כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 21 ביוני 2014

דרך האימה

דרך האימה נגיע אל התחושה
אצלה נוכל לבנות בית חדש
עשוי פלדה וקירות ברזל
דרך האימה לא ניכנע לאש

נוכל לרקוד בלי להתכסות במסכה
אם רק נדע מה הצליל הבא
נעריך את אורך המילים
נחזיק מקל שיעמיד אותנו זקופים

דרך האימה נגיע אל התחושה
כמו שני תופרים מנוסים
נדע לשים את המחט בנקודה הנכונה
נחבר אשליה ומציאות לגוף אחד

נוכל לרקוד בלי להרגיש זקנים
האושר הוא לא רק מתנת אלים למדוכאים
יש בנו משהו אמיתי עד כדי גיחוך
לעיתים אנחנו לומדים גם לעוף בטעות

באור שמש חזקה מתחת לעצים שלווים
עליהם נשארו עלים שלמים
עמדנו שנינו מול עיניי העולם
דרך האימה הגענו לתחושה

לא נתכסה יותר שמיכות עבות
לא נהיה יותר ילדים עשויים מנוצות
לכל אחד מאיתנו יש שעון וזמן משלו
דרך האימה נדע לבעוט כדי לשרוד

אז בואי נרקוד עוד פעם אחת
כמו אז כשהגן התכסה ירוק
אנחנו לא צריכים את המבטים ולא את השתיקות
דרך האימה נמצא את הדרך אל התחושות


לא סרט אימה, רק מה שאנחנו עוברים עם עצמנו 

יום שבת, 31 במאי 2014

היכן תחכי

תאמרי לי היכן תחכי
בסוף אני אגיע
 זה ייקח יום, שבוע או שנה
את יודעת בסוף אני אגיע 

אורזת את התיק לאט 
לא שוכחת לשים קופסת סיגריות בכיס של המכנס
משקפי שמש תלויים על החולצה
אל תשכחי לקחת את כל המסמכים שלך

תאמרי לי היכן את תחכי
בסוף אני אגיע
שלם או פצוע, מלא בבדידות עצמית
זה ייקח כמה שייקח , רק תחכי

כבר שכחתי הכל, לא שמרתי שום דבר לעצמי
שתיקות והליכות ארוכות
את שומרת לעצמך טעויות נאמנות
עכשיו תורך להתרגל לבדידות הזאת

כולן הפכו לאימהות רק אנחנו עוד ילדים
הסוף הטוב כבר קרוב
את עולה למונית, אומרת "סע" ומביטה על הנהג דרך ראי
תאמרי לי היכן תחכי

מקשיב למוזיקה ונרדם על הספה
בחוץ כבו האורות, השומר חזר לצריף 
בחדר קטן הכל נסגר
כמו תמיד במילים של מישהו אחר

תאמרי לי היכן תחכי
בסוף אני אגיע
זה ייקח יום, שבוע או שנה
את יודעת בסוף אני אגיע  


את יודעת , בסוף אני אבוא 

יום שבת, 24 במאי 2014

רחבה

יצאנו לרחבה, ראינו ילדים בלי בית מתחברים אחד עם השני
הם שיחקו, קיללו  
ואנחנו ישבנו בצד
מדי פעם דיברנו, מדי פעם שתקנו
ובין לבין הפנס סנוור אותנו בחשכה

ברחבה הזאת אין ריקודים
ובצד השני שלה אין נהר
אי אפשר לראות סירות שטות ממקום למקום
רק ילדים בלי בית מתחברים ביניהם
ואותנו מדברים, מדי פעם שותקים  

סיפרת על העבודה ואני חשבתי
איך מצאנו את עצמנו כאן
בין המילים אני כותב שירים
את מציירת את הפרטים הקטנים
והילדים כאן משחקים

ברחבה הזאת אין ריקודים
ובצד השני שלה אין נהר
ילדים בלי בית רצים במהרה
מקללים וצורחים
אנחנו יושבים בצד מדברים ושותקים

פעם הייתי יוצא לכאן
מדליק סיגריה , מעביר עמודים
יום אחד הפסקתי אבל אנחנו עדיין כאן
יושבים בצד מביטים על הילדים
חושבים איך מצאנו את עצמנו ביניהם

ברחבה הזאת אין ריקודים
ובצד השני שלה אין נהר
סירות לא מפליגות לשום מקום
רק ילדים בלי בית מתחברים ביניהם
ואנחנו כאן יושבים בצד


גם לילדים בלי בית מגיע להתחבר  

יום חמישי, 10 באפריל 2014

מביטים אל הים

ושנינו מביטים אל הים
שני ילדים בעולם של מבוגרים
שמגלים בפעם הראשונה
לאן גולשים הגלים

אין כאן משהו שלא נוכל לאהוב
הידיים הרכות
המגע השקט
מישהו בינינו כבר נשבה בתוך כל זה

והים עדיין שם
מחכה לזמנו
הרגע הנכון תמיד מגיע
אחרי שהמחוגים מסיימים את הסיבוב

את עומדת מולי
נקייה וטהורה
מלאכים משייטים מעל
זה לא זמן תפילות, לא זמן שקיעה

ושני רצים במעגלים
סביב אותם סלעים
הם מסרבים לזוז ממקומם
והתנועה נמשכת, בלי הפסקה

כותבים מילים
על החול
מחכים שהים יבוא וישטוף אותן
אבל הוא בשלו ואנחנו בשלנו

כמו שני ילדים קטנים
מתפוררים מול רמזים עבים
מתגלים מחדש כל בוקר
אל אותה תחושה

מתפללים בשקט
אחר כך בקול
מילים של חסד
מילים של זכות

עכשיו, נתחיל לרקוד
כי גם ילדים מכירים את הסחף שבתנועה
ואחר כך נחזור להביט אל הים
הוא יהיה שם

הוא בשלו ואנחנו בשלנו


ולים הרי סודות משלו לא? אז נגלה אותן לאט , במבט 

יום שבת, 15 במרץ 2014

לאן נעלם הילד

מול המראה
הילד נעלם
אי אפשר לראות את העקבות בחדר
הדלת נעולה, הטלוויזיה מנגנת פרסומות
אחר כך שיר ישן

בתחנה הרכבת עזבה את הרציף
ושני חיילים עם תיק גדול, עדיין מחכים
מול המראה הילד נעלם
נעלמו גם הוריו
פנים מגולפות, גוף מכווץ, אי אפשר לראות את העקבות בחדר


הרגליים מגיבות במהירות
זה חול טובעני מהגשם של אתמול
הילד שבמראה כבר איננו
בחדר מפוזרים משחקים שישנים, צעצועים שבורים
הטלוויזיה מנגנת פרסומות, אחר כך שיר ישן

במקום בו הוא נמצא
הוא נזכר במילים, מזמז אותם בשתיקה
אחר כך בעיניים שלו רצים סרטים
עם גיבורים מזדמנים
הילד במראה נעלם

הוא מאמין שהוא כאן
בתחנה , הרכבת כבר יצאה
הוא נשכח בעולם
כמו שהוא, כבר אף אחד לא מכיר
מול המראה, הילד נעלם

על הרצפה , מפוזרים צעצועים שבורים
הטלוויזיה מנגנת פרסומות ושירים ישנים
הוא מזמז מנגינה , אחר כך מילים
מול המראה

הילד נעלם, והוריו נעלמו גם  


הילד כבר איננו, נשארו רק צעצועים שבורים