כתיבה על אוטומט

לפעמים אני מביט באנשים שנמצאים בעסק שלהם הרבה זמן ואני תוהה אם הם אוהבים את מה שהם עושים או פשוט עושים את זה על אוטומט כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר. היום זה כבר לא כל כך ברור, הרי קריירה שנייה, שלישית ורביעית היא דבר שכיח. ובכל זאת, יש מי שעושים שלושים שנה אותו דבר, הם באמת נהנים מזה? 

אני מתעסק בזה , לא רק בגלל שאני באמצע שנות השלושים שלי ותוהה אם מתישהו אמצא משהו שאוכל לעשות עשרים-שלושים שנה בלי להשתעמם ולהפסיק לאהוב, אלא גם בעיקר בגלל התחושה שמלבד האדם זה תלוי לא מעט במקצוע או בתחביב שהוא בוחר לעצמו. ואולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה ככה. 

אחד הספורטאים האהובים עלי היה דורון שפר, במיוחד בזכות העובדה שהוא כינס יום אחד מסיבת עיתונאים והודה שהלב הורה לו להפסיק לשחק כדורסל והוא הולך אחרי הלב. כמה ספורטאים שנמצאים במקום בו שפר היה יכולים לומר את זה? רובם מושכים את הקריירה שלהם עד הסוף המר או עד הפציעה שמכריחה אותם לפרוש. למזלם של ספורטאים אין להם ברירה אלא יום אחד לעבור קריירה. ההחלטה נעשית בשבילם. 

מוזיקאים, שחקנים בדרך כלל ממשיכים להופיע או לפחות להוציא דברים לאור כל עוד הקהל רוצה אותם ולפעמים אפילו מעבר. לא פעם שואלים זמרים עד מתי הם יופיעו והתשובה שלהם מתחלקת לשניים, יש מי שעונה , עד שהקהל לא ירצה לראות אותי, ויש מי שעונה, מה אני עוד יודע לעשות. התשובה הראשונה מוכיחה את אהבתם למקצוע, השנייה גורמת לחשוב שהם לא באמת אוהבים את המקצוע, פשוט אין להם ברירה. בדומה לאותם פקידים או בעלי עסקים, שמסתכלים עליהם מהצד ורואים את הייאוש על פניהם, הם כבר לא יכולים למצוא מקצוע אחר. 

לפעמים אני מתיישב לכתוב ובתחושה שלי , אני עושה את זה על אוטומט. כאילו מכריח את עצמי, חשש שאם לא אכתוב אשכח איך לעשות את זה ומה אעשה אז? אני לא יודע לעשות משהו אחר בצורה כזו. אבל לפעמים זה כמו ריצה, אני מגיע לשיא פעם אחת, וחושש שבפעם הבאה לא אוכל לשבור את השיא, אז אני רץ יותר מהר או יותר זמן רק בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגל. 

אז כן, אני כותב שירים כל הזמן, כי אני אוהב את זה ומפחד שיום אחד לא אדע איך לעשות את זה, או שיום אחד אתעורר ואגלה שאין לי את החשק ואני עושה את זה על אוטומט. לשמחתי, החשק לעולם לא נגמר. כתיבה היא לא כמו כל מקצוע, זה חיידק, מחלה, כל עוד יש מחשבות, דמיון, תחושות ורגשות, היא תהיה שם. 

זו כנראה אחת הסיבות שכמות הפורשים מרצון מהתחום של מוזיקה וכתיבה היא כנראה הנמוכה ביותר מבין כל המקצועות. יש דמויות שלא עובדות בתחום כי הקהל לא מתעניין בהן, אבל הם היו מתים להישאר על הגלגל. כמה אמנים הפסיקו לגמרי להופיע, לשיר, לנגן, לכתוב? יש מי שהפסיק להופיע אבל הוא לא הפסיק לשיר ולהקליט. כי אומנות זה לא כמו כל תחום. במובן מסוים זה דומה לספורט רק בלי ההגבלה הפיזית. תסתכלו, אפילו מפוליטיקה אנשים פורשים.

