איפה אנחנו מתחילים

הסימנים על הרצפה

שאריות של צבע על הקיר

ידיים לא מספקות הסבר

אם נתלוש את החיוך מהפנים

מה יישאר מהן באמת

לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

לא כולנו יודעים איפה אנחנו נגמרים

השלטים לא תמיד מספרים אמת

ועל השולחן נשארו רק בקבוקים ריקים

יצאנו אל השדה לראות את השמיים

איך הם מתכופפים ואז מכים בנו

אם נשאיר מעצמנו חלק

מה יהיה בסיבוב הבא?

כן, לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

הפיתוי הוא מתוק אבל מה שרצינו להרגיש

תמיד גדול מאיתנו

אז מה שנשאר מאיתנו בסוף הערב

מפסידנים יפים חסרי בושה

כותרות ענק שנשטפו בזרם התודעה

לכולנו יש צרות את אומרת

אל תמחק אותנו בלי להשאיר סימן

אם נתלוש מעצמנו את החיוך

לא יישאר משהו לימים הבאים

הרי לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

עכשיו מקלידים בקולי קולות

את המילים האחרונות

השם, הדם שלנו, שייך לעבר

נמחק אותו בלחיצת כפתור

ואז נלמד איפה אנחנו נגמרים

איפה אנחנו מתחילים ואיפה נגמרים, זו השאלה 

הגבר שלך

ראיתי אותו מחזיק בידית של המזוודה

ואז נשען על כסא המושב בכבדות

דרך משקפי השמש הוא השקיף אל הנוף הנע

הסתכלתי עליו וחשבתי על הגבר שלך

איך באמצע הלילה כולנו דומים

שתית כוס קפה ותקעת מבט בדמויות שנעו מסביב

לא הבנתי אם את מנסה לרמוז או לספר בשתיקות

סיפורים שאחרים כותבים במגוון מילים

הגבר שלך לא החליף מילה עם הנוסעים

הפלאפון שלו רטט, אבל את נשארת כמו שאת

שיחקתי עם הכפתורים, חיפשתי במה להעסיק את עצמי

לא אמרת מילה כשהמלצרית שאלה אם תרצי עוד משהו

בינתיים , הילדים ברחבה רכבו על אופניים

כמה מהם עשו עסקאות חליפין על דברים קטנים

ואני חשבתי, כולנו ילדים ומבוגרים בו זמנית רק התפקידים משתנים

הגבר שלך קם מהמושב ועמד מול הדלת

אף אחד לא עצר ושאל אותו לאן

לא היה לו כובע ומעיל כמו בסרטים שאת אוהבת

שום דבר לתת או להצהיר עליו

הבטתי בו מלא געגוע לדברים חסרים

לא אמרת לי מה יש לו במזוודה

רק לגמת מהקפה ונתת לי לחשוב

רציתי לספר לך על האישה שלי

לא חשבתי שזה יעשה לך טוב
שתקתי ונתתי לך לחשוב


הגבר שלך ירד בזהירות , פנה ימינה בשביל המוביל מהתחנה
נהגי מוניות חיכו בכניסה לכל מי שיצא
ראיתי אותו נכנס אל אחת מהן ונוסע
קמת מהכיסא ויצאת מבית הקפה בלי לשלם
בדיוק באותו רגע האישה שלי התקשרה לשאול מתי אני מגיע 


סיפור קצר על גבר שאיננו ואישה שישנה 

בסוף

בסוף

אלו היו הזיכרונות

שהפילו אותי

כמו מתאגרף חסר משקל

אל זירה מלאה בדם

בסוף

הזיכרונות קרעו ממני את הסוף

לא נתנו לי להמציא התחלה חדשה

ואני נותרת שרוע על הרצפה

בלי כלום

באמצע הלילה, אני שוב מגלה

שהזמן לא עוצר אף פעם

לא את המחשבות, לא את העבר

זיכרונות שבים אלי

עם רובים וסכינים

בשבילם, אני הרי 

הטורף, הנטרף והפיתיון

בן אדם, רק עם זיכרונות

בסוף,

הם ישאירו אותי, כדי לקיים את עצמם

כן, בסוף הזיכרונות תמיד מפילים אותי 

מגפיים

עכשיו היא עוברת ליד

מגפיים כבדים של נשים

תמיד עושים לי רע

היא מסמנת עם היד, אני מגיש לה את הכרטיס

חסר רק שלג בשוליים

ושלטים בשפה זרה בדרך לשכונות

גשם חזק

אף אחד לא רץ

אחד לא יורה באוויר

תמיד יש מישהו שנופל ממילא

כותב שירים ומתרוקן מעצמי

זו שבכתה בבוקר כבר ירדה בתחנה

היא לבשה מדים של מפקדת קומנדו ים

ואני לא ניגשתי לשאול למה היא בוכה

זו עם המגפיים, עברה אותי מהר

והם תמיד עושים לי רע

חושב על כל הדרכים בהן יכולתי לעבור

ליד המסילה חסר רק שלג

בשביל תחושה, בשביל תמונה

זורק את עצמי לאחור

עיתון יומי עם אותן כותרות כמו שיהיו בחזרה

אני תמיד נוסע בתקווה לחזור

ואז נבהל כשנגמר לי הזמן

זו עם המגפיים ירדה בתחנה הבאה

לא אמרתי לה

שמגפיים כבדות של נשים

תמיד עושים לי רע

הסיפור זו לא הנסיעה... 

לבד וליד

ואחרי כל השנים האלה

רציתי להיות זה שעונה לך על כל השאלות

אבל בסוף של כל יום

מוצא את עצמי לבד

ואותך רק ליד

התלישות שלנו מול השעון

בזמן שהמחוג מתקתק בביטחון

אנחנו מבינים את התחושה

אבל שוב מוצא את עצמי לבד

ואותך רק עומדת ליד

נוגע בפנים, מזהה את הייאוש

ואז עוצר את עצמי , חוזר לאחור

הכל בתנועות איטיות

את רואה אותי , לעיתים כמו במציאות

גם כשאת עומדת ליד

יש לך קוצים בנשמה

מאיימים לפרוח ולכסות את הכל

העלים הירוקים נבלו כבר מזמן

שנינו נפגשים כל ערב על אותה ספה

עם ידיים נוגעות, ועיניים שותקות

אחרי כל השנים האלה

רציתי להיות זה שעונה לך על כל השאלות

התשובות שלי מסודרות בקפידה

אבל בסופו של כל יום, מוצא את עצמי לבד

ואותך רק עומדת ליד

אחרי כל השנים האלה למצוא אותך ליד ואותי לבד 

כעת

כעת

כשכלו כל המילים

העלים הפכו למותרות

והעצים הפסיקו להבריק בחורפים

כעת

אנחנו יכולים

לספור חיילים על לוח שחמט

לנגב את הזיעה מהעיניים

להסיר את הלוט מעל הכרזה

כעת, התהייה הופכת לאידיאולוגיה

והבדידות היא נהר

כעת אנחנו יכולים לבקש לדעת

אם האהבה, היתה מספרת את הסיפור שלנו

מה היתה כותבת

מה היתה משאירה בטיוטה

ומה היתה לוקחת למציאות

תאמרי לי,

אם יש נצח, האם אנחנו שם

חופשיים או לכודים

תחת עומס המילים

שהטלנו על עצמנו

כמעט מחוסר ברירה

תאמרי לי, לאן אנחנו נוסעים

מסילות, מרחבים, קרון אחרון

אם האהבה היתה נוסעת איתנו

לאן היינו מגיעים

ואם היתה נוטלת חלק במלחמה

האם היינו יכולים להישאר בצד שלה

כעת

כשכלו כל השעות

האם נותרה עוד שעה אחת בשבילנו

להביט החוצה

דרך האורות המסנוורים

מול האופק המעושן

אם אהבה היתה בינינו

האם היא עדיין חיה

או שמא נותר ממנה

רק ריח הגופה ורוח הבזיזה

תאמרי לי

כעת, את יכולה לומר לי לאן האהבה לוקחת אותנו? 

לדבר

בואי נדבר עכשיו

עד שידעכו המילים

מבטים יחליפו את המשפטים

בסופנו, הסיפור הרי ידוע

בואי נישאר ערים עד שלא נרגיש יותר צורך

בסוף נירדם

באמצע הלילה או בתחילת היום

כשמנקי הרחובות יעלימו את מה שליכלכנו

כשנצא מחדש, נוכל שוב לצלול אל הקרקעית

שם נמצא את כל הרמזים

רק כתמי דיו ישנים יישארו עלינו סתם

בואי נשאיר משפטים שלמים , שישמשו לנו ערובה

אם תרצי, נוכל להמשיך ולגשש בעירום

לחכות שיתפזרו מעלינו העננים

תגידי לי את, אם אנחנו שייכים לכל זה

יש לנו כללים ברורים, ויש כאן מאבק שלא נגמר

בואי נדבר עד שידעכו המילים

ולא תהיה לנו סיבה עוד להמשיך

השירים הרי נכתבים מעצמם

אז בואי נדבר עכשיו

גם אני רוצה לנסוע יום אחד עד הסוף

להמשיך בנסיעה בלי לעצור

ואז לכבות את האור לפני שמחשיך

תגידי לי אם אנחנו שייכים לכל זה

מדי פעם מציצים מהחלון

תספרי לי איפה החיים האחרים שלך עכשיו

כל מה שנעשה כעת

יחזיק את העבר שלנו מעל המים ולא יתן לנו לטבוע

בואי נישאר ערים כל הלילה

אין לנו סיבה להירדם

הלכנו רחוק מדי בשביל לחזור בשביל זה 

והבוקר הזה כל כך יפה 

לא תמיד צריך לדבר אבל כשמדברים הכל מסודר עד שדועכים