התקפות

אחרי שטרקת את דלת

הרגשתי קטן מול המילים שלך

תמיד אני חלש בהתקפות

נשאר בצד, נותן לאחרים לשחק

אני זוכר מה הם אמרו

את גדולה עלי בכמה מספרים

ובזמן שאני מטייל בסיפורים ובאגדות

את הכי קרובה לאמת, קר שם נורא

לפעמים אני מבקש ממך

תפגשי אותי בערוצים ציבוריים

או בין הפרסומות בערוצים מסחריים

אבל את הולכת רחוק מדי בשביל לשמוע

כמו בשירים הישנים

אני הולך אחרייך

דרך רחובות צרים

עם חלונות ראווה מלאים בקסמים

במגרש המכוניות הישן

חיפשנו פעם את מכונית המזל שלנו

את עמדת עם המוכר וחייכת אליו

חיוך של אלף דולר לפחות

אחר כך נסענו ברחבי העיר

רצית להרגיש משהו אמיתי

הייתי קטן מול התחושות שלך

תמיד אני חלש בהתקפות

חלש מול המילים שלך, חלש מול התחושות, תמיד חלש בהתקפות

לאן שתרצי ללכת

לאן שתרצי ללכת
אחכה לך בפינה
אביט בך מתגוששת עם הרחוב
שלטים יקראו בשמך


את שומעת את השירים
מבקשים ממך ללוות אותם
עד המקצב האחרון
אחרי שכל הזוגות ירדו מהרחבה


אני אעמוד שם להביט בך
בוחרת את הקצב שלך
לאן שתרצי ללכת
אמצא בשבילך את המרחב


תאספי את הדברים ותמשיכי לאט
אני אעמוד שם
אחזיק בשבילך
במוטות הכסופים


אשמע את קולך
מהדהד בין העוברים והשבים
אני אעמוד בקצה של הכביש
אחכה לשמוע את ההד , לראות את הצל חולף דרכי


אעמוד בפינה
מכוניות יאירו את דרכך
היציאה פתוחה, המחסומים ירדו
אני אחכה לאן שתרצי ללכת


זו המהות האמיתית של כל הסיפור, לא?

מה היא עושה שם

את הסתכלת עליה

בזמן שהסתכלתי עליו

לא הבנתי מה היא עושה שם

לא שאלת מה אנחנו עושים כאן

את קמת והלכת בתנועה אחת

אני נשארתי עם שניהם

הוא לא ראה איך אני מביט

היא ידעה על מה אני חושב

עברנו דרך , פתאום התחלפנו

היא המשיכה משם

אני נשארתי במקום

חיכיתי שזה יחלוף

את תחכי לי בבית

עם אותו מבט ואותן מילים

אחר כך תכיני לעצמך קפה ותצפי בטלוויזיה

תביני מה אני מרגיש

קבענו איתם לארוחה

מסעדה פינתית

את לא הבנת למה אני מתרגש

הוא לבש בגדים חדשים, שלא יהיו לי מעולם

לא ידע שום דבר

חי בעולם משלו

שיחות בפלאפון בלי הפסקה, ומספרים שנזרקים בכוונה לפגוע

את מכירה את הטיפוס, לא הבנתי מה היא עושה שם

כשחזרנו, קצת אחרי הקפה

כיבית את האור , לא קראת מהספר שלך

אני יצאתי למרפסת

נזכרתי בפנים, לא הצלחתי להיזכר במגע

הסתכלת עליה

אני הבטתי בו

מה אני עושה שם

מה היא עושה כאן

שניים מביטים על אחת, כל אחד מהסיבה שלו

השמלה הכחולה

פתאום התחיל לרדת גשם

הרדיו בחדר הפסיק לנגן

נכנסת עם שמלה כחולה

לא חיכית שאהיה מוכן, מבט אחד אמר הכל

חברים באו ועזבו

האוכל שבישלת נגמר

שאלתי את עצמי מיליון שאלות בלי קול

פחדתי שתעני לי על כל אחת מהן

בספרים שקראתי אין כבר גיבורים

אף פעם לא אמרתי לך איך זה נגמר

עכשיו עם השמלה הכחולה יצאת החוצה

הגשם התחזק, הלכנו מהר ונרטבנו

נזכרתי בפטפון הישן עם התקליטים השרוטים

נברשות גדולות למנורות קטנות וטפטים ישנים

זוכרת איך היינו יושבים בסלון, מחכים לשמונה

רואים חדשות וממשיכים משם לבד 

עכשיו, מבט אחד אומר הכל

ואת שותקת ממילא

לא מדברים יותר , לא מרגישים דבר

ואם פעם דיברנו, תגידי לי איך זה הרגיש

לא היינו קורבנות, לא הסכמנו לתוויות

כל אחד אמר משהו, בסוף החלטנו לבד

זוכרת איך רקדנו באמצע הסלון

החברים באו והלכו, נשארנו עד הסוף

פתאום התחיל לרדת גשם

הרדיו ניגן שיר ישן

יצאת מהחדר עם השמלה הכחולה, כמו אז

נשארתי רק עם התחושה 

על בית שלא היה ואת עם שמלה שאין לך 

אהבה היא אידיאולוגיה

אמרת שהאהבה שלנו היא אידאולוגיה  

אז השארתי את הרדיו דלוק כל הלילה

קיוויתי לשמוע את השיר שלנו

להתחיל לצעוד לאט ומשם להמשיך

בשולי האוטוסטרדה הארוכה

נשארו עדיין שאריות של כלי רכב ישנים

לא בדקנו אם נשארו בהם זיכרונות

כמו בכל סיפורי האהבה חסרי הרחמים

אנשים אוהבים את החלומות שלהם גדולים

שלנו נוטה ליפול ומתפרק

קראנו לשריפים הגדולים

אולי הם יעזרו לנו למצוא עדים וראיות

את אמרת שהאהבה שלנו היא אידאולוגיה

מניפסט מספר ישן

עם הזמן למדנו להבחין בין משפטים אמיתיים

למילים שנכתבות רק בשביל למלא את החסר

עכשיו העיניים נעצמות

אנחנו רואים רק את מה שניתן

לא מפספסים נקודות , לא בוחרים לשכוח דבר

כן,  האהבה שלנו היא אידאולוגיה , הם יכולים להסתכל לנו בעיניים

זה מה שהם ייראו 

אם אידאולוגיה אז למה לא אהבה? 

קמטים

כל בוקר

מביטים במראה

מחפשים את הקמטים

שנולדו בנו בלילה

והלילה הזה

מלא בחלומות שווא

מדי פעם נדודי שינה מלווים אותנו

אל בוקר קר ואפלולי

את אומרת לי בקול מנחם

אנחנו צעירים בשביל כל זה

אז למה אנחנו מרגישים אחרת

כמו היינו פה פעם, ולא עזבנו מאז

כן, כל בוקר מול המראה

מביטים בעייפות

על ידיים שמתקשות למצוא מקום

לאחוז במשהו בשלווה

הלילות לא מתארכים

ואנחנו הולכים לישון מוקדם

עוד לפני שיורדות הכתוביות

אין לנו מושג אם הגיבור נשאר או הולך

את אומרת, תביט

יש לך שיערות לבנות

ואני חושב על כל המהפכות

שלא עשיתי מעולם

ואני לא אומר לך מילה

רק מקשיב לדפיקות של לב

שטרם החליד, עדיין לא פסק לעבוד ’ 

גם כשאנחנו מביטים במראה ומגלים אותנו חדשים או ישנים 


כמה שנרגיש צעירים, ככה נהיה זקנים במראה

קולנוע

עוד מעט נצא מהבית,

את תלבשי סוודר לבן ואני אלבש חולצה של העבודה

ככה אנחנו אוהבים להיראות

אולי ככה אנחנו נראים באמת

נקנה כרטיס, ונכנס לאולם הקולנוע

נשב בשורה האמצעית

כמו הדמויות שאנחנו אוהבים

גם הם הולכים לקולנוע כשהם בודדים

את אמרת שאהבה שלנו נע בין אסונות לימים טובים

אני מפחד לשאול

אבל אני יודע איך אני רוצה שתראי אותי

כן, את יודעת איך לראות אותי

הסרט יתחיל ואנחנו נחזיק ידיים בחשכה

בלי פופקורן, בלי הפרעות

תאמרי לי מה נעשה כשייסגרו את כל אולמות הקולנוע

לאן נלך , לאן יילכו הדמויות שאנחנו אוהבים

לפעמים אני חושב שאנחנו כמוהם

דמויות בלתי נראות, לא מוסברות

מביטים על המסך, רואים שדות פרושים

מדמיינים איך כמו ילדים אנחנו רצים יחפים בין השיבולים

כשיעלו כותרות הסיום

את תגידי לי שאהבת את השחקנית ואת מזדהה איתה

אני אחייך ולא אשאל אותך לאן נלך

האהבה שלנו נעה בין אסונות לימים טובים

היום הזה יהיה קצת יותר מזה

ולעיתים זה הרבה בשביל מה שאנחנו יכולים להכיל

אז אנחנו מחפשים אולם קולנוע להתחבא בו

מה נעשה כשייסגרו את כל האולמות?

כבר אין אולמות קולנוע, אז לאן נברח?