18 שנה אחרי

בחייו של אדם עוברים לא מעט אירועים שיכולים להשפיע עליו, על התנהגותו , תכונותיו, אורחות חייו, ואם הוא כותב אז בוודאי על כתיבתו. לתת לאירועים אישיים להשפיע על חיינו זה קל, כמעט בלתי נמנע. אני עושה את זה לעיתים קרובות. לראייה כל הטקסטים שנכתבו בהשפעת הניתוחים והאשפוזים, מערכת יחסים עם בת זוגתי, הוריי, חבריי, תחביבים שלי ואפילו דברים מקריים. 

לתת לאירועים חיצוניים להשפיע עלינו, זו כבר חצי אומנות. 

לא אשקר אם אומר שרצח רבין היה האירוע חיצוני שהשפיע עלי יותר מכל אירוע אחר. אולי זה בגלל שנולדתי כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור אז היא הצליחה להשפיע עלי, הייתי ילד קטן במלחמת לבנון הראשונה וקצת פחות קטן ובכל זאת קטן בתקופת האינתיפאדה הראשונה. ברצח רבין פשוט הייתי בגיל המתאים. בן 16. גם היום, כשחלפו 18 שנה, אני זוכר כל פרט מאותו ערב , מהבוקר שאחרי, ועד ימים ספורים אחרי האירוע. לזה כנראה התכוונו המשוררים כשהם אמרו, תמיד נזכור איפה היינו באותו יום. 

למה אני חוזר על זה עכשיו ? השבוע העליתי טקסט שנקרא "פיגוע" שמספר על תחושות על הרצח כמה שנים אחרי, כתבתי את הטקסט בעקבות אמירה על עיתונאי בשם שאול ביבי, שטען שאנחנו נעים כמו בפיגוע מאז הרצח. לא הבנתי למה הכוונה שלו אבל זה פשוט נשמע לי נכון. אז ישבתי בתאילנד באיזה גסט האוס, כן אני יודע שזה נשמע מוזר שדווקא שם זה קרה, וכתבתי את הטקסט. אני לא מחפש להכניס את עצמי לאירוע אבל יש דברים שאתה לא יכול להניח להם. גם 18 שנה אחרי, ולמרות שעברנו אינספור דברים, הם עדיין אוחזים בך.

את הטקסט ההוא כתבתי בתחושה שלא למדנו כלום, מאז זה לא השתנה. לא מדובר על רצח פוליטי קרוב, אלא על משהו רחב יותר. תחושה בלתי נגמרת שאם נצעק חזק יותר נצליח, אם נרים יד ננצח, אסור לנו לפספס את המקום שלנו, אחרת נידחק ונידחה. אנחנו כבר לא בני אדם, אין בנו את הערכים ואת היכולת לעמוד מול עצמנו חזקים מכל מה שלמדנו , מכל מה שידענו להיות. בגדול זה לא מעט אם נצליח קצת. 

בלא מעט מהטקסטים שלי , אני מנסה לעמוד על הנקודה הזאת. היכולת להבחין בינינו לבין עצמנו, בין מי שאנחנו רואים במראה למי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אני זוכר את הרצח כמו את הבוקר של הרצח, כי היה ברור שזו היתה התפוצצות, שנים שבעבעו , מאז נדמה שאיש לא מנסה לחזור לאחור ולומר, אולי נוכל לעמוד מול עצמנו ולשנות את פנינו. בטקסטים זה קל, לכתוב בלי הפסקה על מקומות רחוקים, חמלה וגאולה, חטאים בלתי פוסקים ועונש אחד גדול. כמה מזה אנחנו מרגישים ביום יום? זה הפיגוע עליו אני כותב. על התחושה הבלתי נגמרת, שמותר לנו להרגיש ככה, יום אחד נשתמש בזכות הזאת. לעזאזל , הזכות הזאת כל כך גדולה שאנחנו לא מפסיקים להיאחז בה כמו מצאנו שלל גדול. 

בבוקר של הרצח , חבר יקר אמר לי שהוא מתבייש, באותו יום מאוחר יותר, מישהו טען שחבל שרצחו את רבין ולא את פרס. בדרך לירושלים לחלוק כבוד אחרון, אנשים צחקו על דברים שונים. זה הפיגוע האמיתי. חוסר הבנה של המציאות, טקסטים לא מספיקים. זה האירוע החיצוני שהשפיע עלי. מאז הכל נראה לי הגיוני יותר, במיוחד אם הוא מלווה באלימות.

איך מגיעים לכל יצירה מכל יצירה

לפני כמה שבועות סיפרתי כאן על פרויקט מילות חיפוש , פרויקט שנועד לעזור לגולשים באתר למצוא יצירות בצורה פשוטה וקלה דרך ביטויים שונים שמופיעים ביצירות השונות, שירים וסיפורים. מלבד העובדה שהפרויקט מאפשר למצוא יצירות בקלות, יש לו מטרה נוספת וזה ליצור מעגלים של קשרים בין היצירות השונות. 

לפני שאסביר כיצד זה עובד וכיצד עובדים מעגלים נוספים בין קשרים, אני רוצה להסביר נקודה שקשורה לקידום אתרים, נקודה מקצועית. אחת הדרכים של גוגל לבדוק את האיכות של האתרים היא לבחון כמה קישורים פנימיים יש באתר ובאיזו צורה. כלומר, האם העמודים באתר מקשרים ביניהם והאם יש היררכיה ברורה של קישורים ביניהם. זו הסיבה שתמצאו בעמוד מסוים קישור לעמוד מסוים אבל לא תמצאו קישור מאותו לעמוד שקישר אליו.  ככל שיש יותר קישורים פנימיים וככל שההיררכיה באתר ברורה ונכונה, אז האתר יותר איכותי. 

ועכשיו לעניינו. 

באתר שלי יש כמה מעגלים של קישורים, אני מסביר זאת על מנת שכל גולש שנכנס לאתר ידע בדיוק לאן הוא יכול להגיע מאיזה עמוד וכיצד. אם תרצו, זה מורה נבוכים לאתר. אעשה זאת בצורה פשוטה וברורה. בפוסט הבא אני מבטיח לחזור ולכתוב על כתיבה ולא על פרטים טכניים. 

הצורה הפשוטה ביותר לתאר את מעגלי הקישורים היא לפשט את התהליך לשלוש מעגלים נפרדים. 

מעגל ראשון, קישורים ראשיים. בכל האתר יש סרגל בחלקו העליון והתחתון שמפנה לעמוד ראשי באתר, כך אפשר להגיע מעמוד שירים לעמוד ביוגרפיה בקליק אחד. 

המעגל השני, הוא מעגל תת פנימי. תנסו לתאר זאת כך, אם היה מדובר בעסק, אז העמוד הראשי שתיארתי קודם לכן הוא הבעלים, הקישורים בו הם מנהלי מחלקות, המעגל השני מתייחס למנהלי תחומים. בעמוד שירים מדובר על אותיות, חודשים ורשימה מלאה. בעמוד יצירות מהמכונה מדובר על אותיות ורשימה מלאה, בעמוד סיפורים אני מדבר על אותיות (בעתיד זה יכלול גם רשימה מלאה). אתם בטח שואלים , לאן העלמתי את השירים, סיפורים ויצירות מהמכונה שנמצאים בעמוד הראשי, באותו מצב כמו אותיות, חודשים ורשימה מלאה? 

כאן אני מגיע למעגל השלישי, מעגל העובדים. החיילים הפשוטים. בלעדיהם כל העסק היה קורס אבל וכמו עובדים טובים הם נותנים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך. למעגל זה אני משייך את השירים, סיפורים, יצירות מהמכונה ותגיות. הערת אגב, השירים , והיצירות שנמצאות בעמוד הראשי הם המובחרים שביניהם וכל חודש מתחלפים, אבל עדיין הם עובדים ולא מנהלי מחלקות או מנהלי תחומים. לגבי הטענה שמילות החיפוש נמצאות באותה סיטואציה כמו היצירות, ובכן אנחנו מדברים על מחלקה מיוחדת ולכן הם מופיעים כך. 

מה עושים העובדים מבחינת קישורים? ובכן, הם המקשרים העיקריים. בכל יצירה, לא משנה שיר, סיפור או יצירת מהמכונה (ולמעשה גם פוסטים בבלוג למרות שבצורה מעט שונה של קישור מתוך הטקסט ולא באופן חיצוני), יש קישורים הן לעמוד הראשי, הן לאות של היצירה (במקרה של שירים גם לעמוד חודשים), הם מקושרים למילות החיפוש וכן לעמוד תגיות ראשי.  בצורה כזו ניתן להגיע מיצירה מסוימת, נגיד שיר,  דרך מילת חיפוש ליצירה אחרת שהיא סיפור, או דרך קליק לעמוד האות של היצירה, אל יצירות אחרות מאותה אות. 

אגב, מילות חיפוש מקשרות, הן לעמוד ראשי (שירים, סיפורים, יצירות מהמכונה, ביוגרפיה, חדשות, בלוג), הן ליצירות (בהן המילים מופיעות) ולמילות חיפוש שמופיעות ביצירות בהן מופיעה המילים. לכן באופן תיאורטי דרך מילות חיפוש ניתן להגיע לכל היצירות כמעט בלי להגיע בכלל לעמודים הראשיים באתר.

לסיכום, אני רוצה להראות בקצרה את הדרך שניתן לעבור באתר. אני אעשה את זה בעזרת סימני הפרדה שאחד מוביל לשני כמו חץ, תסלחו לי אם זה לא מסוגנן מספיק. 

עמוד ראשי ß שירים עמוד מרכזי ß שיר ß תגית 1 ß סיפור ß אות של סיפור ß סיפור 2 ß תגית 2 ß יצירה מהמכונה ß תגית 3 ß שיר 2 ß חודש של השיר ß שיר 3 ß תגית 4 ß בלוג ß שיר 4 (קישור פנימי) ß חודש של השיר 2 ß חודש הבא ß שיר 5 ß תגית 5 ß ביוגרפיה. 

אני מניח שהבנתם את הרעיון... אז תבואו לעשות את הסיבוב באתר.

על תמונות וכתיבה

באתר שלי,  נכון לתחילת אוקטובר, יש למעלה מ-100 תמונות. את רובן אני צילמתי (אם זכור לי טוב רק תמונה אחת באתר אני לא צילמתי), באמצעות מכשיר פלאפון. חלק מהתמונות מציגות חפצים, נופים, אנשים, מקומות וגם יצירות אומנות (בעיקר של בת זוגתי).  התמונות עברו תהליך פילטור לפני פרסום, ואפשר לראות שהן לא צולמו כפי שהן מופיעות באתר.

בתחילת הדרך הופיעו באתר תמונות רק בעמודים הראשיים, שירים, יצירות מהמכונה וסיפורים. במהלך הזמן האתר שודרג ואז עמודים נוספים קיבלו תמונות, היום בכל עמוד מרכזי, רשימת יצירות מלאה ובעמודים החיפוש (אותיות וחודשים) יש תמונות. מה שהקפיץ את כמות התמונות פי 2 לפחות. כל תמונה מקושרת ליצירה מסוימת ולכן היא נושאת את השם שלה. 

עכשיו לשאלות החשובות, כיצד אני בוחר איזו תמונה לפרסם באתר , למה ועם איזה פילטר אני משתמש. לפני שאענה על השאלות אציין שגם תהליך פרסום התמונות עבר שינוי. בתחילת הדרך כל התמונות היו שחור לבן מתוך מחשבה שכך התמונות יציגו בצורה נכונה יותר את רוח האתר. היום מופיעות באתר תמונות צבעוניות.

אני בוחר לצלם כל מה שנראה לי מעניין ושונה. זה יכול להיות פסנתר בלב תל אביב, גל בים, קבוצה של סלעים או כתובת גרפיטי מעניינת. מאז שהאתר עלה לאוויר, אני מודה שאני מסתובב ברחובות עם עין יותר פקוחה והפלאפון מוכן לצילום. עבור המביטים מהצד , זה בטח נראה מוזר לראות מישהו מצלם רצפה, אבל אני יודע שיש לזה מטרה, בסוף בתמונה תופיע באתר. 

התמונות מבקשות להעביר את רוח האתר, רוח השירים. חוסר שלמות, לכלוך, כתם. הפילטור של התמונות בצבעים דהויים, עם זה של נעלי מרטנס כמו בעמוד הראשי של שירים או תמונות חודש יוני, מבקשות להשלים עם חוסר השלמות, אין כאן זוהר נוצץ, אין כאן רצון להציג עולם מבריק. השירים לא כאלה ולכן גם התמונות לא יכולות להיות כאלה. הרצון שלי הוא ליצור תחושה של חורבן וסוף, ואם אני מצליח להעביר את זה בתמונות, אני שמח.

אתן כמה דוגמאות של קבוצות תמונות כדי להסביר על מה אני מדבר. הקבוצה הראשונה אליה אתייחס היא של תמונות נהר. תמונות אלו צולמו ברובן , במהלך טיול שערכתי בפארק הירקון. התמונות מופיעות בעמודי שירים, ויצירות מהמכונה. התמונות באות להציג את הנהר כפי שאני רואה אותו, מתפתל ומטהר, מקום להתחבא בו, לצלול לתוכו ולהיעלם, שם ילדים משחקים, שם יש סירות ששטות לאורכו ולרוחבו. בחירת הצבעים הדהויה של הנהר וסביבו, באים להראות את הישנות שבנהר, חוסר הברק שלו, הספק והאימה.  

קבוצה שנייה של תמונות היא של חפצים שונים, דוגמא קישוט גיטרה שמופיע בעמוד שירים חודש יולי, שם גם מופיעה תמונה של פסל חייל קטן, משקפת שמופיעה בעמוד שירים נ', או טלפון ישן שמופיעה ביצירות מהמכונה אות א'. הרעיון הוא להציג את החפצים שנראים ברורים לכל, בצורה שונה. להוציא אותן מהקונטקסט, ולהציג אותן באור אחר. הרי מה לבובה של חייל ולשירים? או לטלפון ישן וליצירה שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ועוד לקרוא לה "אלך כשתלכי"? אין קשר. הניסיון הוא להוציא אותן מהקונטקסט שלהן ולהציג אותן בצורה אחרת. שוב באמצעות פילטר מתאים, בדרך כלל כהה יותר, לעיתים שחור לבן ולעיתים דהוי. 

אפשר למצוא עוד שתי קבוצות של תמונות באתר. הראשונה היא של מאכלים. במקום לעלות תמונות של אוכל לאינסטגרם, אני מעלה אותן לאתר. אחרי שהן עוברות תהליך של פילטור, הן מקבלות משמעות שונה. מי שלא מאמין שיכנס לעמוד שירים חודש יולי ויראה אם הוא מצליח לזהות איזה מאכל מוצג שם. לעיתים זה ברור , כמו בעמוד שירים חודש ספטמבר, עם התמונה של המולים ולעיתים התמונה של האוכל יכולה לבטא דברים שונים.

קבוצה אחרונה של תמונות שמוצגת באתר היא של חלקי גוף. בעיקר פנים. גם כאן, בדומה לתמונות מאכלים, נועדו התמונות להציג מראה אחר. אף אחד לא יכול לדעת שהתמונה בעמוד שירים אות ג', היא בעצם של זקן (שלי למעשה) ולא איזה קשקוש שמישהו צייר.

לסיכומו של דבר, זה היופי, בצילום כמו בכתיבה, לקחת את המובן מאליו , לשחק איתו, ולהפוך אותו למשהו לא ברור שגורם לצופה או לקורא לחשוב מה זה, לחשוב שהוא יודע, ואז לגלות שהוא טעה.

על כתיבה מתכוננת

בפוסט של שבוע שעבר כתבתי על כתיבה אימפולסיבית, כזאת שנוצרת ברגע אחד, יושבים מול המסך, שופכים את המילים והנה לנו שיר. ציינתי שכתיבה של שירים בצורה כזו מגיעה מהבטן, היא שולפת מתוכנו את כל הזעם והכאב, ולא מפספסת שום נקודה. 

בפוסט הנוכחי, אעסוק בסוג השני של כתיבה, כתיבה מתוכננת, כתיבה שמגיעה מהראש או לכל הפחות משתפת אותו ביצירה. למי שלא קרא את הפוסט משבוע שעבר, ולפני שהוא ייגש לעשות זאת הנה הסבר קצר על כתיבה מתוכננת כפי שאני רואה אותה. מדובר בכתיבה שנוצרת ממשפטים שנכתבים בלי קשר ביניהם, מתוך רגע בחיים, חוויה או מחשבה. אחרי שנוצרים כמה משפטים, אני מתיישב ליד המקלדת וכותב את כל המשפטים , מחבר אותן בעזרת משפטים נוספים, עורך ומשנה את המשפטים המקוריים כך שיתאימו לרוח של השיר כפי שאני מעוניין להראות אותה. לבסוף כאשר יש שיר שלם, אני חוזר לתחילתו ומתחיל לערוך אותו על מנת שאוכל לפרסם אותו כטקסט שלם. 

