגיש

תכירי זה המחסום האמיתי