על תמונות וכתיבה

באתר שלי,  נכון לתחילת אוקטובר, יש למעלה מ-100 תמונות. את רובן אני צילמתי (אם זכור לי טוב רק תמונה אחת באתר אני לא צילמתי), באמצעות מכשיר פלאפון. חלק מהתמונות מציגות חפצים, נופים, אנשים, מקומות וגם יצירות אומנות (בעיקר של בת זוגתי).  התמונות עברו תהליך פילטור לפני פרסום, ואפשר לראות שהן לא צולמו כפי שהן מופיעות באתר.

בתחילת הדרך הופיעו באתר תמונות רק בעמודים הראשיים, שירים, יצירות מהמכונה וסיפורים. במהלך הזמן האתר שודרג ואז עמודים נוספים קיבלו תמונות, היום בכל עמוד מרכזי, רשימת יצירות מלאה ובעמודים החיפוש (אותיות וחודשים) יש תמונות. מה שהקפיץ את כמות התמונות פי 2 לפחות. כל תמונה מקושרת ליצירה מסוימת ולכן היא נושאת את השם שלה. 

עכשיו לשאלות החשובות, כיצד אני בוחר איזו תמונה לפרסם באתר , למה ועם איזה פילטר אני משתמש. לפני שאענה על השאלות אציין שגם תהליך פרסום התמונות עבר שינוי. בתחילת הדרך כל התמונות היו שחור לבן מתוך מחשבה שכך התמונות יציגו בצורה נכונה יותר את רוח האתר. היום מופיעות באתר תמונות צבעוניות.

אני בוחר לצלם כל מה שנראה לי מעניין ושונה. זה יכול להיות פסנתר בלב תל אביב, גל בים, קבוצה של סלעים או כתובת גרפיטי מעניינת. מאז שהאתר עלה לאוויר, אני מודה שאני מסתובב ברחובות עם עין יותר פקוחה והפלאפון מוכן לצילום. עבור המביטים מהצד , זה בטח נראה מוזר לראות מישהו מצלם רצפה, אבל אני יודע שיש לזה מטרה, בסוף בתמונה תופיע באתר. 

התמונות מבקשות להעביר את רוח האתר, רוח השירים. חוסר שלמות, לכלוך, כתם. הפילטור של התמונות בצבעים דהויים, עם זה של נעלי מרטנס כמו בעמוד הראשי של שירים או תמונות חודש יוני, מבקשות להשלים עם חוסר השלמות, אין כאן זוהר נוצץ, אין כאן רצון להציג עולם מבריק. השירים לא כאלה ולכן גם התמונות לא יכולות להיות כאלה. הרצון שלי הוא ליצור תחושה של חורבן וסוף, ואם אני מצליח להעביר את זה בתמונות, אני שמח.

אתן כמה דוגמאות של קבוצות תמונות כדי להסביר על מה אני מדבר. הקבוצה הראשונה אליה אתייחס היא של תמונות נהר. תמונות אלו צולמו ברובן , במהלך טיול שערכתי בפארק הירקון. התמונות מופיעות בעמודי שירים, ויצירות מהמכונה. התמונות באות להציג את הנהר כפי שאני רואה אותו, מתפתל ומטהר, מקום להתחבא בו, לצלול לתוכו ולהיעלם, שם ילדים משחקים, שם יש סירות ששטות לאורכו ולרוחבו. בחירת הצבעים הדהויה של הנהר וסביבו, באים להראות את הישנות שבנהר, חוסר הברק שלו, הספק והאימה.  

קבוצה שנייה של תמונות היא של חפצים שונים, דוגמא קישוט גיטרה שמופיע בעמוד שירים חודש יולי, שם גם מופיעה תמונה של פסל חייל קטן, משקפת שמופיעה בעמוד שירים נ', או טלפון ישן שמופיעה ביצירות מהמכונה אות א'. הרעיון הוא להציג את החפצים שנראים ברורים לכל, בצורה שונה. להוציא אותן מהקונטקסט, ולהציג אותן באור אחר. הרי מה לבובה של חייל ולשירים? או לטלפון ישן וליצירה שכתבתי לפני יותר מעשר שנים ועוד לקרוא לה "אלך כשתלכי"? אין קשר. הניסיון הוא להוציא אותן מהקונטקסט שלהן ולהציג אותן בצורה אחרת. שוב באמצעות פילטר מתאים, בדרך כלל כהה יותר, לעיתים שחור לבן ולעיתים דהוי. 

אפשר למצוא עוד שתי קבוצות של תמונות באתר. הראשונה היא של מאכלים. במקום לעלות תמונות של אוכל לאינסטגרם, אני מעלה אותן לאתר. אחרי שהן עוברות תהליך של פילטור, הן מקבלות משמעות שונה. מי שלא מאמין שיכנס לעמוד שירים חודש יולי ויראה אם הוא מצליח לזהות איזה מאכל מוצג שם. לעיתים זה ברור , כמו בעמוד שירים חודש ספטמבר, עם התמונה של המולים ולעיתים התמונה של האוכל יכולה לבטא דברים שונים.