כתיבה מתוכננת מתחשבת בטקסט שמולה ומחשבת איך אמורים לצאת המשפטים. היא בודקת חזרות, אלגוריות, מטאפורות ומושגים אחרים מעולם הספרות. המטרה שלה היא לגרום להבין את השיר, אם לא בקריאה ראשונה אז בשנייה או שלישית, לעיתים תוך במאמץ מחשבתי. להבדיל מכתיבה אימפולסיבית, יש כאן רעיון מסוים איך השיר אמור להיראות ומה הוא אמור להציג. בכתיבה אימפולסיבית יש רצון להוציא הכל החוצה. אם ההייתי מבקש צריך לעמוד על אחד ההבדלים בין שני סוגי הכתיבות בכל הקשור לרצון הזה, להוציא הכל החוצה, אז הייתי אומר שבכתיבה מתוכננת מדובר ברצון להוציא כאבים, סיוטים, טראומות שמבעבעים מתחת לפני השטח וצצים באותו רגע. לעומת זאת בכתיבה מתוכננת מדובר על מחשבה שנוצרת , ייתכן כתוצאה מסיוט או כאב אבל עדיין היא נוצרת ברגע מסוים בהווה, והמילים שמוציאות אותה החוצה נבנות בתהליך איטי ומסודר. זה נכון גם אם מדובר בשיר שנכתב מתוך מחשבה שאין בה שום קשר לטראומה , סיוט או כאב. 

יש לי לא מעט דוגמאות לכתיבה מתכוננת, אבל אני בוחר להתמקד בשירים מהתקופה האחרונה, גם בגלל שיותר קל לי לזכור אותם וגם בגלל שאין טעם לחזור יותר מדי לאחור. דוגמא אחת היא "מילים קצובות", השיר נכתב בזמן שקראתי את הביוגרפיה שכתבה סילבי מונס על לאונרד כהן (מומלץ מאוד), מחשבות שעלו בי בזמן הקריאה, הפכו למשפטים שכתבתי בזמן הקריאה. אחרי שהיו לי יותר מעשרה משפטים (אפשר לשים לב שמדובר בשיר מאוד ארוך יחסית), התיישבתי מול המסך והתחלתי לחבר אותם , הוספתי להם בתים , מחקתי , ערכתי ונוצר שיר. הרעיון היה לבטא את הרצון שלנו בחופש, דרך מילים, שירים, אפילו דרך ריקוד. כשידעתי שזה הרעיון, המילים שנוספו, עלו וירדו, נותבו למימוש הרעיון הזה. 

דוגמא אחרת, הוא השיר "הזדמנות שנייה" , הפעם זה היה קשור לצפייה בסדרת מתחת (הסמויה), שעסקה בסמים, שחיתות וכדומה. כשציפיתי בסדרה, שאלתי את עצמי מדי פרק, מה גורם לבן אדם לחשוב שמה שהחברה מגדירה כפשע הוא דווקא דבר טוב, ומתי אנחנו זכאים להזדמנות שנייה. כאן המשפטים שכתבתי בזמן הצפייה היו יכולים בקלות להישמע כמו המנון, דבר שלא פעם אני חרד ממנו, מצד שני כשאני כותב על אנשים שמחפשים הזדמנות שנייה לא יכולתי להתחמק מזה, לא לגמרי לפחות. המחשבה על בריחה, ייסורים, פרחים שנבלו. 

דוגמא אחרונה הוא השיר "דרך ימיי חיי הקצרים". השיר נכתב תחילה בשורות בודדות בזמן שביקרתי בחולון , עיר הולדתי, ועברתי בגינה ציבורית בה נהגנו לבלות בימי התיכון, ובחדר נעוריי בבית הוריי. תיארתי תחילה את המפגשים ולאחר מכן את התחושה. השיר נכתב תוך כדי הליכה בפועל, אך את תהליך הבנייה והעריכה עשיתי כבר מול המחשב. 

לפני שאסיים אני רוצה לציין, ששני סגנונות הכתיבה אהובים עלי ואין אחד טוב מהשני, לכל אחד יש גם חסרונות רבים, בכתיבה אימפולסיבית נוצרים לא פעם משפטים ילדותיים ומלאי חרטה, בכתיבה מתכוננת נוצרים לא פעם משפטים מלאי פאתוס מיותר. ובכל זאת, אלו סגנונות הכתיבה שיש לנו, וזה לא מעט.

על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן