כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שני, 17 בפברואר 2014

מחליפה בגדים


ובערב כזה, שבחדשות אין כותרות
בחוץ התנועה עומדת גם כשרעש המכוניות גובר
את מחליפה בגדים , מה נשאר לי להחליף
עוד מעט נצא החוצה, אולי אפשר כבר להאמין

תגידי לי , מה נשאר מול השדות
בין בנייני בטון גדולים
הולכים לאט כדי לספוג והזמן לא ממתין
לא כל דבר חי, לא כל דבר אצלנו מת

אצלי שירים ישנים עדיין מתנגנים
אצלך מזמן, הזמר כבר השתתק
את מחליפה בגדים, מה נשאר לי להחליף
אולי נצא החוצה, אולי אפשר להאמין

מהבית החם אנחנו יוצאים כל ערב בחשש
את מחליפה בגדים, מה נשאר איתי כאן
גם לנו מגיע להתאהב
מרישומים ומילים מוכרות שלא זנחנו עם השנים

ספרי לי מה מתדלק אותנו, מה מניע אותנו
שכחנו כבר איך מרגישים שבויים בקסמים
את השירים שכתבנו, השארנו לאחרים
את מחליפה בגדים, אני מחפש מה להחליף

בתחנת רכבת, עם מזוודות קטנות
חיכינו שיקראו לנו וכשהרכבת הגיעה
נסענו בלי להפסיק ,
בדמיון שלנו התחנות הן זמניות הנסיעה נצחית

מה מתדלק אותנו, מה שומר עלינו חיים
שכחנו את המילים שהתכוונו לכתוב
את הרי יודעת, בסוף הכל יתגלה כחלום
את מחליפה בגדים, לא נשאר לי דבר להחליף



גם אנחנו רוצים לדעת מה מתדלק אותנו, מה משאיר אותנו כאן ועוד בחיים 

יום שבת, 15 בפברואר 2014

נמרים

והנמרים יוצאים לאט מן היער
בדיוק כשאנחנו מאבדים כיוון
הולכים לאיבוד
בין מדרכות האספלט לעצים הזקנים

אחרים השאירו אחריהם תקוות
אצלנו, אין מקום לטיפות אחרונות
גם בחלודה אנחנו
נזדקקים לעזרה

והנמרים יוצאים לאט
אנחנו עומדים בצד
מביטים עליהם
תקווה ישנה בעינינו , משפילה מבט

אל תתאהבי בי עכשיו
יש לנו עוד הרבה מה לומר
אני לא אשאיר כלום אחריי
ואת תישארי ליד החלון, מחכה

תראי נמרים חוצים את הכביש
בצד השני יש תמיד תחושה
כמעט אמיתית
עד שהיא פוגעת בלי כוונה

אני לוגם מהבקבוק של המים
והולך לאיבוד בטיפות
שיורדות במורד גרוני
את מביטה בי מהצד

נמרים חוצים את הכביש
הם לא יודעים מה מחכה שם עכשיו
רק אצלנו יש תחושה
ששם זה אמיתי

המדרכות מלוות את העיר
האם העצים מלווים את היער
אנחנו אף פעם לא נדע
לא נגיע לשם לעולם

אל תתאהבי בי עכשיו
יש לנו עוד הרבה דברים לומר
אל תשאירי אותי כאן לבד
אני אקום ואלך לאיבוד

נמרים חוצים את הכביש
אולי אנחנו רחוקים מדי
בשביל לראות את זה
בשביל ללוות אותם בחזרה 


נמרים מאיימים עלינו, ואולי הם בסך הכל מחליפים צד מהיער אל הכביש 

הנעורים הנצחיים

עכשיו הנעורים הנצחיים
יוצאים להחזיק בנו, לברך אותנו
בטרם ניעלם
הם יחכו לנו שניוולד מחדש

את אומרת, כל עוד אנחנו נאהב
יש לנו סיכוי
אבל אנחנו פגומים
את מרגישה את זה עמוק בפנים

אני יודע איך נראים השקרים
מבטים זמניים, מגע עצור
אל תכבי עכשיו את השתיקות שלך
הנעורים הנצחיים יאספו אותנו בסיבוב הבא

זה כמו קסם בידייך
מרגיש אותו
זמן שחומק מאיתנו
אנחנו ניצחנו אבל השברים דוקרים

כל עוד נאהב, יש לנו סיכוי
את אומרת וממשיכה ללכת
מבקשת שאעקוב אחרייך
כן, יש לנו סיכוי להחזיק את זה מעל המים

הנעורים הנצחיים יקבלו את פנינו
גם כשאנחנו פגומים
אני לוקח לגימה
ונותן לטיפה לנקות את עצמי , בפנים, לאט

את לוקחת מרחק
ונשארת קרובה
זה תמיד בא והולך
אם נאהב יש לנו סיכוי

אנחנו פגומים
במבטים, בשתיקות
במגע האחרון
אבל הנעורים הנצחיים יחכו לנו


אם נאהב יש לנו עוד סיכוי, לנעורים נצחיים, ככה לפחות את אומרת 

מתעורר מוקדם

מתעורר מוקדם , בחוץ ילדים עולים אל ההסעה
בתוך החשכה מגשש
זוכר איך משהו התחיל
בדיוק כשמשהו אחר איחר

את ישנה, משוטטת בין החלומות
יחלפו עוד שעות עד שנתגבר
על החלקים הריקים
על הטיפות החלשות

מתיישב לכתוב כמה מילים
בינינו זה תמיד נכון ,
עד שאני מוצא את הקצב
בינתיים זורק את עצמי לאחור

ובסוף גם אני מתרווח
אומר לעצמי , זה כנראה זה
גם את, כמוני יודעת
עוד שנים נישאר כאן עד שנפליג למקום אחר

החלומות לא יעקפו אותנו
הם ייקחו אותנו ישר
מקומות חדשים, אנשים זרים
מישהו המציא את זה כבר לפנינו

ואני מתעורר מוקדם
כותב כמה מילים ושוכח
אחרי מספר ימים חוזר
לוקח את מה שיש בתחושה של החמצה

אני יודע , אין יותר מקום למילים
גם המשמעות מתה עם הזמן
מתעורר מוקדם , חושב על עוד שעה 
היום יתחיל, אני מקדים , את תאחרי רק במעט  


זה כמעט אמיתי הסיפור הזה, בכל זאת אני מתעורר מוקדם , כותב מילים ושוכח מיד 

יום שישי, 14 בפברואר 2014

הרגלים של הזמן

ומתוך הרגל של זמן
אוספים הרגלים שלא יעזבו אותנו
גם אחרי שניעלם מהעיניים
אחרי שייפרדו הידיים


מתוך הרגל של זמן
את שוב לוקחת את המובן מאליו
והופכת אותו לישן או מחודש
ואני מביט בך מהצד


מחכה שזה יתחיל אולי ייגמר
בינינו יש עוד קסם שאי אפשר לפשט
הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים
הלוואי והיינו מוכנים לזה


אף אחד מאיתנו לא רוצה להיעלם
בחשכה הגדולה
אל תוך שדה סגור, להרגיש לבד
ומתוך הרגל של זמן , זה חוזר אלינו לאט


הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים
הלוואי והיינו מוכנים לזה
לא נמוגים אל תוך תהייה
ששום דבר בעצם באמת לא קרה


קרבות באוויר, ושמיים נופלים
עמדנו דוממים מול הים המבהיל
בסופו של יום נשארנו לבד
לא ידענו למה אנחנו ראויים


רעיונות מילדות מלווים אותנו
פחדים אכזריים והרגלים אבודים
מתוך הרגל של זמן גם את עוד מאמינה
שמתישהו בבוקר הכל יישכח


עומד בחשכה הגדולה
שם באמצע העיר, בתוך הזמן הנעלם
מדמיין את פנינו קצת פחות רטובים
הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים


אז בואי נתפתל, בואי נשכב
מחר כבר יהיה מאוחר לצאת לקרב
אנחנו ראויים להרבה יותר מזה
אבל אף פעם לא נדע למה


אולי אין לנו באמת ברירה,
רק להאמין בהרגלים של הזמן



ולפעמים עולה התהייה, האם אנחנו ראויים לכך, והאם אנחנו מודעים שאנחנו ראויים לכך 


יום שלישי, 11 בפברואר 2014

היסטוריה

תחנת המוניות התרוקנה מאנשים
כל הנהגים נסעו הביתה
עמדנו ליד השלט והבטנו על השמיים
לא ביקשנו שהם ייפלו
ידענו שבשבילנו הם לא ישנו דבר
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

יום אחד הפסקנו להביט לאחור
תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר
פתאום לא ידענו את הדרך חזרה
תחנת המוניות התרוקנה מאנשים
כל הנהגים נסעו הביתה
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

עוד לפני שידענו מה הזמן
השעון הקדים אותנו במעט
לא נותרו לנו מטבעות
גם לא דבר אחר להחזיק או לתת
יום אחד הפסקנו להביט לאחור
תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר

בלילה החשוך הקשבנו לצלילים
לא דמיינו את עצמנו אותו הדבר
לרגעים היינו רוצחים סידרתיים
ולפרקים ארוכים ילדים קטנים שמתביישים
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה
תחנת המוניות נותרה ריקה

ואם היינו רוצים להאמין
משהו בוודאי היה מחזיק בנו
משהו היה שומר עלינו
וגם הלילה , כמו אז
אנחנו מתפתים להאמין שיום אחד יקומו השומרים
ייגנו עלינו מפני המחילות והוידויים הצפויים

תחנת המוניות נותרה ריקה
כל הנהגים נסעו הביתה
נשארנו לבד ליד השלט המואר
הבטנו על השמיים
הם לא ייפלו בשבילנו
הם אפילו לא היו קרובים לזה

אנחנו לא ניסינו לעשות היסטוריה  


אנחנו יודעים מי אנחנו, לא זקוקים לתווית או הוכחה. 
אנחנו לא מנסים לעשות היסטוריה, לא מבקשים שהשמיים יפלו בשבילנו 

יום שני, 10 בפברואר 2014

פעמונים

את יכולה לשמוע את הצלילים
הם מגיעים אלינו בין רעשי המכונות
פעם לא היינו מסוגלים לשמוע
פעם לא היינו מוכנים להם אבל היום

תקשיבי לפעמונים כשהם שמצלצלים
נלך בעקבותם
שני נוודים שאיבדו את ביתם
נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

הם יסמנו לנו את הדרך
אנחנו נשכח את ההצעות שקיבלנו
ונמשיך להתפתות לסימנים שמחזיקים אותנו חיים
והפעמונים ימשיכו לצלצל

את יכולה לשמוע את הצלילים
הם עדיין מצליחים להתנגן
גם כשחלונות סגורים, וכשאנחנו דוממים
אנחנו לא צריכים לצאת החוצה לנסות

תקשיבי לפעמונים כשהם מצלצלים
נלך בעקבותם
כמו שני נוודים שאיבדו את ביתם
נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

אל תאמיני, לא , אל תאמיני לנביאים של אתמול
סוכני עתידות, וכל היתר
הם יעטפו אותך בברזלים
יאכילו אותך בועות שיתפוצצו בתוכך

הקהל לא חשוב גם לא הבמה
אין חשיבות לטון ולקול שמפר את הדממה
רק תקשיבי לצלילים,
הם מגיעים מלמטה ועוצרים בקומה שלנו

הם מגיעים ואנחנו הולכים איתם
לאן שאנחנו רוצים להגיע
לא, אנחנו לא נצטרך את האלימות הזאת
הרי התכוננו כל החיים לרגע הזה

כשהפעמונים יצלצלו בשבילנו
יסירו מעלינו את המסכה ויאפשרו לנו להיות חיים
הצלילים ילוו אותנו מהמיטה, דרך הסלון אל המטבח
בעיניים פקוחות, ידיים פרושות, בחשכה ובדממה


הצלילים מלווים אותנו, מלמטה עד למעלה, ברעש של פעמונים או בכל צורה אחרת