אני יושב במושב האחורי
מונית מספר חמש
עברתי את השדות
פנים מוכרות משתקפות בחלון
אני מנסה לומר משהו
הרדיו מקדים אותי
עוד מלחמה בצפון
והלב קופא
אני כבר לא זוכר מאיפה התחלתי
את אוספת את החפצים
נועלת את הדירה
והלילה
נראה שיכור
התעתוע של רגעים חולפים
אני מקשיח את עצמי
עד שאני נשבר לרסיסים קטנים
עברתי את השדות
עכשיו יכול לוותר על כול השאר
לילה, זה לילה אחר
יש משהו באור שמלטף
את יורדת לרחוב
מבטים של אנשים
הציניות שברגעים כאלה
כמו חותכת מאיתנו
כול מה שיכלנו לשמור לעצמנו
אני נלחם במחשבות
שאם הייתי יכול
הכול היה מחזיק
ואז חוזרים שנית
אל דברים שאף פעם לא היו
הנהג פונה ימינה
ברקע יכול להרגיש את המכה חזק
רוצה לדעת
ולא שומע שום דבר
את עולה לאוטובוס מספר 83
לצד השני של העיר
מתפנה מושב בסוף
את נלחמת באלף שדים
והצלילים אותם צלילים
יש משהו באור שמלטף אותי
הרגשה של חום
ואני מכיר את הפנים האלה
לא מהיום
מבקש לא להרגיש דבר
ואת יורדת אחרי שתי תחנות
בית גדול, מה הסיפור שייכתב
אני ממשיך לנסוע עד
שהנהג עוצר בפתאומיות
מעיר אותי
הפנים מוכרות
הרגש ישן
לא יכלנו להחזיק דבר
אין שום מילים להתחיל עימן
את מה שרצינו
אני סוגר עוד לילה
ואת מביטה סביב
יש משהו מפחיד
בגודל הזה
יש משהו מפחיד שאת לא יכולה לצעוק
רוצה להאמין שאף פעם לא ידענו את ההרגשה הזאת
אין בנו שום השראה עכשיו
רק פנים מוכרות
שיצאו מתוכנו התחלפו באחרות
וראיתי אותך מתאבלת
וראיתי אותי צולל
המצולות ביתי
אני עומד מול עיר כבויה
עם סיד מתקלף ותקרה נמוכה
עומדת מול הרחוב השקט
שואלת מאיפה זה יגיע הפעם
וראיתי אותנו מתענגים על אורו של הלב
יש בנו ציניות שלא ידענו להעריך
יש בנו משהו אחר גם שאנחנו לא ביחד
עכשיו לוקח מונית מספר חמש
אל אותה התחלה
את נרדמת בסלון
מפחדים ומאלף תחושות רעות
הוילון נסגר על אורו המלטף של הלילה
אני מכיר את הפנים שנרדמות
גם הפעם
שיר משנת 2002, גם היום יש מלחמה בצפון או שזה רק תעתוע של לילה