קבוצה אחרונה של תמונות שמוצגת באתר היא של חלקי גוף. בעיקר פנים. גם כאן, בדומה לתמונות מאכלים, נועדו התמונות להציג מראה אחר. אף אחד לא יכול לדעת שהתמונה בעמוד שירים אות ג', היא בעצם של זקן (שלי למעשה) ולא איזה קשקוש שמישהו צייר.

לסיכומו של דבר, זה היופי, בצילום כמו בכתיבה, לקחת את המובן מאליו , לשחק איתו, ולהפוך אותו למשהו לא ברור שגורם לצופה או לקורא לחשוב מה זה, לחשוב שהוא יודע, ואז לגלות שהוא טעה.

על כתיבה מתכוננת

בפוסט של שבוע שעבר כתבתי על כתיבה אימפולסיבית, כזאת שנוצרת ברגע אחד, יושבים מול המסך, שופכים את המילים והנה לנו שיר. ציינתי שכתיבה של שירים בצורה כזו מגיעה מהבטן, היא שולפת מתוכנו את כל הזעם והכאב, ולא מפספסת שום נקודה. 

בפוסט הנוכחי, אעסוק בסוג השני של כתיבה, כתיבה מתוכננת, כתיבה שמגיעה מהראש או לכל הפחות משתפת אותו ביצירה. למי שלא קרא את הפוסט משבוע שעבר, ולפני שהוא ייגש לעשות זאת הנה הסבר קצר על כתיבה מתוכננת כפי שאני רואה אותה. מדובר בכתיבה שנוצרת ממשפטים שנכתבים בלי קשר ביניהם, מתוך רגע בחיים, חוויה או מחשבה. אחרי שנוצרים כמה משפטים, אני מתיישב ליד המקלדת וכותב את כל המשפטים , מחבר אותן בעזרת משפטים נוספים, עורך ומשנה את המשפטים המקוריים כך שיתאימו לרוח של השיר כפי שאני מעוניין להראות אותה. לבסוף כאשר יש שיר שלם, אני חוזר לתחילתו ומתחיל לערוך אותו על מנת שאוכל לפרסם אותו כטקסט שלם. 

כתיבה מתוכננת מתחשבת בטקסט שמולה ומחשבת איך אמורים לצאת המשפטים. היא בודקת חזרות, אלגוריות, מטאפורות ומושגים אחרים מעולם הספרות. המטרה שלה היא לגרום להבין את השיר, אם לא בקריאה ראשונה אז בשנייה או שלישית, לעיתים תוך במאמץ מחשבתי. להבדיל מכתיבה אימפולסיבית, יש כאן רעיון מסוים איך השיר אמור להיראות ומה הוא אמור להציג. בכתיבה אימפולסיבית יש רצון להוציא הכל החוצה. אם ההייתי מבקש צריך לעמוד על אחד ההבדלים בין שני סוגי הכתיבות בכל הקשור לרצון הזה, להוציא הכל החוצה, אז הייתי אומר שבכתיבה מתוכננת מדובר ברצון להוציא כאבים, סיוטים, טראומות שמבעבעים מתחת לפני השטח וצצים באותו רגע. לעומת זאת בכתיבה מתוכננת מדובר על מחשבה שנוצרת , ייתכן כתוצאה מסיוט או כאב אבל עדיין היא נוצרת ברגע מסוים בהווה, והמילים שמוציאות אותה החוצה נבנות בתהליך איטי ומסודר. זה נכון גם אם מדובר בשיר שנכתב מתוך מחשבה שאין בה שום קשר לטראומה , סיוט או כאב. 

יש לי לא מעט דוגמאות לכתיבה מתכוננת, אבל אני בוחר להתמקד בשירים מהתקופה האחרונה, גם בגלל שיותר קל לי לזכור אותם וגם בגלל שאין טעם לחזור יותר מדי לאחור. דוגמא אחת היא "מילים קצובות", השיר נכתב בזמן שקראתי את הביוגרפיה שכתבה סילבי מונס על לאונרד כהן (מומלץ מאוד), מחשבות שעלו בי בזמן הקריאה, הפכו למשפטים שכתבתי בזמן הקריאה. אחרי שהיו לי יותר מעשרה משפטים (אפשר לשים לב שמדובר בשיר מאוד ארוך יחסית), התיישבתי מול המסך והתחלתי לחבר אותם , הוספתי להם בתים , מחקתי , ערכתי ונוצר שיר. הרעיון היה לבטא את הרצון שלנו בחופש, דרך מילים, שירים, אפילו דרך ריקוד. כשידעתי שזה הרעיון, המילים שנוספו, עלו וירדו, נותבו למימוש הרעיון הזה. 

דוגמא אחרת, הוא השיר "הזדמנות שנייה" , הפעם זה היה קשור לצפייה בסדרת מתחת (הסמויה), שעסקה בסמים, שחיתות וכדומה. כשציפיתי בסדרה, שאלתי את עצמי מדי פרק, מה גורם לבן אדם לחשוב שמה שהחברה מגדירה כפשע הוא דווקא דבר טוב, ומתי אנחנו זכאים להזדמנות שנייה. כאן המשפטים שכתבתי בזמן הצפייה היו יכולים בקלות להישמע כמו המנון, דבר שלא פעם אני חרד ממנו, מצד שני כשאני כותב על אנשים שמחפשים הזדמנות שנייה לא יכולתי להתחמק מזה, לא לגמרי לפחות. המחשבה על בריחה, ייסורים, פרחים שנבלו. 

