כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות שירים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שירים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 17 בפברואר 2014

מחליפה בגדים


ובערב כזה, שבחדשות אין כותרות
בחוץ התנועה עומדת גם כשרעש המכוניות גובר
את מחליפה בגדים , מה נשאר לי להחליף
עוד מעט נצא החוצה, אולי אפשר כבר להאמין

תגידי לי , מה נשאר מול השדות
בין בנייני בטון גדולים
הולכים לאט כדי לספוג והזמן לא ממתין
לא כל דבר חי, לא כל דבר אצלנו מת

אצלי שירים ישנים עדיין מתנגנים
אצלך מזמן, הזמר כבר השתתק
את מחליפה בגדים, מה נשאר לי להחליף
אולי נצא החוצה, אולי אפשר להאמין

מהבית החם אנחנו יוצאים כל ערב בחשש
את מחליפה בגדים, מה נשאר איתי כאן
גם לנו מגיע להתאהב
מרישומים ומילים מוכרות שלא זנחנו עם השנים

ספרי לי מה מתדלק אותנו, מה מניע אותנו
שכחנו כבר איך מרגישים שבויים בקסמים
את השירים שכתבנו, השארנו לאחרים
את מחליפה בגדים, אני מחפש מה להחליף

בתחנת רכבת, עם מזוודות קטנות
חיכינו שיקראו לנו וכשהרכבת הגיעה
נסענו בלי להפסיק ,
בדמיון שלנו התחנות הן זמניות הנסיעה נצחית

מה מתדלק אותנו, מה שומר עלינו חיים
שכחנו את המילים שהתכוונו לכתוב
את הרי יודעת, בסוף הכל יתגלה כחלום
את מחליפה בגדים, לא נשאר לי דבר להחליף



גם אנחנו רוצים לדעת מה מתדלק אותנו, מה משאיר אותנו כאן ועוד בחיים 

יום שבת, 15 בפברואר 2014

מתעורר מוקדם

מתעורר מוקדם , בחוץ ילדים עולים אל ההסעה
בתוך החשכה מגשש
זוכר איך משהו התחיל
בדיוק כשמשהו אחר איחר

את ישנה, משוטטת בין החלומות
יחלפו עוד שעות עד שנתגבר
על החלקים הריקים
על הטיפות החלשות

מתיישב לכתוב כמה מילים
בינינו זה תמיד נכון ,
עד שאני מוצא את הקצב
בינתיים זורק את עצמי לאחור

ובסוף גם אני מתרווח
אומר לעצמי , זה כנראה זה
גם את, כמוני יודעת
עוד שנים נישאר כאן עד שנפליג למקום אחר

החלומות לא יעקפו אותנו
הם ייקחו אותנו ישר
מקומות חדשים, אנשים זרים
מישהו המציא את זה כבר לפנינו

ואני מתעורר מוקדם
כותב כמה מילים ושוכח
אחרי מספר ימים חוזר
לוקח את מה שיש בתחושה של החמצה

אני יודע , אין יותר מקום למילים
גם המשמעות מתה עם הזמן
מתעורר מוקדם , חושב על עוד שעה 
היום יתחיל, אני מקדים , את תאחרי רק במעט  


זה כמעט אמיתי הסיפור הזה, בכל זאת אני מתעורר מוקדם , כותב מילים ושוכח מיד 

יום שישי, 14 בפברואר 2014

הרגלים של הזמן

ומתוך הרגל של זמן
אוספים הרגלים שלא יעזבו אותנו
גם אחרי שניעלם מהעיניים
אחרי שייפרדו הידיים


מתוך הרגל של זמן
את שוב לוקחת את המובן מאליו
והופכת אותו לישן או מחודש
ואני מביט בך מהצד


מחכה שזה יתחיל אולי ייגמר
בינינו יש עוד קסם שאי אפשר לפשט
הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים
הלוואי והיינו מוכנים לזה


אף אחד מאיתנו לא רוצה להיעלם
בחשכה הגדולה
אל תוך שדה סגור, להרגיש לבד
ומתוך הרגל של זמן , זה חוזר אלינו לאט


הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים
הלוואי והיינו מוכנים לזה
לא נמוגים אל תוך תהייה
ששום דבר בעצם באמת לא קרה


קרבות באוויר, ושמיים נופלים
עמדנו דוממים מול הים המבהיל
בסופו של יום נשארנו לבד
לא ידענו למה אנחנו ראויים


רעיונות מילדות מלווים אותנו
פחדים אכזריים והרגלים אבודים
מתוך הרגל של זמן גם את עוד מאמינה
שמתישהו בבוקר הכל יישכח


עומד בחשכה הגדולה
שם באמצע העיר, בתוך הזמן הנעלם
מדמיין את פנינו קצת פחות רטובים
הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים


אז בואי נתפתל, בואי נשכב
מחר כבר יהיה מאוחר לצאת לקרב
אנחנו ראויים להרבה יותר מזה
אבל אף פעם לא נדע למה


אולי אין לנו באמת ברירה,
רק להאמין בהרגלים של הזמן



ולפעמים עולה התהייה, האם אנחנו ראויים לכך, והאם אנחנו מודעים שאנחנו ראויים לכך 


יום שני, 10 בפברואר 2014

פעמונים

את יכולה לשמוע את הצלילים
הם מגיעים אלינו בין רעשי המכונות
פעם לא היינו מסוגלים לשמוע
פעם לא היינו מוכנים להם אבל היום

תקשיבי לפעמונים כשהם שמצלצלים
נלך בעקבותם
שני נוודים שאיבדו את ביתם
נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

הם יסמנו לנו את הדרך
אנחנו נשכח את ההצעות שקיבלנו
ונמשיך להתפתות לסימנים שמחזיקים אותנו חיים
והפעמונים ימשיכו לצלצל

את יכולה לשמוע את הצלילים
הם עדיין מצליחים להתנגן
גם כשחלונות סגורים, וכשאנחנו דוממים
אנחנו לא צריכים לצאת החוצה לנסות

תקשיבי לפעמונים כשהם מצלצלים
נלך בעקבותם
כמו שני נוודים שאיבדו את ביתם
נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

אל תאמיני, לא , אל תאמיני לנביאים של אתמול
סוכני עתידות, וכל היתר
הם יעטפו אותך בברזלים
יאכילו אותך בועות שיתפוצצו בתוכך

הקהל לא חשוב גם לא הבמה
אין חשיבות לטון ולקול שמפר את הדממה
רק תקשיבי לצלילים,
הם מגיעים מלמטה ועוצרים בקומה שלנו

