הטקסט הוא מה שחשוב

לפני שהתחלתי לבנות לעצמי אתר אינטרנט שישמש אותי לפרסום טקסטים שלי וגם אחרי שהוא עלה לאוויר והתחלתי לתפעל אותו מדי יום, עלתה ונשארה בי השאלה, את מי זה בכלל מעניין? למה שאנשים בכלל ייכנסו לאתר , מדוע  טקסטים של אדם לא מוכר, בטח לא חשוב, צריכים לזכות למקום של כבוד כמו אתר משלהם. 

אפתח ואומר שאינני חושב שאני חשוב. אני לא רואה את עצמי כמשורר , התואר הזה גדול עלי בעשרות מידות, ייתכן שיום אחד אזכה לתואר הזה בכבוד, אולי אפילו אסכים לקרוא לעצמי כך, בינתיים אני מסתפק בתואר הפשוט של כותב. כרגע אני לא משורר. לטוב ולרע. בעיקר, כי אני פשוט לא עומד במקום הזה כרגע. 

ובכל זאת כן חשבתי ואני עדיין חושב שהטקסטים שכתבתי ועודני כותב זכאים להופיע באתר אינטרנט. מן הסתם, אחרת לא הייתי מקים אתר ועובד עליו שעות רבות. ההסבר שלי הוא פשוט. טקסטים צריכים להתפרסם, אחרת אין להם מקום. האדם שכותב אותם פחות חשוב, הוא חשוב, אני לא אומר שלא, הרי שאנחנו ניגשים לקרוא טקסט, חשוב לנו לדעת מי כתב אותו, מה הביא אותו לכתוב אותו, למה הוא כתב כך ולא אחרת, הפרופיל שלו אומר לא מעט על הטקסט. אבל מה שחשוב זה הטקסט. המילים, המשפטים, מה שיש במילים, מה הן מציעות ומציגות לנו. 

אם טקסט נשאר במגירה, הוא מאבד משהו מערכו בעיניי. זה לא שהוא פחות טוב או פחות חשוב, בוודאי שלא כל טקסט שמוצג עונה באמת להגדרות כאלה. אך אם טקסט נשאר במגירה ואיש לא יודע ממנו, הוא בבחינת לא אמרת –לא עשית. זה לא עצם הפרסום והחשיפה כמו עצם הידיעה שהצגת משהו לעולם, נתת משהו משלך וחשפת אותו בפני כולם. 

אני מאמין בחשיפה, עד גבול מסוים כן, אבל אני מאמין בה. כי ברגע שהטקסט יוצא לחלל האוויר, הוא זוכה למשמעויות שונות, עיניים בצבעים ובגוונים מגוונים עוברים וקוראים אותו, מכאן יוצאת המחשבה מה בדיוק אומר הטקסט. ומטקסט פשוט שנכתב בזמן , במקום ובאירוע מסוים, הוא הופך מגוון יותר, מקבל חיים משל עצמו. זה כבר לא קשור ליוצר, זה אך ורק של הטקסט. 

אם נחזור רגע לנושא בו התחלתי, ברור לי שאני לא אדם חשוב, ברור לי גם שמי שקורא את שיריי בטח תוהה , למה לעזאזל אני חושב כך, הרי אם לא הייתי חושב ככה לא הייתי מקים אתר. נתחיל מזה, שלשמחתי אינני כותב טוקבקים, אני כותב טקסטים, מכאן החשיבות שלהם. לטוב ולרע. יכול להיות שיאהבו את זה, יכול להיות שלא, ייתכן ואגרום למישהו להזדהות ואולי מעבר לכך, אולי גם לא. בסך הכל מציג נקודה, שריטה קלה לא מעבר לזה.

נמשיך בזה שאנחנו מוקפים טקסטים, חשובים יותר וחשובים פחות, לכל טקסט יש את המקום שלו, אם כל אחד יחכה שהוא ירגיש חשוב או שאחרים יגידו לו שהוא חשוב, נמצא את עצמנו בלי טקסטים ובלי יוצרים שיכתבו אותם. האינטרנט לא יהיה אינטרנט וחופש הביטוי יאבד מהמשמעות האמיתית שלו. נסיים בזה, שאני לא חשוב, זה הטקסט שחשוב.  

מה אתם חושבים? הטקסט חשוב, הכותב חשוב, כל הטקסטים ראויים לפרסום או שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מפרסמים טקסטים באתרים שונים ועוד משלנו.

כאן תוכלו לקרוא טקסטים שונים שלי, בין היתר  שירים , סיפורים ועוד.

כל ההבדל בין שירים לסיפורים

אני יוצא מנקודת הנחה שזה מטופש להסביר את ההבדל בין שיר לסיפור ובכל זאת אני מתעקש לעשות את זה, הרי לפעמים אנחנו עושים גם דברים מטופשים... 

כאשר מתיישבים לכתוב סיפור, לעיתים זה זורם במשפט הראשון או בעמוד הראשון, אך לאחר מכן צריך ליצור תוכנית כתיבה ברורה, מה הגיבור אמור לייצג, כיצד לאפיין אותו, מה יהיו המעשים שלו, איך ישתלבו גיבורים אחרים בעלילה ועוד. בכתיבת סיפורים, אפילו קצרים, דרוש מחקר לגבי עובדות היסטוריות או אקטואליות, אחרת הסיפור יגיע למעמקי המדע הבדיוני גם בלי שממש רצינו בכך. 

בעמוד סיפורים שמתפרסמים באתר, מעט מאוד מחקר מקדים נעשה בסיפורים השונים ולו מהסיבה שמדובר בסיפורים קצרים, אין בהם הרבה עובדות ובוודאי שלא מקרים מההיסטוריה שדרשו את זה. סיפור גם נבדל בכך , שיש חשיבות לסדר העלילתי שלו, גם בעידן בו סיפור יכול להתחיל מהסוף או מהאמצע, צריך שיהיה רצף הגיוני אחרת הגיבור שבפרק ראשון סופר שנולד בתל אביב, יתברר בפרק שני שהוא בכלל אמריקאי מלידה. 

ובכל זאת יש דבר אחד דומה בין סיפורים לשירים, וזו העובדה שכל שיר הוא סיפור. בהנחה ואנחנו לא כותבים משפטים נטולי הקשר הרי שמאחורי שירים יש סיפור, גלוי גם אם יש בו אלמנטים מוסתרים. קחו לידיכם שירים של עמיר לב, אהוד בנאי, לאונרד כהן, נועם רותם ועוד, אתם תגלו בעצם שירים שהם סיפור. 

ההבדל הוא בתמצות. סיפור שיכול להימשך 300-400 עמודים, נמשך בשיר כמה בתים, סיפור שיכול להיקרא במשך ימים או שבועות, נשמע או נקרא במשך דקות בודדות ,בהן אנחנו אמורים להציג למאזין או לקורא, סיפור , לעיתים הוא יכלול מאפיינים של הגיבור, תכונות אופי, מאפייני חזות ועוד. הרי אי אפשר לכתוב עלילה בלי לספר מעט על הגיבורים שלה , נכון? מה שכן, בשיר לא נכתוב על הילדות שלו, על יחסיו עם אימו , וגם לא איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו. אלא אם זה מתחבר לעלילה. 

ישנן עוד שתי נקודות שמבדילות בין שירים וסיפורים. העיקרית בעיניי, שיר יכול להיכתב בגוף ראשון, למעשה מדובר במהפכה הגדולה ביותר של הכתיבה , בוודאי בישראל החל משנות השבעים. אז אמנים כמו שלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי, הרשו לעצמם לכתוב שירים בגוף ראשון ולעזוב את הכתיבה הקולקטיבית. אנחנו נראה אבל פחות, סופרים שכותבים בגוף ראשון. 

נקודה שנייה שמבדילה שירים וסיפורים, היא החזרה. שיר בנוי מבתים ופזמון, לכך הוא נועד. סיפור לא מחזיר פרקים ישנים, אם הוא יחזיר הקוראים ינטשו אותו משעמום.  

כמובן שיש הבדלים בסוג הכתיבה, בכוונת המשורר או הפזמונאי, וכן באופי ההגשה. אך האמיתי שמה שניסיתי להציג כאן זה שיש קשר הדוק בין שירים לסיפורים, אם תרצו סיפור הוא שיר הלל לספרות ולמילה הכתובה, נדוש אבל נכון, וכל שיר טוב הוא סיפור, שאפשר להרחיב אותו ומי יודע,  אולי יום אחד יעשו ממנו סרט.

האם לשירים יש השפעה על חיינו

אנשים רבים שואלים את עצמם, האם שירים משנים משהו, האם יש להם השפעה על חיינו, על עולמנו. הרבה אנשים, בעיקר כותבים אני מניח, אוהבים לחשוב שקיימת השפעה כזאת. אני לא אחד מהם. 

ייתכן ואני יורה עכשיו ברגליים שלי ובגב של אחרים, אך אני פשוט לא מאמין בזה. לא מאמין שלשירים יש השפעה מלבד על הפרט שכותב אותם , ואולי על הפרט שקורא אותם. אך על חברה שלמה שמורכבת מפרטים , יש לשירים השפעה מועטה. 

כשאנשים טוענים שיש לשירים השפעה על החברה, אני אוהב לתת את הדוגמא של ג'ון לנון כהוכחה לכך שאין זה כך. לנון כתב ב-69 את "תנו צ'אנס לשלום" מאז נתנו יותר צ'אנס למלחמות מאשר לשלום. זה כולל גם מנהיגים שאוהבים את לנון או נהנים לצטט את השיר הזה מעל כל במה. 

ההסבר לכך ולעובדה ששירים אחרים הם נטולי השפעה סביבתית על חיינו כחברה הוא, שהמציאות, לצערנו, גדולה מכל שיר. פוליטיקה, כלכלה, דת, אינטרסים, אגו, גדולים מכל שיר שפרט מסוים כתב וחלק מהחברה מקשיבים לו ואפילו מצליחים להפנים את המשמעות שלו. 

אז נכון, יש שירים ואמנים שהצליחו לאחד חברה, ואפילו סימלו תקופה של שינוי. רק לאחרונה נחשפנו לסיפור של רודריגז, הסונג-רייטר האמריקאי הנשכח שהיה גיבור הלבנים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד נגד המשטר הגזעני. אך האם מישהו חושב שבגללו או בגלל שיריו ,המשטר הגזעני נפל? שיריו כנראה היו פסקול של הלבנים באותה תקופה, אך אי אפשר לחשוב שהוא גרם לנפילת המשטר או לחילופין, שבלעדיו זה לא היה קורה. זה היה קורה, פשוט עם פסקול אחר. 

אני כן חושב שלשירים יש השפעה על חיינו, כפרטים. אני מוכן להעיד שיש לא מעט שירים שהשפיעו עלי בצורות מסוימות, בתקופות שונות בחיים. שירים שגרמו לי להסתכל אחרת על החיים, על אהבה, היחס לעצמי ולסביבה, ממסד וכדומה. באופן אישי הם גם השפיעו על הדרך בה אני כותב או מסתכל על כתיבה. משלמה ארצי, דרך שלום חנוך, עמיר לב, גבריאל בלחסן, אהוד בנאי, ברי, דילן, וכמובן ספרינגסטין, ששיריו משפיעים עלי גם היום. אני רוצה לקוות , למרות שאינני מאמין בזה, שמישהו הושפע גם משיר מסוים שאני כתבתי. אך כאן זה נגמר. לא חברנו ביחד כל מעריצי כתיבתו של שלום חנוך ושינינו את יחס המוסדות הדתיים במדינה, אפילו שירי האהבה של לאונרד כהן לא גרמו לגברים לשנות את גישתם לנשים שלהם. מספיק לצפות במהדורת חדשות אחת כדי להבין שזה לא קרה. 

אינני מבקש להסיר כאן אחריות מהכותבים או מהשיר, למרות שגם על שאלת האחריות ניתן להתווכח, ונעשה את זה. אני בסך הכל בא מהמציאות ואליה אני חוזר. מי שקורא שיר או מאזין לו, עושה את זה במשך חמש דקות , בהנחה והוא חוזר אליו שוב ושוב אז מצטבר לו זמן האזנה יפה. בינינו, החיים נמשכים קצת יותר משיר שנשמע פעם אחת או כמה פעמים. המציאות חזקה מהשיר ומהמשמעות שאנחנו מעניקים ומושכים ממנו, היא נמשכת גם אחרי שאנחנו עוברים לשיר הבא. עם כל הכבוד לכל אמן ולכל שיר , תלוש המשכורת אנחנו מקבלים כל חודש, צו המילואים שמזמין אותו להתאמן לקראת המלחמה הבאה, ונורמות חברתיות איתן אנחנו חיים, חיים מכל אחד מהם. לצערנו. 

ובכל זאת לא נפסיק לקרוא שירים, אז מזמין אתכם לעמוד השירים שלי 

למה אני כותב

למה בכלל לכתוב שירים? מה ההיגיון בדבר הזה? כל הזמן להיות עם עין אחת פקוחה ויד אחת מוכנה, לחזור על מילים שנכתבו פעם.  לא ברור למה הם נכתבו בפעם הראשונה , לא ברור למה הם נכתבים שוב עכשיו. 

כשהייתי ילד, הייתי מכריז בפני עצמי, כי את איש זה לא היה מעניין יותר מדי, שאני פורש, לא כותב יותר. אז הייתי כותב שיר פרישה, שתמיד נקרא שיר סיום, שיר פרישה או משהו כזה. מניח את הדף והולך לעשות משהו אחר. כעבור שעתיים או יום, הייתי לוקח דף אחר וכותב שוב. זה לא שלא היה לי מה לעשות, פשוט הייתי חייב לספר את זה למישהו. 

אז זהו, אני כותב כי יש לי מה להגיד, לא תמיד חשוב, לא מדובר במילים או משפטים שישנו את סיבוב העולם או את חייהם של החיים בו, אבל אם לא אכתוב את זה, רבים הסיכויים, שאני אשתגע. ניסיתי להפסיק בדרכים שונות, אני יודע על מה אני מדבר.  אני כותב כי ברור לי שהמחשבות לא ייעזבו אותי, הן לא ייעלמו. הן יתעקשו להישאר , להילחם על מקומן, כן , הן יחריפו את המצב ולא ישאירו לי סיכוי להמשיך בלעדיהן. 

אז אני כותב כי זה מה שנשאר. כותב על סצנות שאני מדמיין, תחושות שאני חווה, רגשות שיש, חלומות שעדיין מקננים ולא , אני לא חושב שאני כותב על משהו מקורי שרק אני מכיר, אני בסך הכל כותב את זה בדרכי , ואני מקווה שהיא מעניינת ויפה. 

כל כף הרבה שירים כתבתי עד היום, וכבר ברור לי, שאני לא אצליח להפסיק. אני יודע שהעולם יסתדר בלי השירים שלי, אבל אני לא יכול לתאר את חיי בלעדיהם. אני לא זוכר תשעים וחמש אחוז מהם, אבל באותו רגע בו הם נכתבו , הם היו הדבר החשוב באמת, הם היו החלון והדלת, הם היו השביל, המפלט, הצלחתי דרכם לבטא יותר טוב את מי שאני מאשר בעל פה, גם כשעמדתי מול מי שהיה חייב בכך. 

אני לא מאלו שחושבים ששירים יכולים לשנות משהו, בטח לא חיים. אני לא חושב שלשירים יש את הכוח שאנשים חושבים שיש, ובכלל למילים אין את הכח שאנשים נוטים לחשוב שיש להם, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. בכל זאת, אני כותב.  מי שקורא את השירים, אני יודע, שוכח את המילים ואת הכוונה חמש דקות לאחר מכן. אצלי זה נמשך יותר מחמש דקות, גם אם אני לא זוכר את השיר ובמה הוא עסק, אצלי הוא נשאר הרבה יותר זמן. בגלל זה אני כותב.

עכשיו שאתם יודעים למה אני כותב, אתם מוזמנים לקרוא את השירים באתר שלי

למה כל השירים אותו דבר

לפעמים זה קשה. המילים לא ממהרות לצאת ואם הן יוצאות , הן תמיד חוזרות בסיבוב חוזר כמו מבקשות סיכוי שני אחרי שהצליחו או נכשלו בפעם הראשונה. אומרים שמהמר חכם יודע מתי לפרוש ובדרך כלל זה רגע לפני שמתחילה הנפילה. ובכן, המילים לעולם לא יודעות מתי לפרוש. 

אני כותב משפט ועוד משפט, ובסוף גומר עם אותו שיר בניסוח מעט שונה. לא משנה כמה אני מנסה לעשות את זה אחרת לגמרי, אבל אני לא מישהו אחר, אני תמיד אני. לפעמים זה טוב, בעיקר כשיוצא משהו בפעם הראשונה, בפעם השנייה והשלישית כשזה יוצא, הייתי מעדיף להיות מישהו אחר. 

אצלי זה תמיד חוזר אל אותה נקודה, אותה סיטואציה שלא יוצאת מהראש. זוג, הוא לא חושב שהוא מוצלח, בטח לא בשבילה, הוא לא קלינט איסטווד או ג'ק ניקולוסון מהסרטים בטח לא מהמציאות, היא רוצה יותר, מסתפקת בו לפעמים לא. לפעמים היא הורסת, לפעמים זה הוא ששובר את הכלים. פעם הם הבית קפה קטן או ברחוב ליד, פעם בדירה קטנה , חדר שינה או מרפסת, לפעמים הם מתרחקים עד שדה התעופה או עיר זרה. אבל הם תמיד נמצאים שם. בגוף, ראשון, שני ושלישי. אני לא יכול לברוח מהם ולא יכול לתת לעצמי להתרחק מהם. אם אתרחק, לא יהיה לי את מי לכתוב, לא אדע על מי לספר. אם יתרחקו, אצטרך לכתוב על עצמי. 

ומדי פעם כותב על עצמי, זה הכי גרוע שיש. כי אני לא יכול להיות מישהו אחר, אז אני לא מסוגל לתאר את עצמי פתאום בצורה אחרת, הרי לא ייתכן שפעם זה שחושב שהוא לוזר בשיר אחד יהיה המנצח הגדול בשיר שני, זה שבטוח שהוא לא מסוגל להיות שמח יהיה פתאום ליצן. אני מעדיף את זה ככה. עדיף להיות אתה גם אם המצב לא משהו מאשר לשקר ולנסות להיות מישהו אחר, כי אז אתה גם שקרן וגם קם בבוקר ומגלה שאתה עדיין אתה, עם כל החרא שבדבר. 

העירו לי על זה כמה פעמים, לא על החרא על זה שאני חוזר על אותן מילים. מישהו שאל אותי פעם למה שלא תשנה גישה כאילו זה מתכון שאני יכול לשנות תבלין או משהו מהסוג שטבחים עושים מדי פעם , מישהי פעם גם כתבה לי שזה מעצבן לקרוא שבגיל עשרים וחמש אני כותב על אותן תחושות שהיו לי בגיל עשרים. תתפלאי, בגיל שלושים כתבתי פחות או יותר אותו דבר , רק יותר ברור. 

אל תבינו לא נכון אני מנסה לשנות את אוצר המילים שלי, להגדיל אותו, ואני עושה את זה לא מצפייה בטלוויזיה שם ספק אם אוצר המילים שלי יגדל למשהו שהדף יסכים לסבול אלא מקריאת ספרים אבל אני תמיד חוזר אל אותן מילים. גאולה, חטאים, שבילים, דרכים, כבישים, רחוב, שלטים, כוסות ריקות, שולחן ערוך, בתי מלון, בתי קפה, דירה קטנה, שדה תעופה, פעם פריז, פעם תל אביב לפעמים ערים אחרות,  ניצחונות, הפסדים, אשמה, פחדים, חופש, בריחה  , רכבות, אוטובוסים, מונית והיא תמיד לוקחת מישהו. לעולם לא באמת נשארים בשירים. לא ברמה כזו. 

אז כן כל השירים אותו דבר, מדי פעם המילים נחבאות ואני מצליח למצוא אחרות, אבל אז מיד חוזרות המוכרות והשיר מתהפך, זה לא אשמתי, גם לא אשמתן, זה מי שאני, זה מה שאני יכול לכתוב, לא מתלונן, זה הכי גרוע שיש וזה הדבר הכי טוב שאני עושה. 

את כל השירים הדומים והשונים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי 

איך שיר נבנה

השאלה הנכונה, איך זה נבנה. תמיד זה נבנה, הרי שיר מורכב מלבנים בדמות משפטים אבל איך זה נבנה והופך לבית מלא בתים בדמות חדרים?

כשזה נבנה רע , קל לזהות את זה, אוסף משפטים חסרי כל כוונה או מטרה, נטולי הקשר, כמעט חסרי בושה באי האמירה שלהן. 

וכשה נבנה טוב, איך הוא נראה ונקרא? עולה קודם השאלה, מה זאת אומרת שיר שבנוי טוב, בתים? פזמון? אין לזה חשיבות, לא כאן לפחות, אצל אחרים בוודאי, אבל אצלם גם חרוזים הולכים חזק ואני לא מצליח להבין למה לשייך שני מילים עם אותה סיומת במרחק של שורה או כמה מילים שמשמשות כמו שטח הפקר, גורם מגשר או מברר. כן לפעמים זה נחמד, נרצה חרוז, נכתוב תמוז , ושום דבר לא ייצא כאן שבוז. יופי לחרוז.

קפצנו , עכשיו נחזור. שיר שנבנה טוב בעיניי, זה שיר שאפשר לעצום את העיניים ולראות את הסצנה מתחוללת, מתרחשת ומתרגשת מול העיניים. שיר שאפשר לקחת אותו ולעשות אותו לקליפ קצר, תמונה מסרט ואולי הסרט כולו. אם ישאלו אותי אומר, שיר זה סיפור בכמה שורות, מחולק לבתים, כמו פרקים. אם יתעקשו על דוגמאות אז אמצא כמה מהזיכרון, אהוד בנאי אלוף בזה, גם מאיר אריאל, לעמיר לב יש סצנות מרשימות בכל שיר, ואני שואף, מנסה,כשזה טוב זה משתלם. 

אפשר למצוא את זה בשיר כמו "גלים שקטים" לעצום עיניים ולראות את הבחור מגיע אל הבחורה והיא משחקת עם הרדיו שלה, "סרט צרפתי" הוא סצנה אחת גדולה, זוג תל אביבי שחולם על פריז ונשאר בשכונה, אפילו בשיר "כל הגילאים נפגשים" אפשר למצוא את זה, ספה ירוקה לשם אנחנו מתכנסים כל ערב עייפים. דוגמא אחרונה אני מבטיח "מה את מבינה, הכל את מבינה" אבל זו לא חוכמה, זה שיר שנכתב על פי משפטים של ילדה, כולם נאמרו וידעו גם להתחבר אחד לשני. המציאות בממד אחד אמיתי. 

שלא תבינו לא נכון, לא כל שיר צריך להיות סצנה ולא כל שיר יכול להיות, שיר כמו "תאונה" לא של שלום חנוך, מה שאני כתבתי על התרסקות בזוגיות, הוא לא באמת סצנה אמיתית זו רק מטאפורה למציאות , לפעמים המטאפורה גדולה מהמציאות אבל היא לא סצנה אמיתית. 

אז ככה שיר נבנה יבנה ונכון, תעצמו את העיניים, תגלו אם אתם מסוגלים לראות את השיר מתרחש מול עיניכם, אם כן לכותב הלך קלף, אם לא, תנסו אולי יש בשיר הזה בכל זאת משהו, אם לא קליפ אולי תחושה

את כל השירים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי

הקלות הבלתי נסבלת של חוסר הסיפוק

הכי עצוב לכתוב על חיים אחרים. אני חוטא בזה לא מעט. שר על נסיעות שלא לקחתי, דרכים שלא עברתי  בהן, ריקודים שלא רקדתי, אהבות שלא חוויתי, חלומות שלא הגשמתי. 

ספרינגסטין תיאר פעם את השירים שלו "הפער שבין החלום האמריקאי למציאות האמריקאית, היום יומית" אני יכול לתאר את השירים שלי כפער שבין החיים שרציתי לחיים שישנם. זה לא פשוט לחיות בתוך שירים,  חיים שאינם.

השירים מתחלקים לשניים, אלה שאני כותב על החיים שאינם, ואלה שמציגים את התוצאה על הלוח. מדי פעם מתגשם לו איזה חלום, לעיתים אפילו טוב, אבל בסיכום הסופי של הניקוד, התוצאות הן תמיד בצד אחד, תמיד הן מה שרציתי ולא מה שקיים. 

זה לא שהציפיות גדולות או שהמציאות אפורה, זו הידיעה , כמעט אינסופית, שמשהו טוב קורה בצד השני, ואת הגדר הזאת אי אפשר לחצות. אולי אין באמת גדר, אולי אין באמת צד שני, הכל בראש, תודעה כוזבת של פנטזיות ואשליות. מה מטרתה אם לא להראות שיכול להיות יותר טוב,  יכול להיות משהו קיומי שאפשר לחיות אותו ולא רק לחלום. בסוף מתעוררים, כל יום, בכל שעה, לגלות שזה לא באמת כך. 

אם ארצה להיות רוחני אומר שאני מגשים את השירים בעצם כתיבתם, החוויה היא בתודעה, הידיעה שהדברים קיימים במקום מסוים ואני מבטא אותם במילים. בניגוד לצפון קוריאה מחנה 44 או במדינה הכי ענייה באפריקה, שם איש לא מכיר את הדברים האלה ולא יכול לתת להם ביטוי גם לא בשירים. אבל המציאות מבקשת אותם אמיתיים, קיומיים, אפשר לגעת, לראות, לחוש. אצלי השירים לא מספיקים. 

הפער הזה הוא בלתי נסבל, לא כשמציגים אותו במילים יפות על מסמך וורד חלק ולא שמדמיינים אותו בראש, בתחנת אוטובוס בדרך לעבודה או בעת ריצה במסלול הקבוע. הוא בלתי נסבל כי הוא לא מתגשם אבל גם בגלל הידיעה שהוא לא באמת יכול לצאת לאור. לא בחיים האלה, לא כאן, לא אצלי. 

אומרים שהסרטים דפקו לנו את החיים, הסוף הטוב גורם לנו להאמין שזה אפשרי, הגיבורים גורמים לנו להרגיש כאלה קטנים, העלילה מבליטה כמה חיינו עלובים. זה לא הסרטים, גם לא השירים, זה הפער הבלתי נסבל בין מה שהייתי רוצה למה שיש לי ביד בסופו של היום, הקלות הבלתי נסבלת של חוסר של הסיפוק

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שירים באתר שלי, לקרוא על מה אני מדבר