דוגמא אחרונה הוא השיר "דרך ימיי חיי הקצרים". השיר נכתב תחילה בשורות בודדות בזמן שביקרתי בחולון , עיר הולדתי, ועברתי בגינה ציבורית בה נהגנו לבלות בימי התיכון, ובחדר נעוריי בבית הוריי. תיארתי תחילה את המפגשים ולאחר מכן את התחושה. השיר נכתב תוך כדי הליכה בפועל, אך את תהליך הבנייה והעריכה עשיתי כבר מול המחשב. 

לפני שאסיים אני רוצה לציין, ששני סגנונות הכתיבה אהובים עלי ואין אחד טוב מהשני, לכל אחד יש גם חסרונות רבים, בכתיבה אימפולסיבית נוצרים לא פעם משפטים ילדותיים ומלאי חרטה, בכתיבה מתכוננת נוצרים לא פעם משפטים מלאי פאתוס מיותר. ובכל זאת, אלו סגנונות הכתיבה שיש לנו, וזה לא מעט.

על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

האיש ששר אמת - לזכרו של גבריאל בלחסן

לפני שבועיים פרסמתי פוסט בו הצגתי 5 אמנים שהיוו עבורי מקורות השראה לכתיבה ויצירה. אחד מהם היה גבריאל בלחסן. רצה הגורל המר וגבריאל נפטר לפני שבוע בדיוק. הפוסט הזה לזכרו. 

המתנתי בתחנת רכבת כאשר גילתי דרך דפדוף בעמוד הפייסבוק שלי שגבריאל איננו.המילה היחידה שיכולתי להוציא מאותו רגע מהפה, היתה קיבינמט. לא ההייתי היחידי. למרות שבאותה שעה לא יצאה עדיין הודעה רשמית בעניין, רבים שמעו את השמועות שהסתובבו מהבוקר ברשת, ואומתו עם הזמן. תוך זמן קצר, כמעט כל אחד ממכריי העלה שיר של גבריאל לעמוד הפייסבוק שלו. אני בחרתי בין היתר את תפילת צעד 11 הנצחי. 

הסיפור שלי עם גבריאל מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון היה בשנת 2004, או 2005. שנה אחרונה באקדמיה, מופע יום העצמאות שמארגנת אגודת הסטודנטים, להקת אלג'יר מחממת את כנסיית השכל. עד אז שמעתי כל מיני דיבורים על כך שההופעות של הלהקה הם מין טקס דתי אבל לא יצא לי לשמוע אותה בלייב. הלכתי להופעה מוקדם, ומהרגע שהיא התחילה , הרגשתי שמשהו השתנה. אני זוכר שבאותו לילה אחרי ההופעה, דבר ראשון שעשיתי היה לחפש הקלטות של הלהקה באינטרנט. גילוי מוזיקלי כזה קורה לבן אדם מעט מאוד פעמים בחיים, בטח אחרי כמעט עשרים שנה של האזנה למוזיקה מסוגים שונים, בוודאי בימים בהם המוזיקה כבר לא מה שהיתה פעם. 

בהמשך יצא לי לראות את הלהקה עוד כמה פעמים בהופעה, כשהם התפרקו הרגשתי עצבות שלא חשתי בשום פירוק אחר של להקה ישראלית או זרה. בעיניי "מנועים קדימה" הוא אחד מאלבומי הרוק הטובים בישראל, ונדמה לי שרבים מסכימים איתי בדעה זו. אחרי פירוק הלהקה עקבתי אחרי הקריירה של גבריאל , האזנתי לאלבומים הראשונים שלו , רכבות והשנים היפות של גבריאל, למרות שהיו קשים להאזנה. לשדות כבר יכולתי להאזין באופן תדיר יותר. 

כאן מגיע החלק השני. שנת 2010. בצד שלי אני עובר משבר אישי, בצד של גבריאל, יוצא אלבומו הרביעי,  עתיד.  מעטים הרגעים בחיינו בהם יש סנכרון מושלם בין יצירה אומנותית ובפרט מוזיקה לבין נסיבות אישיות, סנכרון שמאפשר לנו לקחת את היצירה ולהרגיש שהיא מדברת אלינו באופן ישיר. זה מה שקרה לי עם האלבום הזה, התחושה הפנימית והרצון שלי לצעוק, לשבור, לנפץ, לנתק את עצמי מהגוף מצא ביטוי מושלם באלבום שכמעט כל שיר בו היתה צעקה חדה וברורה שהדהדה היטב. 

אלו לא רק הטקסטים של אדמה חרבה, דשא א', הסיפור על השטן שלא קיים אבל בא להרוג , עתיד על חיים בלי תוכנית קיומית או ברת סיכוי, דרך הסליחות שלנו מחולשה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות ועד האפוס המדהים של כדורי הרגעה בדבש, שכל מי שמאזין לו מבין שדבר כזה לא נשמע בעברית וכנראה גם בכל שפה אחרת. השילוב המדהים של השירה/צרחות עם המוזיקה והמילים שמשלבות בין האישי ביותר למה שנעשה בסביבנו, לקח את התחושות שלי לסיבוב במקומות הכי מכוערים ונתן להן ביטוי. 