הם מגיעים ואנחנו הולכים איתם
לאן שאנחנו רוצים להגיע
לא, אנחנו לא נצטרך את האלימות הזאת
הרי התכוננו כל החיים לרגע הזה

כשהפעמונים יצלצלו בשבילנו
יסירו מעלינו את המסכה ויאפשרו לנו להיות חיים
הצלילים ילוו אותנו מהמיטה, דרך הסלון אל המטבח
בעיניים פקוחות, ידיים פרושות, בחשכה ובדממה


הצלילים מלווים אותנו, מלמטה עד למעלה, ברעש של פעמונים או בכל צורה אחרת

יום שבת, 8 בפברואר 2014

בגידות

בין העבודה לשעות הריקות
הבגידות מתגלות לאט
פנים נאבדות בחשכה
ידיים מאבדות שליטה

ויש סימנים של גאווה מתפוררת
ליד החלון,
איפה שפעם היו עציצים
במקום שחשבנו לגדל ילדים

בין העבודה לשעות המתות
הבגידות נשלפות לאט
מסיפורים , משתיקות ארוכות
ליד השיש, במטבח המלוכלך

ולך אין לאן לברוח
ולי אין מה לעשות
כל אחד אוהב את השני
בדרך שלו, בכיוון קצת אחר

מחכים אחד לשני
עד שזה יתבהר
ושוב אפשר לצאת החוצה
בלי להתבלבל

בין העבודה לשעות המתות שלנו
מישהו מאיתנו בטח צודק
בין הימים הארוכים לעצבות
עוד אפשר להאמין שזה ייגמר


לא בגידה פיזית, לא בגידה נפשית, רק בגידה של הזמן בך ובי 


יום שישי, 7 בפברואר 2014

הרצפה הקרה

כשהאור מחמם אותנו
אנחנו יכולים להתנדנד על הרצפה הקרה
ולא לחשוש מנפילה
יש עלים שמסתירים אותנו
מבקשים לנקות מאיתנו את האשמה

כשהאור מחמם אותנו, אנחנו לא יכולים לעשות דבר
גם לפיתוי הטוב יש טעם של רעל
שלטים מכוונים כמו כדורים
ואנחנו מגיעים לאט , בעצלתיים אל קו הסיום

אנחנו יכולים להתנדנד על הרצפה הקרה
לא לחשוש מנפילה
עלים מסתירים אותנו
משם מגיעים החזיונות שלנו

השמועות, הצבעים, שחור ולבן
כל מה שאנחנו יודעים
מבקשים לומר בקול צדקני ומיוסר
העלים מסתירים מאיתנו את הנפילה

אין לנו סיפור, אין לנו שמות
רק מעשים טובים ויער לברוח אליו
איפשהו בחשכה הגדולה ההיא
נמצא את החיות שבתוכנו יוצאות

אנחנו יכולים להתנדנד על הרצפה הקרה
כשהאור מחמם אותנו
אין לנו סיפור, אין לנו שמות
אז בואי נישאר קרובים

כשהאור מחמם אותנו
אנחנו יכולים להתנדנד על הרצפה הקרה
לא לחשוש מהנפילה
יש הרי עלים שמסתירים אותנו

מבקשים לנקות מאיתנו את האשמה


יש שירים שמתחילים במשפט אחד, השיר הזה התחיל מהמשפט כשהאור מחמם אותנו
אחר כך בא הפיתוי הטוב בטעם של רעל ומשם הכל נמשך 


רהיטים

פתאום באמצע הלילה
שמענו רהיטים מתרסקים
זו לא היתה רעידת אדמה, לא סערה
רק עוד יום בדרכים שלנו

עמדנו דוממים מול שלווה של אלימות בדיונית
גם אצלנו החלומות נגמרים בסוף
ואז מגיעה מציאות מלאה בשאריות חסרות רחמים
יוצאים אל המרפסת , לראות איך זה נראה מאחורי הגדר

אל תפחדי , אני אומר לך , אל תפחדי
גם אני מתמלא ומתרוקן על פי רגעים
ונגמרות לי המילים
כשאני צריך להשלים משפטים

באמצע הלילה , שמענו רהיטים מתרסקים
לא רעידת אדמה, לא סערה
רק עוד יום בדרכים
באמצע הלילה, אצלנו רהיטים מתרסקים

עכשיו תביטי על הקירות
תמונות נופלות במהרה
עכשיו תביטי במראה
את מכירה את מי שעומד שם?

אני לא זוכר מתי נרדמנו
כל הלילה דיברנו ואמרנו אותו דבר
בסוף נשכבנו עם ידיים קשורות מאחורי הגב
ופתאום שמענו רהיטים מתרסקים

הם נפלו מכל מקום באלימות שלווה
ואנחנו נותרנו חסרי אונים מול התמונה
רציתי לבקש שלא תפחדי
גם אני מתמלא ומתרוקן על פי רגעים

לא, אין כאן תמונה יפה
רחוב אפור, גבר רץ אחרי אישה
מתחנן אל ליבה , מבקש את עצמו
רחמים אבודים מכוסים בטיפות הגשם

רק רהיטים מתרסקים באמצע הלילה
לא רעידת אדמה, לא סערה
רק הדרכים שלנו ואנחנו ביניהם
תמונות נופלות במהרה, אל תביטי עכשיו במראה


באמצע הלילה, כשאמורים לישון, היו צעקות, היה כאב, רהיטים התרסקו בחדר 
לא רעידת אדמה, לא סערה, רק אנחנו עמדנו שם 

יום שבת, 28 בדצמבר 2013

גם כשמרגישים טוב כותבים

בפוסט הראשון שלי באתר טענתי שאדם שטוב לו, לא יכול לכתוב.הוא לא צריך לכתוב. תכתוב כשרע לך, כשטוב לך תחייה. זה מה שכתבתי. זו מנטרה שהאמנתי בה במשך שנים רבות והבאתי אותה אל הכתב בפוסט אחד שביטא גם שירים רבים שכתבתי.

אחרי שפרסמתי את הפוסט, אדם קרוב טען בפניי שאני טועה בעמדתי. גם אנשים שטוב להם יכולים לכתוב ואפילו יפה, לא חייבים לסבול , לא חייבים לשקוע במרה שחורה בשביל לכתוב. הדמות של המשורר המיוסר היא רומנטית ונכתבת נפלא בספרים אבל הדמות לא חייבת להיות חלק מהמציאות בשביל להוציא מאיתנו מוזה, להיפך מוטב להיות מאושר ולכתוב מאשר להתייסר ולכתוב. זו בהנחה ואתם מאמינים שניתן להיות מאושרים.

אני מודה , בשבועות האחרונים אני מתלבט בשאלה האם צדק אותו אדם. האם גם כשמרגישים טוב אפשר לכתוב שירים ועוד יפים? נכון שהיצירות הגדולות נכתבו כשהיוצרים שלהן היו במצבים לא קלים וסביר להניח שלא רקדו מאושר ( גירושים קשים, מחלה, דיכאון, אובדן, מוות ועוד), כולן נכתבו בימים בהם השמש זרחה אבל ספק אם הציפורים צייצו להם.

אני מתלבט בשאלה הזאת, כי בתקופה האחרונה אני מרגיש טוב. זנחתי את הייסורים ואולי זו היתה רק דמות שאחזה בהן כל עוד לא היתה לה משהו לאחוז בו, הפסקתי להיות עצוב אחרי שעברתי תהליך גמילה ארוך, ואפילו הפסקתי לחטוא בכאבים. אז נכון נשארו ספקות ותהיות אבל כן , אני מרגיש טוב. אבל אני האישי, זה לא הנקודה כאן, טוב לא בדיוק, אני הכותב זה הנקודה. אני עדיין כותב, ומרבית שיריי אומנם אינם אופטימיים אך מצד שני הם גם לא פאסימיים כמו בעבר. שיר כמו טבעת מדבר על דמות והמסכה שזרקתי מעצמי ועל ההחלטה שקיבלתי, שיר כמו "כותב כשטוב לי" מסביר מצב חדש עבורי, בו אני מרגיש טוב אבל יחד עם זה מרגיש שאני משקר ואולי חייתי עם שקר איתו אני נאלץ להתמודד כעת. האם עכשיו אני משקר לעצמי או שאז שיקרתי ואולי בשני המקרים לא שיקרתי הרי אלא החיים. פעם אנחנו במצב טוב ופעם אנחנו במצב רע, והכתיבה היא בהתאם.

אם תשאלו אותי איזו יצירה אני יותר אוהב היום, יצירות שמחות או דיכאוניות, אני מניח שאם שתיהן באותה קומה בבניין היצירות , כלומר אי שם קומה עליונה, שתיהן אמיתיות ולא ילדותיות אז אבחר בזו העצובה יותר, אבל זה לא אומר שאני בהכרח חושב שזה הכרחי לוותר היצירה השמחה. היום, יותר מאשר בעבר, אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לשירים שאינם מבקשים לנגן על הנים של הדיכאון והעצבות , אני עדיין לא מחפש את השירים שינגנו על הנים של השמחה, אלא אני מחפש יצירות שאין מכריעות בעניין.

אני מסתכל על עצמי היום במראה ויודע שאני יכול לכתוב שירים גם כשלא עצובים. אפשר לחיות את החיים בזמן שמחה וגם למצוא מקום לכתיבה.אפשר לכתוב את המציאות לצד הפחד, את התנועה והזמן לצד ההרהור , ואת התחושה האינסופית שאולי , רק אולי משהו כאן לא אמיתי, לצד הוודאות ההכרחית, שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר מדובר בחיים. אם תתלה באילנות גבוהים, אפשר לכתוב ולשיר "לפעמים אני מאושר" בלי לטעון בציניות שזו רק אשליה.

נקודה אחרונה, אני כותב כי אני נהנה לכתוב, כי זה מה שאני עושה הכי טוב בחיי. אם הייתי מוותר על זה רק בגלל שאני מרגיש טוב, הייתי עושה שהוא מבחינתי אסור ונותן לזה להשפיע על חיי בצורה לא נכונה. אם זה מה שאני טוב בו, אמצא את הדרך לשלב אותו גם כשטוב לי. איך אוכל לתעד את זה ולהאמין בזה אם לא אוכל לכתוב, מה הטעם בשירים שנכתבים רק כשרע? גם בטוב יש מקום לשירים, אפילו אם העבר משאיר אחריו סימן שאלה


יום שבת, 2 בנובמבר 2013

אכן אקס פקטור?



לאחרונה פרץ ויכוח בתקשורת וברשתות חברתיות, על פשר השתתפותו של רמי פורטיס בתוכנית הריאליטי המוזיקלית, אקס פקטור בערוץ 2. הוויכוח ניצת בין מי שאוהב וזוכר את פורטיס המשוגע זה שאחד משיריו הראשונים היה "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", עוד מהימים בהם הטלוויזיה בישראל היתה שחור לבן והכילה ערוץ 1 בלבד, לבין חובבי הריאליטי שסבורים שתוכניות מסוג זה הן אכן תרבות ועוד סוגה עלית שלה. 

לפני שאחווה את דעתי, שני וידויים קטנים הראשון, אני מאוד אוהב את פורטיס הישן, כלומר זה של פלונטר, סיפורים מהקופסא (אחת הקלטות הראשונות שקניתי בחיי) ו-1900, כמובן פורטיס של מינימל קומפט, וגם דברים מאוחרים שלו. שנית, אני לא סובל תוכניות ריאליטי מכל סוג שהוא. אני חושב שהקשר ביניהן לבין המציאות קלושה, הקשר ביניהן לבין תרבות אפסית, ולרוב הן מבטאות הוכחה לרדידות האנושית, לתאוות הבצע של המשתתפים שמוכנים לעשות הכל כדי להרוויח כסף, מציצנות, חוסר מקוריות של היוצרים שלהן, ובעיקר לתחושה שכאן החזק שולט ולחלש אין מקום.

אחרי כל מה שאמרתי, אני עדיין חצוי בדעתי לגבי במקרה של פורטיס ובמקרה של כל אמן אחר בתוכניות ריאליטי מוזיקליות. מצד אחד, הצד שמתנגד להשתתפות הזאת, יש בה כמין הוכחה שאמנים לא מכירים בערך המוזיקה שהם יוצרים, ולכן מעדיפים להתעסק עם דברים מסביב. יותר מזה יש בכך הוכחה עד כמה אמנים נכנעים למיינסטרים המסחרי ושוכחים את המקום של המוזיקה כדבר מקורי, ייחודי, שמה שחשוב בה זו המוזיקה והיצירה ולא הפרסום בפריים טיים. אגב נקודה זו מבליטה דווקא את מי שלא נכנע לשיטה ולכללי המשחק, אחד מהם הוא חברו של פורטיס, ברי. 

אני מאמין שאמן צריך לעשות אומנות, לא להתעסק בדברים אחרים. שלשמם יש מקצועות אחרים (ובמדינתנו הומצאו עבורם אנשים מיוחדים שיבצעו אותם דוגמא דוגמנים ופליטי ריאליטי). 

כאן אני מגיע לצד השני של המשוואה ואתחיל מהמקום בו סיימתי. ברור לכל שפורטיס לא עשה את זה בשביל פרסום אבל אם הוא יזכה בילד אחד שייחשף אליו , ישמע את המוזיקה שלו ויחליט לנגן כמוהו, הוא עשה את שלו ואולי אנחנו הרווחנו מוזיקאי מקורי בעתיד. האם אני מאמין שזה יקרה? לא ממש, אבל אפשרי. 

לצד זה של המשוואה נוספים שתי נקודות נוספות, הראשונה, גם אמן צריך להרוויח וסביר להניח שבשביל להרוויח כמו שפורטיס מרוויח באקס פקטור, הוא יצטרך לסגור עשרים או שלושים שנה של הופעות בזאפה. אי אפשר בשם האומנות הגבוהה והטובה לומר לאמן, אל תרוויח ויותר מזה , תדחה כל אפשרות להרוויח. לפעמים הכסף שנכנס בשם אותה אומנות מיינסטרים מאפשרת לעשות אומנות מקורית וייחודית בנוחות כלכלית. 

הנקודה השנייה היא שיש שני סוגים של אמנים בריאליטי. אלו שקופצים מתוכנית לתוכנית ומוותרים על האומנות שלהם בשם הפרסום, אליו הם משתעבדים וכמהים. מבחינתם להופיע בכל תוכנית בטלוויזיה רק בשביל שיראו אותם. לעומתם יש אמנים שיבחרו להופיע רק בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, מתוך אמונה שהם אכן עוזרים לפרטים להגשים את החלום להיות מוזיקאים , ולמוזיקה הישראלית ליהנות מכוחות חדשים בשוק. אומנם אני מתקשה להאמין שזה עוזר (לראיה, מלבד 5-6 פליטי כוכב נולד, אף אחד בלמעלה מעשור לא הפך להיות אמן משמעותי וחשוב). מבחינה זו, פורטיס צודק בהליכתו לאקס פקטור ואין שום סיבה לבקר אותו על כך.  

לסיכום, כל עוד הוא לא בוחר להופיע ב"רווק" או באיזה תוכנית רדודה אחרת, אפשר לעשות הנחה שפורטיס עושה את זה מטעמים נכונים.


יום שבת, 26 באוקטובר 2013

כתיבה על אוטומט



לפעמים אני מביט באנשים שנמצאים בעסק שלהם הרבה זמן ואני תוהה אם הם אוהבים את מה שהם עושים או פשוט עושים את זה על אוטומט כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר. היום זה כבר לא כל כך ברור, הרי קריירה שנייה, שלישית ורביעית היא דבר שכיח. ובכל זאת, יש מי שעושים שלושים שנה אותו דבר, הם באמת נהנים מזה? 

אני מתעסק בזה , לא רק בגלל שאני באמצע שנות השלושים שלי ותוהה אם מתישהו אמצא משהו שאוכל לעשות עשרים-שלושים שנה בלי להשתעמם ולהפסיק לאהוב, אלא גם בעיקר בגלל התחושה שמלבד האדם זה תלוי לא מעט במקצוע או בתחביב שהוא בוחר לעצמו. ואולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה ככה. 

אחד הספורטאים האהובים עלי היה דורון שפר, במיוחד בזכות העובדה שהוא כינס יום אחד מסיבת עיתונאים והודה שהלב הורה לו להפסיק לשחק כדורסל והוא הולך אחרי הלב. כמה ספורטאים שנמצאים במקום בו שפר היה יכולים לומר את זה? רובם מושכים את הקריירה שלהם עד הסוף המר או עד הפציעה שמכריחה אותם לפרוש. למזלם של ספורטאים אין להם ברירה אלא יום אחד לעבור קריירה. ההחלטה נעשית בשבילם. 

מוזיקאים, שחקנים בדרך כלל ממשיכים להופיע או לפחות להוציא דברים לאור כל עוד הקהל רוצה אותם ולפעמים אפילו מעבר. לא פעם שואלים זמרים עד מתי הם יופיעו והתשובה שלהם מתחלקת לשניים, יש מי שעונה , עד שהקהל לא ירצה לראות אותי, ויש מי שעונה, מה אני עוד יודע לעשות. התשובה הראשונה מוכיחה את אהבתם למקצוע, השנייה גורמת לחשוב שהם לא באמת אוהבים את המקצוע, פשוט אין להם ברירה. בדומה לאותם פקידים או בעלי עסקים, שמסתכלים עליהם מהצד ורואים את הייאוש על פניהם, הם כבר לא יכולים למצוא מקצוע אחר. 

לפעמים אני מתיישב לכתוב ובתחושה שלי , אני עושה את זה על אוטומט. כאילו מכריח את עצמי, חשש שאם לא אכתוב אשכח איך לעשות את זה ומה אעשה אז? אני לא יודע לעשות משהו אחר בצורה כזו. אבל לפעמים זה כמו ריצה, אני מגיע לשיא פעם אחת, וחושש שבפעם הבאה לא אוכל לשבור את השיא, אז אני רץ יותר מהר או יותר זמן רק בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגל. 

אז כן, אני כותב שירים כל הזמן, כי אני אוהב את זה ומפחד שיום אחד לא אדע איך לעשות את זה, או שיום אחד אתעורר ואגלה שאין לי את החשק ואני עושה את זה על אוטומט. לשמחתי, החשק לעולם לא נגמר. כתיבה היא לא כמו כל מקצוע, זה חיידק, מחלה, כל עוד יש מחשבות, דמיון, תחושות ורגשות, היא תהיה שם. 

זו כנראה אחת הסיבות שכמות הפורשים מרצון מהתחום של מוזיקה וכתיבה היא כנראה הנמוכה ביותר מבין כל המקצועות. יש דמויות שלא עובדות בתחום כי הקהל לא מתעניין בהן, אבל הם היו מתים להישאר על הגלגל. כמה אמנים הפסיקו לגמרי להופיע, לשיר, לנגן, לכתוב? יש מי שהפסיק להופיע אבל הוא לא הפסיק לשיר ולהקליט. כי אומנות זה לא כמו כל תחום. במובן מסוים זה דומה לספורט רק בלי ההגבלה הפיזית. תסתכלו, אפילו מפוליטיקה אנשים פורשים.


יום שבת, 19 באוקטובר 2013

18 שנה אחרי



בחייו של אדם עוברים לא מעט אירועים שיכולים להשפיע עליו, על התנהגותו , תכונותיו, אורחות חייו, ואם הוא כותב אז בוודאי על כתיבתו. לתת לאירועים אישיים להשפיע על חיינו זה קל, כמעט בלתי נמנע. אני עושה את זה לעיתים קרובות. לראייה כל הטקסטים שנכתבו בהשפעת הניתוחים והאשפוזים, מערכת יחסים עם בת זוגתי, הוריי, חבריי, תחביבים שלי ואפילו דברים מקריים. 

לתת לאירועים חיצוניים להשפיע עלינו, זו כבר חצי אומנות. 

לא אשקר אם אומר שרצח רבין היה האירוע חיצוני שהשפיע עלי יותר מכל אירוע אחר. אולי זה בגלל שנולדתי כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור אז היא הצליחה להשפיע עלי, הייתי ילד קטן במלחמת לבנון הראשונה וקצת פחות קטן ובכל זאת קטן בתקופת האינתיפאדה הראשונה. ברצח רבין פשוט הייתי בגיל המתאים. בן 16. גם היום, כשחלפו 18 שנה, אני זוכר כל פרט מאותו ערב , מהבוקר שאחרי, ועד ימים ספורים אחרי האירוע. לזה כנראה התכוונו המשוררים כשהם אמרו, תמיד נזכור איפה היינו באותו יום. 

למה אני חוזר על זה עכשיו ? השבוע העליתי טקסט שנקרא "פיגוע" שמספר על תחושות על הרצח כמה שנים אחרי, כתבתי את הטקסט בעקבות אמירה על עיתונאי בשם שאול ביבי, שטען שאנחנו נעים כמו בפיגוע מאז הרצח. לא הבנתי למה הכוונה שלו אבל זה פשוט נשמע לי נכון. אז ישבתי בתאילנד באיזה גסט האוס, כן אני יודע שזה נשמע מוזר שדווקא שם זה קרה, וכתבתי את הטקסט. אני לא מחפש להכניס את עצמי לאירוע אבל יש דברים שאתה לא יכול להניח להם. גם 18 שנה אחרי, ולמרות שעברנו אינספור דברים, הם עדיין אוחזים בך.
את הטקסט ההוא כתבתי בתחושה שלא למדנו כלום, מאז זה לא השתנה. לא מדובר על רצח פוליטי קרוב, אלא על משהו רחב יותר. תחושה בלתי נגמרת שאם נצעק חזק יותר נצליח, אם נרים יד ננצח, אסור לנו לפספס את המקום שלנו, אחרת נידחק ונידחה. אנחנו כבר לא בני אדם, אין בנו את הערכים ואת היכולת לעמוד מול עצמנו חזקים מכל מה שלמדנו , מכל מה שידענו להיות. בגדול זה לא מעט אם נצליח קצת. 

בלא מעט מהטקסטים שלי , אני מנסה לעמוד על הנקודה הזאת. היכולת להבחין בינינו לבין עצמנו, בין מי שאנחנו רואים במראה למי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אני זוכר את הרצח כמו את הבוקר של הרצח, כי היה ברור שזו היתה התפוצצות, שנים שבעבעו , מאז נדמה שאיש לא מנסה לחזור לאחור ולומר, אולי נוכל לעמוד מול עצמנו ולשנות את פנינו. בטקסטים זה קל, לכתוב בלי הפסקה על מקומות רחוקים, חמלה וגאולה, חטאים בלתי פוסקים ועונש אחד גדול. כמה מזה אנחנו מרגישים ביום יום? זה הפיגוע עליו אני כותב. על התחושה הבלתי נגמרת, שמותר לנו להרגיש ככה, יום אחד נשתמש בזכות הזאת. לעזאזל , הזכות הזאת כל כך גדולה שאנחנו לא מפסיקים להיאחז בה כמו מצאנו שלל גדול. 

בבוקר של הרצח , חבר יקר אמר לי שהוא מתבייש, באותו יום מאוחר יותר, מישהו טען שחבל שרצחו את רבין ולא את פרס. בדרך לירושלים לחלוק כבוד אחרון, אנשים צחקו על דברים שונים. זה הפיגוע האמיתי. חוסר הבנה של המציאות, טקסטים לא מספיקים. זה האירוע החיצוני שהשפיע עלי. מאז הכל נראה לי הגיוני יותר, במיוחד אם הוא מלווה באלימות.


יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

איך מגיעים לכל יצירה מכל יצירה



לפני כמה שבועות סיפרתי כאן על פרויקט מילות חיפוש , פרויקט שנועד לעזור לגולשים באתר למצוא יצירות בצורה פשוטה וקלה דרך ביטויים שונים שמופיעים ביצירות השונות, שירים וסיפורים. מלבד העובדה שהפרויקט מאפשר למצוא יצירות בקלות, יש לו מטרה נוספת וזה ליצור מעגלים של קשרים בין היצירות השונות. 

לפני שאסביר כיצד זה עובד וכיצד עובדים מעגלים נוספים בין קשרים, אני רוצה להסביר נקודה שקשורה לקידום אתרים, נקודה מקצועית. אחת הדרכים של גוגל לבדוק את האיכות של האתרים היא לבחון כמה קישורים פנימיים יש באתר ובאיזו צורה. כלומר, האם העמודים באתר מקשרים ביניהם והאם יש היררכיה ברורה של קישורים ביניהם. זו הסיבה שתמצאו בעמוד מסוים קישור לעמוד מסוים אבל לא תמצאו קישור מאותו לעמוד שקישר אליו.  ככל שיש יותר קישורים פנימיים וככל שההיררכיה באתר ברורה ונכונה, אז האתר יותר איכותי. 

ועכשיו לעניינו. 

באתר שלי יש כמה מעגלים של קישורים, אני מסביר זאת על מנת שכל גולש שנכנס לאתר ידע בדיוק לאן הוא יכול להגיע מאיזה עמוד וכיצד. אם תרצו, זה מורה נבוכים לאתר. אעשה זאת בצורה פשוטה וברורה. בפוסט הבא אני מבטיח לחזור ולכתוב על כתיבה ולא על פרטים טכניים. 

הצורה הפשוטה ביותר לתאר את מעגלי הקישורים היא לפשט את התהליך לשלוש מעגלים נפרדים. 

מעגל ראשון, קישורים ראשיים. בכל האתר יש סרגל בחלקו העליון והתחתון שמפנה לעמוד ראשי באתר, כך אפשר להגיע מעמוד שירים לעמוד ביוגרפיה בקליק אחד. 

המעגל השני, הוא מעגל תת פנימי. תנסו לתאר זאת כך, אם היה מדובר בעסק, אז העמוד הראשי שתיארתי קודם לכן הוא הבעלים, הקישורים בו הם מנהלי מחלקות, המעגל השני מתייחס למנהלי תחומים. בעמוד שירים מדובר על אותיות, חודשים ורשימה מלאה. בעמוד יצירות מהמכונה מדובר על אותיות ורשימה מלאה, בעמוד סיפורים אני מדבר על אותיות (בעתיד זה יכלול גם רשימה מלאה). אתם בטח שואלים , לאן העלמתי את השירים, סיפורים ויצירות מהמכונה שנמצאים בעמוד הראשי, באותו מצב כמו אותיות, חודשים ורשימה מלאה? 

כאן אני מגיע למעגל השלישי, מעגל העובדים. החיילים הפשוטים. בלעדיהם כל העסק היה קורס אבל וכמו עובדים טובים הם נותנים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך. למעגל זה אני משייך את השירים, סיפורים, יצירות מהמכונה ותגיות. הערת אגב, השירים , והיצירות שנמצאות בעמוד הראשי הם המובחרים שביניהם וכל חודש מתחלפים, אבל עדיין הם עובדים ולא מנהלי מחלקות או מנהלי תחומים. לגבי הטענה שמילות החיפוש נמצאות באותה סיטואציה כמו היצירות, ובכן אנחנו מדברים על מחלקה מיוחדת ולכן הם מופיעים כך. 

מה עושים העובדים מבחינת קישורים? ובכן, הם המקשרים העיקריים. בכל יצירה, לא משנה שיר, סיפור או יצירת מהמכונה (ולמעשה גם פוסטים בבלוג למרות שבצורה מעט שונה של קישור מתוך הטקסט ולא באופן חיצוני), יש קישורים הן לעמוד הראשי, הן לאות של היצירה (במקרה של שירים גם לעמוד חודשים), הם מקושרים למילות החיפוש וכן לעמוד תגיות ראשי.  בצורה כזו ניתן להגיע מיצירה מסוימת, נגיד שיר,  דרך מילת חיפוש ליצירה אחרת שהיא סיפור, או דרך קליק לעמוד האות של היצירה, אל יצירות אחרות מאותה אות. 

אגב, מילות חיפוש מקשרות, הן לעמוד ראשי (שירים, סיפורים, יצירות מהמכונה, ביוגרפיה, חדשות, בלוג), הן ליצירות (בהן המילים מופיעות) ולמילות חיפוש שמופיעות ביצירות בהן מופיעה המילים. לכן באופן תיאורטי דרך מילות חיפוש ניתן להגיע לכל היצירות כמעט בלי להגיע בכלל לעמודים הראשיים באתר.

לסיכום, אני רוצה להראות בקצרה את הדרך שניתן לעבור באתר. אני אעשה את זה בעזרת סימני הפרדה שאחד מוביל לשני כמו חץ, תסלחו לי אם זה לא מסוגנן מספיק. 

עמוד ראשי ß שירים עמוד מרכזי ß שיר ß תגית 1 ß סיפור ß אות של סיפור ß סיפור 2 ß תגית 2 ß יצירה מהמכונה ß תגית 3 ß שיר 2 ß חודש של השיר ß שיר 3 ß תגית 4 ß בלוג ß שיר 4 (קישור פנימי) ß חודש של השיר 2 ß חודש הבא ß שיר 5 ß תגית 5 ß ביוגרפיה. 

אני מניח שהבנתם את הרעיון... אז תבואו לעשות את הסיבוב באתר.


יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

על תמונות וכתיבה



באתר שלי,  נכון לתחילת אוקטובר, יש למעלה מ-100 תמונות. את רובן אני צילמתי (אם זכור לי טוב רק תמונה אחת באתר אני לא צילמתי), באמצעות מכשיר פלאפון. חלק מהתמונות מציגות חפצים, נופים, אנשים, מקומות וגם יצירות אומנות (בעיקר של בת זוגתי).  התמונות עברו תהליך פילטור לפני פרסום, ואפשר לראות שהן לא צולמו כפי שהן מופיעות באתר.

בתחילת הדרך הופיעו באתר תמונות רק בעמודים הראשיים, שירים, יצירות מהמכונה וסיפורים. במהלך הזמן האתר שודרג ואז עמודים נוספים קיבלו תמונות, היום בכל עמוד מרכזי, רשימת יצירות מלאה ובעמודים החיפוש (אותיות וחודשים) יש תמונות. מה שהקפיץ את כמות התמונות פי 2 לפחות. כל תמונה מקושרת ליצירה מסוימת ולכן היא נושאת את השם שלה. 

עכשיו לשאלות החשובות, כיצד אני בוחר איזו תמונה לפרסם באתר , למה ועם איזה פילטר אני משתמש. לפני שאענה על השאלות אציין שגם תהליך פרסום התמונות עבר שינוי. בתחילת הדרך כל התמונות היו שחור לבן מתוך מחשבה שכך התמונות יציגו בצורה נכונה יותר את רוח האתר. היום מופיעות באתר תמונות צבעוניות.
אני בוחר לצלם כל מה שנראה לי מעניין ושונה. זה יכול להיות פסנתר בלב תל אביב, גל בים, קבוצה של סלעים או כתובת גרפיטי מעניינת. מאז שהאתר עלה לאוויר, אני מודה שאני מסתובב ברחובות עם עין יותר פקוחה והפלאפון מוכן לצילום. עבור המביטים מהצד , זה בטח נראה מוזר לראות מישהו מצלם רצפה, אבל אני יודע שיש לזה מטרה, בסוף בתמונה תופיע באתר. 

התמונות מבקשות להעביר את רוח האתר, רוח השירים. חוסר שלמות, לכלוך, כתם. הפילטור של התמונות בצבעים דהויים, עם זה של נעלי מרטנס כמו בעמוד הראשי של שירים או תמונות חודש יוני, מבקשות להשלים עם חוסר השלמות, אין כאן זוהר נוצץ, אין כאן רצון להציג עולם מבריק. השירים לא כאלה ולכן גם התמונות לא יכולות להיות כאלה. הרצון שלי הוא ליצור תחושה של חורבן וסוף, ואם אני מצליח להעביר את זה בתמונות, אני שמח.
אתן כמה דוגמאות של קבוצות תמונות כדי להסביר על מה אני מדבר. הקבוצה הראשונה אליה אתייחס היא של תמונות נהר. תמונות אלו צולמו ברובן , במהלך טיול שערכתי בפארק הירקון. התמונות מופיעות בעמודי שירים, ויצירות מהמכונה. התמונות באות להציג את הנהר כפי שאני רואה אותו, מתפתל ומטהר, מקום להתחבא בו, לצלול לתוכו ולהיעלם, שם ילדים משחקים, שם יש סירות ששטות לאורכו ולרוחבו. בחירת הצבעים הדהויה של הנהר וסביבו, באים להראות את הישנות שבנהר, חוסר הברק שלו, הספק והאימה.  

קבוצה שנייה של תמונות היא של חפצים שונים, דוגמא קישוט גיטרה שמופיע בעמוד שירים חודש יולי, שם גם מופיעה תמונה של פסל חייל קטן, משקפת שמופיעה בעמוד שירים נ', או טלפון ישן שמופיעה ביצירות מהמכונה אות א'. הרעיון הוא להציג את החפצים שנראים ברורים לכל, בצורה שונה. להוציא אותן מהקונטקסט, ולהציג אותן באור אחר. הרי מה לבובה של חייל ולשירים? או לטלפון ישן וליצירה שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ועוד לקרוא לה "אלך כשתלכי"? אין קשר. הניסיון הוא להוציא אותן מהקונטקסט שלהן ולהציג אותן בצורה אחרת. שוב באמצעות פילטר מתאים, בדרך כלל כהה יותר, לעיתים שחור לבן ולעיתים דהוי. 

אפשר למצוא עוד שתי קבוצות של תמונות באתר. הראשונה היא של מאכלים. במקום לעלות תמונות של אוכל לאינסטגרם, אני מעלה אותן לאתר. אחרי שהן עוברות תהליך של פילטור, הן מקבלות משמעות שונה. מי שלא מאמין שיכנס לעמוד שירים חודש יולי ויראה אם הוא מצליח לזהות איזה מאכל מוצג שם. לעיתים זה ברור , כמו בעמוד שירים חודש ספטמבר, עם התמונה של המולים ולעיתים התמונה של האוכל יכולה לבטא דברים שונים.
קבוצה אחרונה של תמונות שמוצגת באתר היא של חלקי גוף. בעיקר פנים. גם כאן, בדומה לתמונות מאכלים, נועדו התמונות להציג מראה אחר. אף אחד לא יכול לדעת שהתמונה בעמוד שירים אות ג', היא בעצם של זקן (שלי למעשה) ולא איזה קשקוש שמישהו צייר.
לסיכומו של דבר, זה היופי, בצילום כמו בכתיבה, לקחת את המובן מאליו , לשחק איתו, ולהפוך אותו למשהו לא ברור שגורם לצופה או לקורא לחשוב מה זה, לחשוב שהוא יודע, ואז לגלות שהוא טעה.


יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

כוונת הכותב



אחד השיעורים האהובים עלי בתיכון היה שיעור ספרות. אהבתי את רוב החומר שלמדנו (סיפורי עגנון, התפסן של סילינג'ר, קופסה שחורה של עמוס עוז) ומאוד אהבתי את ניתוח הטקסטים שעשינו אחרי כל קריאה. 

קפיצה כמה שנים קדימה בסיום התואר שני, עשיתי עבודה במסגרת סמינר שעסק בסכסוך הישראלי פלשתיני בראי התרבות הישראלית, ובחרתי להתמקד במוזיקה הישראלית  (רוק, מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ). בעבודה לקחתי מספר שירים וניתחתי אותם מבחינה טקסטואלית. זו היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות ולו מהעובדה שהייתי צריך להקשיב למוזיקה שאני אוהב ולנתח אותה. כך למשל לקחתי את "שיר האונס" מתוך מאמי וגיליתי בו רבדים שונים שבאזנה רגילה חולפים ליד האוזן (אחרי ניתוח שלו הבנתי שמדובר בשיר המחאה הגדול ביותר שנכתב כאן). אגב, לשאלתכם, כמעט ואין השתקפות לסכסוך בראי המוזיקה הישראלית אבל זה כבר נושא אחר שפעם עוד אכתוב עליו.

גם היום כשאינני צריך לעשות עבודות אקדמיות בנושא ואין לי שיעורי ספרות במערכת החיים, אני נוהג לקחת שירים, להאזין להם ולעבור על טקסטים שלהם במטרה לחפש בהם משמעויות ופרשנויות. מודה שלא תמיד מצליח לי, בוודאי לא משפטים שמתקשרים לחיים אישיים של הכותב אבל אני עדיין נהנה לשחק במשחק הזה.
למה אני מספר את זה. כשהקמתי את האתר, חשבתי שכל שיר צריך לקבל פרשנות מסוימת. לכן בכל עמוד שיר, לצד הטקסט, ניתן לראות הסבר קצר עליו בצד. לעיתים מסופר מתי ואיך נכתב השיר, לעיתים ההסבר נראה כמו המשך של השיר , אך לא כך. מדובר בפרשנות מסוימת שאני נותן לו.  

אני מניח שהקורא היה רוצה לגלות את זה לבד,אבל יש מקרים בהם זה יכול להקל או אפילו לעורר את הקורא לפעולה אחרת. לדוגמא, אם אני מסביר לקורא ששיר מסוים, דוגמא "מה את מבינה" נכתב בעקבות תרגיל בסדנת כתיבה, אז קל להבין מדוע הכנסתי את עצמי לשיר ומי הדובר בו. אם בשירים שנכתבו בהשראת שירים אחרים, דוגמא "רכב חדש" שנכתב בהשראת used car של ספרינגסטין, אני מציין זאת, אז אולי גם גרמתי לקורא ללכת לשמוע את השיר המקורי, מלבד להבין מהיכן נובע השיר. 

בחלק מהשירים כפי שציינתי, יש כביכול המשך של השיר אך מבחינתי גם אז מדובר בפרשנות שלו. למעשה אני לוקח את המהות של השיר ומוציא אותה החוצה. אני לא מזלזל בקורא שיוכל לעשות את זה בעצמו, אבל אני חושב שבתור הכותב יהיה לי קל יותר לעשות את זה. דוגמא טובה קיימת בשיר, "האם תאהבי אותי?" שם אמרתי בפירוש שאני לא זקוק לאהבתך אבל תוהה אם תוכלי לאהוב אותי בהיעדרי. אגב, הקורא יכול לקרוא את השיר ולפרש על מי ולמה אני מדבר. רוב הסיכויים שהוא יהיה צודק. 

כאן עולות שתי שאלות, האם יש צורך בכלל לפרש את השיר והאם על הכותב להשאיר משהו מהמסתורין שלו ולא להסביר אותו. בשני המקרים התשובה חיובית עם סייג. כל שיר ניתן לפירוש, כל שיר דורש את זה (בהנחה ולא מדובר בהמנון "פופ" לריקודים) אבל כל קורא יכול לפרש אותו בדרכו ולפי הבנתו. היו כבר מקרים שקוראים לקחו שיר מסוים והתייחסו אליו בצורה אחרת לגמרי ממה שאני התכוונתי (ואני מניח שזה נכון גם לגבי כותבים אחרים, ידוע המקרה בו השיר "ילדים הם שמחה" של הברירה הטבעית נתפס כשיר שמחה , בעוד שבמקור הוא נכתב כשיר מחאה לכל דבר).

לגבי המסתורין, אז כן. אני חושב שאין היגיון להסביר כל שיר וכל משפט , היופי בשיר שנשארת לו מעטפת של מסתורין על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא אותו בלי להבין למה התכוון המשורר ולחשוב לבד מה כוונתו. מה עוד שלא כל משפט גורר עמו פרשנות אחת, וודאית וקיומית. אך לכותב זה קשה להימנע מפירוש של שיר. אני הרי רוצה שיבינו למה התכוונתי ולא יחשבו שאם אני כותב "תאהבי אותי בהיעדרי" אני מתכוון למולדת שתאהב את מי שעוזב אותה. או אם אני כותב "ארצות הברית עולה באש" אני מתכוון להססנות של המנהיגות הנוכחית שלה... (גם פרשנות כזו שמעתי כבר).  

כאן נכנס למשחק משתנה נוסף. כל שיר ניתן לפרש בצורות שונות. הכל תלוי מנקודת המבט של הקורא. לכן זה לא באמת משנה מה אכתוב, יהיו שיטענו שהם מצאו בשיר פירושים אחרים. יכול להיות שישתכנעו שזו לא היתה כוונתי אבל זה לא באמת משנה. אני שמח לספק לפחות קרקע נוחה להתחיל איתה את מסע הניתוח.  

לסיום אציין שבעמודי סיפורים ויצירות מהמכונה אין פירושים ליצירות, מאחר ולדעתי הסיפורים מפרשים את עצמם, ואת היצירות מהמכונה כתבתי לפני עשרים שנה, לך תזכור מה חשבתי כשכתבתי אותם. 


יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

הגיע הזמן לכתוב



כשיוצא שיר חדש זה תמיד מעורר התרגשות, העבודה עליו גורמת להתרגשות בפני עצמה, גם אם התוצאה לא יוצאת בהכרח כמו שמצפים. בחצי מהמקרים ואולי אף יותר, השיר לא יוצא כמו שמצפים ממנו לצאת. 

אני בדרך כלל כותב שירים בשני מצבים, מצב ראשון, יושב מול המסך ומתחיל לכתוב מילים עד שיוצא שיר. לרוב יש לי משפט אחד או שניים ומשם אני ממשיך בתקווה שהם יצליחו למשוך אחריהם 5-6 בתים שלמים, של 4-5 משפטים. המצב השני, אני כותב בפלאפון שורות , לעיתים בלי שום קשר ביניהן וכשאני מגיע הביתה אני מחבר את המשפטים באמצעות מילים או משפטים אחרים. שוב, בתקווה שהמשפטים שכתבתי בפלאפון ואלו שהצטרפו אליהם מאוחר יותר יצליחו להחזיק שיר שלם של 5-6 בתים. כשזה מצליח, התחושה היא טובה. כך היה למשל בשיר "חוזר אל העיר" ובעוד עשרות שירים אחרים. 

ניק קייב פעם אמר בראיון, שהוא מגיע למשרד שלו בשמונה ויוצא בחמש. אחרי זה הוא לא כותב יותר. שמעתי שיש לא מעט אמנים כאלה, בעיקר אמנים מבוססים. צעירים כנראה רעבים יותר אז הם יכולים לקום גם באמצע הלילה בשביל לכתוב. זה לא קרה לי, למרות שלא פעם לפני שאני הולך לישון, כשאני שוכב במיטה, אני מצליח למצוא משפט אחד או שניים, כותב אותם בפלאפון ומקווה שבבוקר עוד אזכור למה התכוונתי. המצבים הכי גרועים זה שבאמצע הלילה עולה משפט ואני מתעצל לקום ולכתוב אותו, לך תיזכר בבוקר על מה חשבת באמצע הלילה. סיינפלד עשה מזה פרק שלם. זה לא פחות מעצבן להתעורר בבוקר ולא לזכור למה התכוונת כשכתבת את המשפט ההוא. משפט יפה אבל לך תוכיח מה הוא אומר. 

לא במקרה חלק גדול מהשירים שלי כוללים רכבות ואוטובוסים. חלק גדול מהשירים נכתבים בעת נסיעה, מכאן אני רוצה להודות לממציאי הפלאפון ולגאונים שהתקינו בו אפשרות לכתוב תזכורות לעצמך. פעם הייתי צריך לשלוח לעצמי SMS. היום הכל שמור בתזכורות ואפילו בקבצי וורד מוכנים. זה בהנחה ויש לי מספיק כוח לכתוב שיר שלם בנסיעה. המכשיר גם עוזר כשאני צופה בסרטים , סדרות טלוויזיה או קורא בספרים,  למשל את השיר "מה את מגלה" כתבתי בזמן קריאת ביוגרפיה של לאונרד כהן. קריאה וצפייה בחיים של אחרים, אמיתיים ודמיוניים, מספקת השראה ולעיתים אף יוצא מזה שיר מוצלח.  

אני מנסה לכתוב כל יום, גם מתוך מחשבה שאם אכתוב שיר גרוע זה עדיף על לא לכתוב בכלל. ימים של שירים גרועים לא שונים במהותם מימים של שירים טובים, הפחד שהשירים הטובים לא יבואו כבר לא קיים. פעם הייתי חרד מזה, היום אני יודע ששירים טובים יכולים לבוא, גם אחרי מאה שירים גרועים. הם פשוט מחכים לרגע הנכון, לתמונה ברורה יותר. 

אז כותב שירים, ולפעמים יש ימים שהם לא יוצאים. רק משפטים, אז חוזר אל שירים ישנים. מנסה לשחזר את התחושה והמחשבה, בתקווה לכתוב בצורה דומה. זה לא חייב להופיע בשום מקום וזה יכול להתפרסם בכל אתר, מה זה משנה אם זה שיר טוב? רגעים הרי חוזרים בחיים, פעם כשאנחנו ילדים ופעם כשאנחנו מבוגרים. זו כמו נסיעה באוטובוס, אותו קו, אותו מושב, אותה דרך, אבל הפנים שאנחנו רואים והקולות שאנחנו שומעים משתנים. אז גם השיר יוצא קצת אחרת. 

מה התחושה ששיר טוב יוצא? כמו יום טוב בעבודה. אולי ניק קייב צודק כשהוא הולך למשרד , עובד שמונה עד חמש וחוזר הביתה. מצד שני, יש מי שלוקח את העבודה איתו לכל מקום, בכל שעה.