תור של ג'יפים

תור ארוך של ג'יפים חסם את הרחוב

אישה עם פרחים ניסתה לחצות את הרחוב ביניהם

אי אפשר היה לראות ילדים  אם הם ירדו או עלו

ואנחנו ביניהם מנסים להבין איך מתקדמים

וההם בתוך הג'יפים לא שומעים שום דבר

רדיו בקולי קולות, שיחה בינים לבין עצמם

לא ניסיתי להבין מה בעצם את מתכוונת

אורות חזקים בעיניים, כל אחד רואה את זה אחרת

הפסקתי לכתוב מילים

הפסקתי להבין

תור של ג'יפים מסתיר

לאן מתקדמים

ראיתי אותם מסתתרים מאחורי משקפי שמש

ילדים עולים ויורדים

אי אפשר לראות מי שייך למי

ושנינו מאחור לא מבינים איפה הם נעלמים

סימנים גדולים מפשטים את הכל

לא יכולתי לראות מי עומד ראשון

התור נמשך

והכל מסביב גדול מדי, אי אפשר להבין

לאן שלא הלכנו

לא הצלחנו לקרוא את השלטים

תור של ג'יפים הסתיר את הרחוב

נשארנו לבד עד שהחשיך, לאן מתקדמים מפה 

נסעתי בצהריים ומצאתי את עצמי מול תור של ג'יפים עם חלונות חשוכים, הורים שלא רואים את הילדים ואנחנו תקועים באמצע 

על ספסל בטיילת

סירות מפליגת מקו החוף

נשארנו לבדנו על ספסל בטיילת

הזמן עובר מהר, אנחנו לא שמים לב

לא מחזיקים יותר ידיים כמו פעם

תביטי אני אומר לך

איך המילים הגדולות שאמרנו פעם ניתקו מגע

אין לנו יותר שום דרך לתחושה חדשה

תביט את אומרת, אין כאן סימנים רק אותות אזהרה

כשהיינו ילדים אמרו לנו מה טוב ומה רע

היום הכל בא במחיר גבוה, בלי סימן שאלה

את אומרת משהו אני נאבק

אני מחזיר תשובה ואת בוכה

הסירות עזבו את קו החוף, הפליגו מכאן

בספסל שבטיילת, שום דבר חדש לא נראה

אי אפשר להתאהב פתאום ככה סתם

אפשר לאבד הכל אם לא מחזיקים מספיק חזק

תסביר לי איפה אנחנו עכשיו

נדמה לי שהלכנו רחוק מדי

בשביל להגיע אל אותה נקודה בקרב

ממנה אף אחד לא חזר חי

אנחנו לא מחזיקים ידיים

לא רוקדים יותר

הזמן שלנו מת

מה שצריך לבוא במקום מאחר

תמונת מצב, אחת מיני רבות

מה אני אמור לראות

האורות במטבח עדיין דולקים

כשאנחנו הולכים לישון

הלהקה לא הפסיקה לנגן

גם כשפירקנו את הכל במשפטים קצרים

אם תרצי נוכל לצאת מכאן, ולצאת אל העיר

תגידי לי מה אני אמור לראות

כשאסתכל בעינייך

אלף דרכים פרושות או ביקורת גבולות

שמעתי את הקול שקורא לך

עוד לפני שידעתי איפה לחכות לך

האורות במטבח עדיין דולקים

ואין בינינו שום מרווח

אני אסגור את היום עם מבט אחרון

ואת תנעלי אצבעות על היד שלי

תגידי לי שזה כל מה שיש ואוותר

כל אחד לוקח את מה שהוא יכול

הטיפשים לוקחים מעט בתקווה שמשהו יישאר

אנחנו לוקחים את כל מה שרק אפשר

מה שייפול, ייפול

תגידי לי מה אני אראה כשאסתכל בעינייך

אלף דרכים פרושות או ביקורת גבולות

את מביטה עלי, אני לא מסתיר דבר

אם תרצי אפשר לצאת החוצה

הרחובות לא מחפשים מאיתנו סליחה

אנחנו לא צריכים לכתוב מחילות

אורות מהבהבים בעיניים

אני לא יכול לעצור פתאום

רק חשכה גדולה בחוץ

אל תבקשי ממני לעזוב

יש לי כל מה שצריך, אני רוצה להישאר

מבט אחד אל תוך עינייך, מה אני אמור לראות? 

בתוך הרעש

בתוך הרעש הנורא

לא מצליח לשמוע את עצמי זז

הכל צף ועולה

אני טובע לאט, בלי להבין איך זה מרגיש באמת

כל ההבטחות נמסות בשלג

כל הקיום הופך פשוט מדי

אני לא זוכר מתי התעוררתי בשביל זה

מתי הלכתי לאחור, בשביל להרגיש משהו חדש

בתוך הרעש הנורא

מחפש נגיעה

פנים שיביטו אלי

וידעו לאן לקחת אותי מכאן

אני שוקע בזמן ולא מצליח להתעורר במקום אחר

בתוך הרעש הנורא

ההפרעות לא מפסיקות

הייתי צריך להיות במקום אחר

בורח ולוקח, שוקע ונופל

בתוך הרעש הנורא

לא מצליח להבין 

איך כל זה מסתדר

ככה זה מרגיש לי כעת ותמיד

לא מחזיקים ידיים

ישבנו בית הקפה

כשהמלצרית חייכה ושאלה, אם אנחנו רוצים עוד משהו

עשינו סימן עם הראש, היא הלכה

ואנחנו נשארנו עם השתיקה

ילדים שיחקו בצד, שני הורים רבו בלי הפסקה

הידיים לא חיפשו מקום להניח את עצמן

מדי פעם הסתכלת על המסך

מספרים נעים, קדימה ואחורה, זכרתי הכל

נזכר פתאום בנסיעה שלנו לצפון

איך דברים צפו

לא יכולתי לקחת ממך דבר בלי להחזיר

אז אמרתי לך שהכל יהיה בסדר, מה כבר יכול להיות

המלצרית הגישה לנו את החשבון

וקמנו ללכת בבת אחת

לא החזקנו ידיים, לא הבטנו בעיניים

והילדים המשיכו לשחק, ההורים המשיכו לריב

לא זוכר מה רציתי לומר לך

אולי התחרטתי באמצע

את ביקשת שאעצור לך באיזה מקום

לא שאלתי אצל מי, בשביל מה

ברדיו השדרן סיפר על מסיבת סוף השנה

חשבתי על כל הימים ההם שהייתי יושב לבד בחדר

עכשיו התחושה לא קרובה, לא רחוקה

ועל השולחן בקבוק של מים קרים

אחר כך שתקנו, כאילו בכוונה

הרי אין לנו באמת מה לומר

את ירדת מהרכב בתחנה והמשכתי לאט

הידיים חיפשו איפה להיות להישאר, בלי להימלט בחזרה

שיחה מקרית, דמיונית או לא, כל השאר אמיתי

תהום

ואם אחזור להיות ילד

אתלה דגל שחור על עור חלק

שריטות ופצעים

ואולי אקח איתי כל הרמזים

מדמיין איך זה ירגיש

אם אקח את הרכב ואחצה איתו את קו הגבול

ישר אל תוך התהום

מה אז אוכל לספר על עצמי

חושב על הידיים שיכתבו את הסיפור

ועל האמת הגדולה והנוצצת

משהו באמצע מתעדכן או מתערב

אני כבר לא יודע איך לצאת מזה

צריך קול שידבר איתי

צריך עיניים שיביטו עלי

לא באור, לא בחשכה

יום אחד הרכב הזה יתדרדר לתהום

תוהה מה יגידו אחרי לכתי

אם יהיה לי מקום להשלים

גם משפטים קצרים זקוקים למקום

אני בורח בלי להבין עד הסוף

לאן זה בעצם הולך

תמיד אני חוזר וחוזר

לעולם לא מגיע לקצה

והילד שבי מבקש להישאר ברקע

אולי אם אסתובב עם הרכב אל הצד השני

מסע כזה אל בין הדרכים

אני לא זוכר כבר שנים

ועכשיו אני רחוק מדי בשביל להספיק 

אולי אם אסתובב לאחור, שוב אחזור להיות ילד 

פתאום את הלכת

ופתאום את הלכת

אני לא רגיל לדלתות שנפתחות פתאום בסערה

האור כבה בחדר מדרגות ואז הוא נדלק

הפלא כבר היה כאן, עכשיו הוא תם

לא אמרת מילה כשזה קרה

וכשהתכוונתי לשאול, כבר היה מאוחר לענות

פתאום את הלכת

היינו צריכים לומר את האמת, היינו צריכים לומר אותה בקול

כל ההבטחות שאנחנו מבטיחים נמסות בשמש החזקה

כשאנחנו רוצים לקיים משהו אמיתי

כשאנחנו רוצים לסגור את הדברים כמו שהם

אז אין לנו במה להיאחז

פתאום את הלכת

לא יכולתי לעצור את השיר באמצע

גם כשהזמר הפסיק לשיר

גם שכבר לא הבנתי מה המשמעות של כל זה

כל מה שהשארת לי

היה סימן שמשהו אחר מתרחש

במקום אחר, רחוק מכאן

ההבטחות שלנו נשארו דוממות

כל מה שאני לקחתי

לא יכולתי להחזיק מספיק חזק

נפל, נפל לי מהיד

עד שלא יכולתי לומר מילה

פתאום את הלכת

ואני לא רגיל לחדרים חשוכים

שקטים בתוך עצמם, שקטים בתוך עצמנו

הכל מסתבך כשההבטחות שלנו מבקשות את קיומן 

אני לא רגיל שהדלתות נפתחות ככה בכוונה