האלבום הזה ליווה אותי לכל מקום, כמו קוביית זהב שלא יכולתי להניח בצד. לעיתים הייתי מקשיב לו כמה פעמים ביום, לעיתים צרחתי איתו, היו רגעים אני מודה שהייתי קרוב מאוד לבכי. זה לא קרה לי מעולם , לא בקולנוע ולא כשהאזנתי למוזיקה. 

אני אומנם יצאתי מאותה תקופה אבל המשכתי להאזין לגבריאל, אלבומו הבא (והאחרון) גם כשעיניי פקוחות, היה גם הוא יצירת מופת. אומנם הוא לא נשא עמו מטען של אדרנלין ותחושות כמו עתיד אבל היו בו כמה יצירות שקשה לשכוח, משיר הנושא דרך, גשר בגובה רב, DEEP TMS ועד סדום, יצירה אפוקליפטית. 

לצערנו, כאן זה נגמר. ייתכן שיצא עוד אלבום של גבריאל אותו הקליט לפני מותו וייתכן שזה אלבומו האחרון. הסיפור שלו, אותו יכל לכתוב ולבטא בצורה ישירה, אמינה, מוכשרת, בלי פשרות ובלי להפוך אותו לפלקט מסחרי כמו שנהוג היום, היא מה שהפכה אותו בעיניי לאחד האמנים האיכותיים ביותר במוזיקה הישראלית ואני גאה לומר גם שהוא אחד האמנים שהשפיעו על הכתיבה שלי הכי הרבה.

על שירי אהבה כבר דיברנו?

מתי נכתבים שירי האהבה הטובים ביותר? זו שאלה שמטרידה אותי לא פעם, יותר נכון לומר שמטרידה אותי השאלה שיר אהבה טוב. יש כותבים שמתארים את אהבה בצבעים, ריחות וצלילים, מציגים אותה באופן כזה שאפילו סרטים דביקים מהוליווד יתקשו להכיר אותה. אני לא מאמין בזה. 

פעם כתבתי, אולי אפילו יותר מפעם אחת שיר שנקרא "כמה שירי אהבה אפשר לכתוב" זו שאלה אמיתית, הרי אמר כבר שלום חנוך פעם ששירי אהבה נשמעים תפלים, אז מה נחזור לעוד שיר שלא נגמר וגם לא מספר הרבה על חיינו. עם כל הכבוד לשירי אהבה, אגדות נכתבו מספיק ואף אחת מהן לא דומה למציאות. 

אני מאמין ששיר אהבה צריך ליצוק מתוך הסלעים, לעמוד על הצוק ולגעת בתהום, להזיע. כדי לגעת בריאליזם , הוא צריך להציג צלקות, להיות אחוז חרדות, בינינו כולנו היינו שם, לא משנה אם בתור אוהבים, נאהבים, או בתור כאלו שרק צפו בפרס הגדול ולא זכו בו. גם אם זכינו, זה לא אומר שזה שלנו ואם זה שלנו, אנחנו מרגישים כמו זוכים? אם אני מצליח לעלות את החוויה כפי שתיארתי אותה כעת בחצי מהשירים שאני כותב, עשיתי את שלי.

לפני שאני ממשיך, יש שירי אהבה שמתארים אהבה בצורה קסומה ומעבר לכך שאני מאוד אוהב, לדוגמא "אהבה בת עשרים", "פגישה לאין קץ" ואפילו "סיבה להמשיך" של שלמה יידוב. אבל אינני כותב כך, אני לא מסוגל (לא רק מבחינת הרעיון גם מבחינת הטקסט, אינני ברמה כזו). מצד שני שירים כמו נבראתי לך של שלמה ארצי, משבר אמון של דני ליטני, אל תדאגי או הורס של עמיר לב, כבר יותר מדברים אלי. 

מאחר וברשימת השירים באתר שלי יש למעלה מ-150 שירים, ורובם עוסקים באהבה, בחרתי להציג 3 דוגמאות שונות כדי להסביר את הנקודה. הראשונה, הגבר שלך הוא לא. שיר שבא לתאר לאישה מה בדיוק הגבר שלה בדרך השלילה. אם היא מחפשת את גבר החלומות שלה רצוי שתדע מה הוא במציאות, ואם היא אוהבת אותו, זה לא סימן לשום דבר , הוא לא ישתנה בגלל זה כנראה. מי שקורא את השיר נחשף לגבר שהוא לא חזק  "אין לו כוונות בעיניים", הוא לא נשאר במקום , בשיעור ספרות המורה תספר שהוא לא נאמן "כותב בדרכים", והוא גם לא חולם חלומות ויגשים לך אותן. במקרה ואת רוצה לברוח מהמציאות. 

שיר אחר, הוא בדידות פתאומית. זה שיר אחד אבל הוא משקף לא מעט שירים. השיר מתעסק באמת החבויה של כל סיפור אהבה, בדידות שמרגישים בה. יש רגעים טובים, יש ימים יפים, אבל בסוף בכל אהבה מרגישים איזו בדידות מסוימת. בשיר כותרות, כתבתי שהחלפנו בדידות אחת באחרת. ובכן, זה לפעמים מרגיש ככה, מבדידות של מצב אפס, להיות לבד,  לבדידות ביחד, אחד מהשני. לא בטוח שזה פחות בעייתי. את הבדידות הזאת אפשר לראות בצורות שונות, דוגמא לכך זה השיר "תיפגשי אותי בקצה הרחוב", שמתאר גבר שמבקש לפגוש את האישה שלו כדי להכיר אותה. 

דוגמא שלישית, זו החולשה. בדרך כלל הגברים הם החלשים והנשים חזקות, ככה לפחות זה בשירים (זה לא רחוק מהמציאות אני חושב). אז בתגובה כתבתי שירים כמו "תנצחי אותי בדרכך" על אישה שתשיג בסוף מה שהיא רוצה או על גבר שיצטרך לוותר, בעיניי גם שירים כמו "לומד אותך", "בין המילים שלך ", " לא עומד בקצב" מציגים חולשה מסוימת של הגבר מול הכוח של האישה. 

בכוונה לא ציינתי שירים שמדברים על הקשיים באהבה, שירים שמתעסקים בשאלה האם בכלל יש אהבה, דוגמא תוצאה קבועה, שקרים, לחפש את השמיים , אל תהמרי עלינו, אחרי שהאהבה נגמרת ועוד. שירים כאלו הרי כותבים כולם, גם מי שאוהב וגם מי שלא. והם כנראה יותר אמיתיים מכל שיר אהבה, לא?

לסיכום, שירי אהבה לא חייבים להיות דביקים , הם יכולים גם להציג את הדמויות בגודל טבעי, עם הכשלים והפגמים שלה. אחרת איך נדע שזו אהבה אמיתית?

כל חשיפה היא עירום?

יש הטוענים שאומנות נועדה לחשוף את עצמנו, מי שטוען כך סבור שאומנות שאיננה חושפת את יוצרה היא אוננות. מנגד יש מי שסבור שעצם החשיפה היא פורנוגרפיה שנועדה למכור את האומנות. שאלת החשיפה תמיד הטרידה אותי, ואני מודה שעברתי מצד אחד אל הצד השני, וכחוזר בתשובה, אני קרוב מאוד לקיצוניות בצד החדש שלי.  

כדי להתמודד עם השאלה הזאת, אני חייב לומר שיש שתי זוויות בחשיפה שצריכות להילקח בחשבון. הראשונה, לא משנה באיזו סיטואציה מדובר, סביר להניח שלא היינו בה לבד, לכן עולה השאלה האם מותר לנו, בשם האומנות שלנו, לחשוף את מי שהיה איתנו, גם בלי שהוא ירצה בכך? הזווית השנייה, היה האופן בה אנחנו מסתכלים על הסיטואציה בעת שאנחנו כותבים עליה. סביר להניח שהיצירה נעשית מנקודת מבט שונה מזו שהיינו בה בעת שעברנו אותה. על הקהל לדעת זאת. 

עד לפני כמה שנים כמעט ולא כתבתי על עצמי. אם כתבתי זה בעיקר היה מרחוק, כמו הייתי נקודה באופק , תיארתי את התחושה הכללית שרווחה סביבה. לעולם לא התקרבתי, לא העזתי לכתוב עליה דבר. נקודת משבר אישית שקרתה לי בשנת 2010, שינתה הכל. אז הבנתי שאני משקר לעצמי כשאינני כותב על מה שעובר עלי באופן ישיר, בכך אני משקר גם לכל מי שקורא את שיריי. זו נקודת הזכות הראשונה שעומדת לזכות החשיפה. אנחנו יכולים להסתתר מאחורי מילים ומשפטים אבל בסוף אנחנו מתגלים ואז מה, נגיד שזה לא אנחנו? שיש שתי דמויות? שתי פרסונות? השקר כאן גדול מההגנה על עצמנו באי החשיפה.  זכותו של הקהל לדעת מי היוצר ומה עובר עליו. 

כאשר התחלתי לכתוב על עצמי, ובאותה תקופה כתבתי הרבה ואם יורשה לי לומר, זו היתה התקופה בה כתבתי את הטקסטים הטובים ביותר שלי, הוצאתי החוצה את כל מה שהיה לי, מטענים של שלושים שנה כמעט, ובאופן מפתיע ואולי לא, הם גילו לי מטענים חדשים ותובנות כבדות משקל. 

כאן אני מגיע לנקודה שבוודאי נדוש כבר לעסוק בה אבל היא נכונה תמיד. כתיבה טובה מגיעה כשרע לך. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי, כשאתה שמח תשמח אל תכתוב תחיה את השמחה שלך, תכתוב כשרע לך. אז הכל יוצא, ברור, טהור, חלק, מה שתרצו. כאן יש את הצד השני של המטבע, או השלישי, כבר הפסקתי לספור, כדי שהכתיבה בזמן סבל תהיה טובה, צריך להיחשף, להתפשט, לקחת סכין ולחתוך בעור הדק מול כולם עד שהדם והעצמות יוצאים החוצה. 

בפוסט מלפני שבועיים כתבתי שבזמן התיכון עברתי תקופה קשה של אשפוזים וניתוחים , אך במקום לכתוב על כך, כתבתי טקסטים על אהבה (את הטקסטים ניתן לקרוא בעמוד יצירות מהמכונה באתר). אז תמכתי בגישה  שאסור להיחשף, גישה ילדותית שטוענת שאיש לא אמור לדעת מה אני עובר (פסיכולוג בגרוש שאנחנו כל כך אוהבים יטען שזה מפלטו של האדם שעובר טיפולים רפואיים, הרצון להידמות לכל אחד אחר)

זו היתה טעות, ראשית, כי באותה תקופה עברתי המון דברים ובמקום לכתוב על כך כתבתי על דברים אחרים שבכלל לא היו קשורים אלי, אסקפיזם של נער בן 15-16. איש לא ידע מה עברתי באמת. שנית, אי הכתיבה ואי החשיפה מנעה ממני התמודדות נכונה עם המצב. גם היום אינני יודע מה בדיוק עברתי, כי לא תיעדתי את זה, במובן האישי אין לי ספק שמה שעברתי בשנים מאוחרות יותר, נבע בין היתר בגלל שלא התמודדתי אז עם המצב ורק עסקתי בשאלה ההיפותטית למה היא לא באה. אז במילים אחרות, בתקופות רעות תכתוב על עצמך, אחרת אתה מבזבז תקופה טובה לכתיבה על כלום.

יש מחיר מסוים לטקסטים חושפניים , אני לא מדבר על המחיר שאתה מוצא את עצמך ערום ביצירה שלך (אני לפחות נהנה מכך שאיש לא מכיר אותי, מניח שעבור יוצרים מוכרים זה יותר קשה) אלא בעיקר המחיר של התמודדות עם מי שאתה ומה שעשית. ובכן, זה המחיר שכולנו משלמים על היותנו בני אדם, לא? לפחות למי שיוצר יש את הזכות להציג את זה בצורה אומנותית...

מי שרוצה לקרוא טקסטים חושפניים מוזמן לקרוא את "אין שידור חוזר", ואת "קרב מוחות מול אלוהים".

אכזבה מאוחרת

גיל 16-17, 1996, אחרי רצח רבין מעט לפני הבחירות, עברתי ניתוח ואישפוז של יותר משבוע בבית חולים אשר אחריו הייתי מושבת חלקית וביליתי לא מעט בבית.  על מנת להקל על שהותי, קנו לי הוריי מכונת כתיבה ישנה. אין לי תמונה שלה (באותם ימים לא היה פייסבוק ואינסטגרם, אז לא היה נהוג לצלם כל דבר), אני זוכר שהיא היתה ירוקה דהויה, בתוך מזוודה שחורה. 

עד אז הייתי כותב במחברות ובדפדפות. הייתי כותב ושומר. לימים זרקתי כמעט את כל מה שכתבתי. הרוב לא היה ראוי למאכל אדם ובטח לא לקריאה. את מה שכתבתי במכונת הכתיבה כן שמרתי. הרגשתי שלטקסטים האלה יש יותר ערך ואמירה יותר ברורה מאשר למה שכתבתי בנייר רגיל. זו לא רק הפוזיציה של כתיבה במכונת כתיבה, אלא באופן כללי , כל מה שאני כותב במקלדת, אם זו מקלדת של מכונת כתיבה, מחשב או אפילו פלאפון, יוצא לי הרבה יותר ממוקד, ברור וספרותי מאשר מה שאני כותב על נייר, שגם כך לא ממש ברור לי, בגלל כתב לא עדין שיש לי, בלשון המעטה. 

בימים אלו אני מעלה את הטקסטים ממכונת הכתיבה לאתר שלי, כמעט כל יום אני מקליד את הטקסטים למחשב ומעלה 4 טקסטים. משנה מעט מאוד מהטקסט המקורי, בעיקר מסיבות של שגיאות כתיב או משפטים לא ברורים. בכל פעם שאני מקליד את הטקסט ומעלה אותם, אני מגלה אותם מחדש, אחרי שנים בהן לא קראתי ולא התייחסתי אליהם כלל. אינני מתרגש, יש טקסטים הרבה יותר חדשים שלי שגורמים לי להתרגש  (לדוגמא הטקסטים "אין שידור חוזר" או "התחיל דיכאון נגמר" שלא מופיע אצלי באתר אלא בבמה חדשה), מה שכן הם גורמים לי להרגיש דברים אחרים בעיקר תהייה ואכזבה. 

התהייה היא על מה חשבתי כשכתבתי אותם. מאיפה לקחתי את אותם משפטים אז והחלטתי להפוך אותם לסיפור, מה בדיוק הוביל אותי לכתוב את אותם דברים אז. זה לא המרחק של 20 שנה מהטקסטים שגורמים לי להרגיש את התהייה, זו התחושה שהנער שכתב את הטקסטים, תקע דגלים באדמה ונעלם. אומנם פה ושם נשארו עקבות, יש דמיון מסוים לטקסטים מהשנים האחרונות, אבל לא ברור לי מה ניסיתי לומר אז ולמה כתבתי את זה. למה בחרתי לכתוב על אנשים מבוגרים, מלך המוות או שירי אהבה בצורה שכתבתי. מה הוביל אותי לכך.

כאן אני מגיע לאכזבה. האכזבה מעצמי. באותם ימים עברתי את אחת התקופות המשפיעות בחיי, ללא ספק תקופה שעד היום משפיעה עלי ברבדים שונים, מן הסתם לא ידעתי את זה אז, אבל לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה, ובכל זאת העדפתי להדחיק את זה, לדלג על פני זה ולכתוב על דברים אחרים. פה ושם יש ביטויים, אזכורים, אך הטקסטים לא עוסקים במי שהייתי בגדול, אלא הם התעסקו בדברים אחרים לגמרי. זו כבר לא תהייה למה זה ככה, אלא בעיקר אכזבה שכך בחרתי לנהוג. 

יהיו שיטענו שזה בכוונה, וזה מובן מאליו, אבל היום ברור לי שזו היתה טעות. טקסטים כמו שכתבתי אז, יכולתי לכתוב בכל תקופה בחיי, לפני ואחרי, אבל טקסטים כמו שיכולתי לכתוב באותה תקופה בגלל הנסיבות, לא בטוח שהייתי מסוגל ומוכן לכתוב, היתה לי הזדמנות ופספסתי. סביר להניח שמאותן סיבות שבגללן לא כתבתי טקסטים דומים גם בתקופות מאוחרות יותר, אלא רק בגיל שלושים. 

אני חוזר אל הטקסטים ההם, בידיעה ברורה שאינני מכיר ואינני זוכר עוד את מי שכתב אותם ויוצא מהם באכזבה, עבור מי שקורא אותם בעמוד יצירות מהמכונה באתר, זו פגישה ראשונה עם הטקסטים, בלי שהוא ידע על מה ולמה, הוא מקבל אותם כלוח חלק. עכשיו גם הוא יודע, שהוא רשאי להתאכזב מהם. 

ובכל זאת... אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא. 

האם לשירים יש השפעה על חיינו

אנשים רבים שואלים את עצמם, האם שירים משנים משהו, האם יש להם השפעה על חיינו, על עולמנו. הרבה אנשים, בעיקר כותבים אני מניח, אוהבים לחשוב שקיימת השפעה כזאת. אני לא אחד מהם. 

ייתכן ואני יורה עכשיו ברגליים שלי ובגב של אחרים, אך אני פשוט לא מאמין בזה. לא מאמין שלשירים יש השפעה מלבד על הפרט שכותב אותם , ואולי על הפרט שקורא אותם. אך על חברה שלמה שמורכבת מפרטים , יש לשירים השפעה מועטה. 

כשאנשים טוענים שיש לשירים השפעה על החברה, אני אוהב לתת את הדוגמא של ג'ון לנון כהוכחה לכך שאין זה כך. לנון כתב ב-69 את "תנו צ'אנס לשלום" מאז נתנו יותר צ'אנס למלחמות מאשר לשלום. זה כולל גם מנהיגים שאוהבים את לנון או נהנים לצטט את השיר הזה מעל כל במה. 

ההסבר לכך ולעובדה ששירים אחרים הם נטולי השפעה סביבתית על חיינו כחברה הוא, שהמציאות, לצערנו, גדולה מכל שיר. פוליטיקה, כלכלה, דת, אינטרסים, אגו, גדולים מכל שיר שפרט מסוים כתב וחלק מהחברה מקשיבים לו ואפילו מצליחים להפנים את המשמעות שלו. 

אז נכון, יש שירים ואמנים שהצליחו לאחד חברה, ואפילו סימלו תקופה של שינוי. רק לאחרונה נחשפנו לסיפור של רודריגז, הסונג-רייטר האמריקאי הנשכח שהיה גיבור הלבנים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד נגד המשטר הגזעני. אך האם מישהו חושב שבגללו או בגלל שיריו ,המשטר הגזעני נפל? שיריו כנראה היו פסקול של הלבנים באותה תקופה, אך אי אפשר לחשוב שהוא גרם לנפילת המשטר או לחילופין, שבלעדיו זה לא היה קורה. זה היה קורה, פשוט עם פסקול אחר. 

אני כן חושב שלשירים יש השפעה על חיינו, כפרטים. אני מוכן להעיד שיש לא מעט שירים שהשפיעו עלי בצורות מסוימות, בתקופות שונות בחיים. שירים שגרמו לי להסתכל אחרת על החיים, על אהבה, היחס לעצמי ולסביבה, ממסד וכדומה. באופן אישי הם גם השפיעו על הדרך בה אני כותב או מסתכל על כתיבה. משלמה ארצי, דרך שלום חנוך, עמיר לב, גבריאל בלחסן, אהוד בנאי, ברי, דילן, וכמובן ספרינגסטין, ששיריו משפיעים עלי גם היום. אני רוצה לקוות , למרות שאינני מאמין בזה, שמישהו הושפע גם משיר מסוים שאני כתבתי. אך כאן זה נגמר. לא חברנו ביחד כל מעריצי כתיבתו של שלום חנוך ושינינו את יחס המוסדות הדתיים במדינה, אפילו שירי האהבה של לאונרד כהן לא גרמו לגברים לשנות את גישתם לנשים שלהם. מספיק לצפות במהדורת חדשות אחת כדי להבין שזה לא קרה. 

אינני מבקש להסיר כאן אחריות מהכותבים או מהשיר, למרות שגם על שאלת האחריות ניתן להתווכח, ונעשה את זה. אני בסך הכל בא מהמציאות ואליה אני חוזר. מי שקורא שיר או מאזין לו, עושה את זה במשך חמש דקות , בהנחה והוא חוזר אליו שוב ושוב אז מצטבר לו זמן האזנה יפה. בינינו, החיים נמשכים קצת יותר משיר שנשמע פעם אחת או כמה פעמים. המציאות חזקה מהשיר ומהמשמעות שאנחנו מעניקים ומושכים ממנו, היא נמשכת גם אחרי שאנחנו עוברים לשיר הבא. עם כל הכבוד לכל אמן ולכל שיר , תלוש המשכורת אנחנו מקבלים כל חודש, צו המילואים שמזמין אותו להתאמן לקראת המלחמה הבאה, ונורמות חברתיות איתן אנחנו חיים, חיים מכל אחד מהם. לצערנו. 

ובכל זאת לא נפסיק לקרוא שירים, אז מזמין אתכם לעמוד השירים שלי 

למה כל השירים אותו דבר

לפעמים זה קשה. המילים לא ממהרות לצאת ואם הן יוצאות , הן תמיד חוזרות בסיבוב חוזר כמו מבקשות סיכוי שני אחרי שהצליחו או נכשלו בפעם הראשונה. אומרים שמהמר חכם יודע מתי לפרוש ובדרך כלל זה רגע לפני שמתחילה הנפילה. ובכן, המילים לעולם לא יודעות מתי לפרוש. 

אני כותב משפט ועוד משפט, ובסוף גומר עם אותו שיר בניסוח מעט שונה. לא משנה כמה אני מנסה לעשות את זה אחרת לגמרי, אבל אני לא מישהו אחר, אני תמיד אני. לפעמים זה טוב, בעיקר כשיוצא משהו בפעם הראשונה, בפעם השנייה והשלישית כשזה יוצא, הייתי מעדיף להיות מישהו אחר. 

אצלי זה תמיד חוזר אל אותה נקודה, אותה סיטואציה שלא יוצאת מהראש. זוג, הוא לא חושב שהוא מוצלח, בטח לא בשבילה, הוא לא קלינט איסטווד או ג'ק ניקולוסון מהסרטים בטח לא מהמציאות, היא רוצה יותר, מסתפקת בו לפעמים לא. לפעמים היא הורסת, לפעמים זה הוא ששובר את הכלים. פעם הם הבית קפה קטן או ברחוב ליד, פעם בדירה קטנה , חדר שינה או מרפסת, לפעמים הם מתרחקים עד שדה התעופה או עיר זרה. אבל הם תמיד נמצאים שם. בגוף, ראשון, שני ושלישי. אני לא יכול לברוח מהם ולא יכול לתת לעצמי להתרחק מהם. אם אתרחק, לא יהיה לי את מי לכתוב, לא אדע על מי לספר. אם יתרחקו, אצטרך לכתוב על עצמי. 

ומדי פעם כותב על עצמי, זה הכי גרוע שיש. כי אני לא יכול להיות מישהו אחר, אז אני לא מסוגל לתאר את עצמי פתאום בצורה אחרת, הרי לא ייתכן שפעם זה שחושב שהוא לוזר בשיר אחד יהיה המנצח הגדול בשיר שני, זה שבטוח שהוא לא מסוגל להיות שמח יהיה פתאום ליצן. אני מעדיף את זה ככה. עדיף להיות אתה גם אם המצב לא משהו מאשר לשקר ולנסות להיות מישהו אחר, כי אז אתה גם שקרן וגם קם בבוקר ומגלה שאתה עדיין אתה, עם כל החרא שבדבר. 

העירו לי על זה כמה פעמים, לא על החרא על זה שאני חוזר על אותן מילים. מישהו שאל אותי פעם למה שלא תשנה גישה כאילו זה מתכון שאני יכול לשנות תבלין או משהו מהסוג שטבחים עושים מדי פעם , מישהי פעם גם כתבה לי שזה מעצבן לקרוא שבגיל עשרים וחמש אני כותב על אותן תחושות שהיו לי בגיל עשרים. תתפלאי, בגיל שלושים כתבתי פחות או יותר אותו דבר , רק יותר ברור. 

אל תבינו לא נכון אני מנסה לשנות את אוצר המילים שלי, להגדיל אותו, ואני עושה את זה לא מצפייה בטלוויזיה שם ספק אם אוצר המילים שלי יגדל למשהו שהדף יסכים לסבול אלא מקריאת ספרים אבל אני תמיד חוזר אל אותן מילים. גאולה, חטאים, שבילים, דרכים, כבישים, רחוב, שלטים, כוסות ריקות, שולחן ערוך, בתי מלון, בתי קפה, דירה קטנה, שדה תעופה, פעם פריז, פעם תל אביב לפעמים ערים אחרות,  ניצחונות, הפסדים, אשמה, פחדים, חופש, בריחה  , רכבות, אוטובוסים, מונית והיא תמיד לוקחת מישהו. לעולם לא באמת נשארים בשירים. לא ברמה כזו. 

אז כן כל השירים אותו דבר, מדי פעם המילים נחבאות ואני מצליח למצוא אחרות, אבל אז מיד חוזרות המוכרות והשיר מתהפך, זה לא אשמתי, גם לא אשמתן, זה מי שאני, זה מה שאני יכול לכתוב, לא מתלונן, זה הכי גרוע שיש וזה הדבר הכי טוב שאני עושה. 

את כל השירים הדומים והשונים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי