רהיטים

פתאום באמצע הלילה

שמענו רהיטים מתרסקים

זו לא היתה רעידת אדמה, לא סערה

רק עוד יום בדרכים שלנו

עמדנו דוממים מול שלווה של אלימות בדיונית

גם אצלנו החלומות נגמרים בסוף

ואז מגיעה מציאות מלאה בשאריות חסרות רחמים

יוצאים אל המרפסת , לראות איך זה נראה מאחורי הגדר

אל תפחדי , אני אומר לך , אל תפחדי

גם אני מתמלא ומתרוקן על פי רגעים

ונגמרות לי המילים

כשאני צריך להשלים משפטים

באמצע הלילה , שמענו רהיטים מתרסקים

לא רעידת אדמה, לא סערה

רק עוד יום בדרכים

באמצע הלילה, אצלנו רהיטים מתרסקים

עכשיו תביטי על הקירות

תמונות נופלות במהרה

עכשיו תביטי במראה

את מכירה את מי שעומד שם?

אני לא זוכר מתי נרדמנו

כל הלילה דיברנו ואמרנו אותו דבר

בסוף נשכבנו עם ידיים קשורות מאחורי הגב

ופתאום שמענו רהיטים מתרסקים

הם נפלו מכל מקום באלימות שלווה

ואנחנו נותרנו חסרי אונים מול התמונה

רציתי לבקש שלא תפחדי

גם אני מתמלא ומתרוקן על פי רגעים

לא, אין כאן תמונה יפה

רחוב אפור, גבר רץ אחרי אישה

מתחנן אל ליבה , מבקש את עצמו

רחמים אבודים מכוסים בטיפות הגשם

רק רהיטים מתרסקים באמצע הלילה

לא רעידת אדמה, לא סערה

רק הדרכים שלנו ואנחנו ביניהם

תמונות נופלות במהרה, אל תביטי עכשיו במראה

באמצע הלילה, כשאמורים לישון, היו צעקות, היה כאב, רהיטים התרסקו בחדר 

לא רעידת אדמה, לא סערה, רק אנחנו עמדנו שם 

גם כשמרגישים טוב כותבים

בפוסט הראשון שלי באתר טענתי שאדם שטוב לו, לא יכול לכתוב.הוא לא צריך לכתוב. תכתוב כשרע לך, כשטוב לך תחייה. זה מה שכתבתי. זו מנטרה שהאמנתי בה במשך שנים רבות והבאתי אותה אל הכתב בפוסט אחד שביטא גם שירים רבים שכתבתי.

אחרי שפרסמתי את הפוסט, אדם קרוב טען בפניי שאני טועה בעמדתי. גם אנשים שטוב להם יכולים לכתוב ואפילו יפה, לא חייבים לסבול , לא חייבים לשקוע במרה שחורה בשביל לכתוב. הדמות של המשורר המיוסר היא רומנטית ונכתבת נפלא בספרים אבל הדמות לא חייבת להיות חלק מהמציאות בשביל להוציא מאיתנו מוזה, להיפך מוטב להיות מאושר ולכתוב מאשר להתייסר ולכתוב. זו בהנחה ואתם מאמינים שניתן להיות מאושרים.

אני מודה , בשבועות האחרונים אני מתלבט בשאלה האם צדק אותו אדם. האם גם כשמרגישים טוב אפשר לכתוב שירים ועוד יפים? נכון שהיצירות הגדולות נכתבו כשהיוצרים שלהן היו במצבים לא קלים וסביר להניח שלא רקדו מאושר ( גירושים קשים, מחלה, דיכאון, אובדן, מוות ועוד), כולן נכתבו בימים בהם השמש זרחה אבל ספק אם הציפורים צייצו להם.

אני מתלבט בשאלה הזאת, כי בתקופה האחרונה אני מרגיש טוב. זנחתי את הייסורים ואולי זו היתה רק דמות שאחזה בהן כל עוד לא היתה לה משהו לאחוז בו, הפסקתי להיות עצוב אחרי שעברתי תהליך גמילה ארוך, ואפילו הפסקתי לחטוא בכאבים. אז נכון נשארו ספקות ותהיות אבל כן , אני מרגיש טוב. אבל אני האישי, זה לא הנקודה כאן, טוב לא בדיוק, אני הכותב זה הנקודה. אני עדיין כותב, ומרבית שיריי אומנם אינם אופטימיים אך מצד שני הם גם לא פאסימיים כמו בעבר. שיר כמו טבעת מדבר על דמות והמסכה שזרקתי מעצמי ועל ההחלטה שקיבלתי, שיר כמו "כותב כשטוב לי" מסביר מצב חדש עבורי, בו אני מרגיש טוב אבל יחד עם זה מרגיש שאני משקר ואולי חייתי עם שקר איתו אני נאלץ להתמודד כעת. האם עכשיו אני משקר לעצמי או שאז שיקרתי ואולי בשני המקרים לא שיקרתי הרי אלא החיים. פעם אנחנו במצב טוב ופעם אנחנו במצב רע, והכתיבה היא בהתאם.

אם תשאלו אותי איזו יצירה אני יותר אוהב היום, יצירות שמחות או דיכאוניות, אני מניח שאם שתיהן באותה קומה בבניין היצירות , כלומר אי שם קומה עליונה, שתיהן אמיתיות ולא ילדותיות אז אבחר בזו העצובה יותר, אבל זה לא אומר שאני בהכרח חושב שזה הכרחי לוותר היצירה השמחה. היום, יותר מאשר בעבר, אני מוצא את עצמי מאזין שוב ושוב לשירים שאינם מבקשים לנגן על הנים של הדיכאון והעצבות , אני עדיין לא מחפש את השירים שינגנו על הנים של השמחה, אלא אני מחפש יצירות שאין מכריעות בעניין.

אני מסתכל על עצמי היום במראה ויודע שאני יכול לכתוב שירים גם כשלא עצובים. אפשר לחיות את החיים בזמן שמחה וגם למצוא מקום לכתיבה.אפשר לכתוב את המציאות לצד הפחד, את התנועה והזמן לצד ההרהור , ואת התחושה האינסופית שאולי , רק אולי משהו כאן לא אמיתי, לצד הוודאות ההכרחית, שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר מדובר בחיים. אם תתלה באילנות גבוהים, אפשר לכתוב ולשיר "לפעמים אני מאושר" בלי לטעון בציניות שזו רק אשליה.

נקודה אחרונה, אני כותב כי אני נהנה לכתוב, כי זה מה שאני עושה הכי טוב בחיי. אם הייתי מוותר על זה רק בגלל שאני מרגיש טוב, הייתי עושה שהוא מבחינתי אסור ונותן לזה להשפיע על חיי בצורה לא נכונה. אם זה מה שאני טוב בו, אמצא את הדרך לשלב אותו גם כשטוב לי. איך אוכל לתעד את זה ולהאמין בזה אם לא אוכל לכתוב, מה הטעם בשירים שנכתבים רק כשרע? גם בטוב יש מקום לשירים, אפילו אם העבר משאיר אחריו סימן שאלה. 

אין לי סלב

בעידן בו אתרי אינטרנט, תוכניות בידור ורכילות , וכשאפילו עיתונים רציניים לכאורה מוכנים למכור כותרות ענק וכתבות סופשבוע לכל סלב או גיבור תרבות מזדמן, אין זה פלא שכל אחד שמתפרסם  לחמש דקות , פחות מכך, שלא נדבר על יותר מזה, נתפס בעינינו כמו אחד מהמשפחה שלנו, חבר קרוב. בן בית של ממש.

אני מתייחס לזה בעקבות המקרה בו הזמר המפורסם שאת שמו כבר כולם יודעים, נחשד במה שנחשד, והתופעה שרווחה לאחר מכן, בה אנשים ממקומות שונים החלו מגנים עליו, בשם האהבה שלהם את המוזיקה שלו, וכמו היו חבריו משכבר הימים, כאילו הם עצמם היו באותן מסיבות וראו אותו עם שוקו ולחמנייה ולא עושה את מה שנטען שעשה.

נכון , סביר מאוד שהוא לא עשה את זה, ואפשר להבין שמי שאהב אותו עשה את זה מתוך אהבה אמיתית, אמונה, ואולי מהטעם הפשוט , חוסר השלמה עם האכזבה. אך בואו נודה על האמת, הם לא יודעים מה קרה, הם לא חבריו הקרובים ובטח לא אחיו מבית.

המשחק הזה, הוא כפול. משרת ולא משרת את שני הצדדים. את הסלב זה משרת , בוודאי בנקודות שפל, זה מחמיא להם, עושה להם נעים בכל מיני מקומות, כמו פוליטיקאים טובים הם יכולים להציג את התמיכה הזאת כהוכחה לאהבת הקהל ורוע התקשורת (והרשתות החברתיות). עד הנקודה בה זה יפסיק לשרת אותם, הנקודה בה האמת תתגלה, לעיתים אמת מאוד לא נעימה והקהל יעזוב, אגב לא פחות גרוע מצידם זו הצפייה של קהל המעריצים לקבל מהם יחס דומה, כלומר, אנחנו תומכים בכם עכשיו תורכם להכניס אותנו לחיים שלכם, תנו לנו קצת מהזוהר שלכם. אז כנראה זה כבר הופך לא נעים עבורם.

גם עבור הקהל זה משחק כפול שפעם משרת ופעם ממש לא. זה משרת כשהם מקבלים את האהבה בחזרה, דבר שלא קורה תמיד, ולעולם לא ברור מתי זו אהבה אמיתית ומתי זו אהבה של מערכת יחסי ציבור משומנת. בסופו של דבר, הקהל לא יודע מה קרה, לא במקרה של הזמר הנ"ל ולא במקרים אחרים. הוא בדיוק כמו מי שמתנגד לאותם אמנים ניזון מהתקשורת. ניזון מתדמית שמוכרים להם יחצ"נים, שמרוויחים כסף מלמכור לנו תדמית טובה של הלקוחות שלהם. זה לא שונה ממי שניזון מ"התקשורת הרעה שמחפשת את האמן". זה אותו מטבע בשני צדדיו. במידה והאמת השלילית מתגלה, אז זה מפסיק לשרת את הקהל הנאמן. אז הוא מתאכזב ונאלץ להתמודד עם זה. כמובן עד שהוא עובר להגן על הסלב הבא.

למה זה כל כך מהותי שאכתוב על זה, ועוד שלוש שבועות אחרי המקרה? האמת שהפוסט נדחה בגלל פוסטים קודמים, אבל הסיבה האמיתית היא, שמאחורי כל אמן עם תדמית שנמכרת בכתבות סופשבוע או במסיבות עיתונאים, יש אדם. הוא לא שונה מהמעריץ שלו, הוא לא שונה מאחרון האנשים בסביבה שלנו. אחד האבסורדים הגדולים הוא, שבגלל שמדובר בדמות שאנחנו מעריצים אנחנו מוכנים להוריד את רמת המוסר שלנו, הרי אם דמות שאנחנו לא מכירים היתה חשודה במעשים שאותו זמר היה חשוד בהם, היינו תוקפים אותו. במקרה הנ"ל היו מי שדאגו לתקוף את כל העולם חוץ ממנו. הרי מבחינתנו, הוא זמר ששר שירים, הוא עושה לנו טוב, אנחנו שומעים אותו כל יום בדרך לעבודה, אז איך ייתכן שהוא עושה דברים כאלה? אנחנו הכנסנו דברים כאלה לרכב שלנו?

נקודה אחרונה, הקשר הלא ממשי הזה בין האמן לקהל הוא הרי שקרי. הוא חזק יותר היום מאשר בעבר בכלל הרשתות החברתיות למיניהן שמאפשרות קשר כביכול ישיר בין האמן למעריצים (כמובן שברוב המקרים לא האמן כותב שם אלא מישהו מטעמו אבל נניח לזה). הנה אנחנו נכנסים לעמוד הפייסבוק שלו ומקבלים תמונות מחיי המשפחה, ציוצים בשעות שהוא מבלה וכדומה. זה הרבה יותר נגיש ממה שהיה קודם לכן, ערבי מעריצים פעם בכמה חודשים, חתימות בחנויות דיסקים, או מפגשים מזדמנים מתחת לבית שלו. אבל שוב זה שקרי. זו תדמית שעוברת דרך מסנני היחצ"נים, ונמכרת בחינם, הרי הנגישות הזאת היא לא באמת קיימת, היא אפילו לא חריץ שמוסתר מאחורי וילון כהה בוואן היוקרתי או בחלון של דירת היוקרה. היא פשוט לא קיימת בכלל. 

הפסקול של ילדותנו הפסיק לנגן

יש אמנים שעצם נוכחותם בחיינו מסמלת משהו שהוא גדול מסך האומנות שלהם, זה נכון אם הם ואומנותם נמצאים שם כל הזמן וזה נכון אם הם נוכחים נפקדים בחיינו, פה שיר, שם שיר, היצירה שלהם היא חלק בלתי נפרד מחיינו אבל היא הרבה יותר מזה.

אני כותב את זה על רקע מותו של אריק איינשטין והצער הרב שזה גרם לנו. אבל אני לא אדבר על האיש וגם לא היצירה שלנו, אלא על משהו הרבה יותר אישי שמקשר בין יצירותיו, מותו והתחושה הפנימית איתה אני מסתובב מאז לכתו. אני מדבר על הזמן, או יותר נכון על הזקנה.

בני שלושים ומעלה שגדלו על אריק, אריק של כמו גדולים , הייתי פעם ילד, כבלים, ואת ימי נעוריהם העבירו בהאזנה ללא הפסקה לשבלול, פלסטלינה, בצפייה במציצים, וידעו להכיר כל שיר של אריק, משירי החלונות הגבוהים ועד גיטרה וכינור עם שלום במוסקט, חשו השבוע שאחד האמנים הבולטים ששרו את פסקול חייהם עזב אותנו, אך לא רק הוא עזב, אלא תקופה שלמה. כמו באה בפעם האחרונה, להגיד שלום, תודה , ולהמשיך הלאה. ילדות שמה.

עזבו ארץ ישראל היפה שכולם מתגעגעים אליה ואולי מעולם לא היתה, עזבו בן אדם צנוע ברמות שלא יתואר , מצחיק בטירוף ואמן ברמה משלו, עזבו גם יצירות מופת הרי הן ימשיכו להתנגן הרבה אחרי שגם אנחנו נחזיר ציוד. זה משהו אישי ועמוק יותר, משהו שמסמל את הימים בהם הרשנו לעצמנו להישאר במיטה ולא לקום, הימים שהרשנו לעצמנו לקום בבוקר בשבת לתחושה שלא קיימת בשום מקום אחר, תחושה שכמו ביקשה לומר  כאן יש ביטחון, כאן אתם מוגנים. אז נכון, הדור שלי סיים צבא, חלקו עשה אותו במארבים אי שם במקום הכי רחוק מתחושת ביטחון או משהו שמזכיר חווית ילדות, חלקנו נשואים עם ילדים, אבל עכשיו כשאריק מת , הילדות באה לומר, זהו נגמר, השריד האחרון נעלם.

לא אשקר , מותו של אריק העציב אותי באופן שכמעט אף פעם לא הרגשתי כשמת אדם שהיה רחוק ממני אבל זה בגלל שהוא היה כל כך קרוב. אני אשכרה בכיתי, כי זה היה פסקול שאיפה שהוא בראשי חשבתי שלעולם לא יפסיק לנגן. עכשיו הוא חדל. אני אחזור עוד לאלבומים הישנים, לשירים שליוו אותי בימי שבת בבוקר , או בערבים אחרי העבודה, אחזור לכבלים ולהייתי פעם ילד, אחזור גם למציצים , בוודאי אזכור דיאלוג אחד או שניים. אבל זה נגמר. הילדות נגמרה . כל פסקול שמתנגן או יתנגן עכשיו מיועד לתקופה אחרת, לזמן אחר. 

הרצון להצליח או הפחד מהכישלון?

מה יותר מדרבן, הפחד מכישלון או הרצון להצליח? הרצון להיות שם כשה קורה או הפחד לגלות דלת נעולה? זו לא שאלה מאמן אישי , רוחני או איך שקוראים לזה היום, זו השאלה האמיתית בכתיבה ובכלל.


מלבד כתיבה אני עושה עוד הרבה דברים בחיים, לימודים, ריצה, עבודה, זוגיות. אם אני מסתכל רק על הכתיבה ועל האתר, מבנייתו ועד תפעולו היומיומי, אז יותר מהרצון להצליח, מה שמלווה אותי זה החשש להיכשל. החשש הזה לקום בבוקר ולגלות שאני נמצא אי שם מאחור. ההתמודדות עם הכישלון היא הרבה יותר משמעותית מאשר החיים עם ההצלחה.


אני קם כל בוקר מוקדם, לפני שאני יוצא לכיוון הרכבת בשביל להגיע לעבודה אני יושב על האתר. ברור לי שזה לא ישנה לאיש, מה עוד שבסך הכל נכנסים לאתר בין 5 ל-10 גולשים ביום, ככה שזה לא ממש משמעותי אם אוסיף שירים או לא. המחשבה שאני לא עושה את זה, תטריד אותי. המחשבה שאני מעדיף את הנוחות בלא לעשות כלום מפריעה לי. זו הסיבה שגם בימי שישי ושבת אני עושה את זה, באופן עקבי, בלי הנחות.


בלא מעט משיריי אני מתאר עבודה קשה,שירים שעוסקים בעבודה פיזית, מנטאלית או רגשית. אני מאמין שזו הדרך להצליח גם אם לעיתים נדמה שזה לא מוביל לשום מקום, גם אם בדרך סופגים כאבים. אני מאמין שהגישה הנכונה בסופו של דבר היא לא לתת לעצמך הנחות. ולא זה לא מסר לעולם ולא טיפ לחיים נכונים, זו רק מחשבה שעולה לנייר.


אני זוכר שפעם שמעתי שיש אמנים שיושבים בשעות מסוימים וכותבים, מעבר לכך הם לא עושים דבר. אני לא מאמין בגישה הזו, אני חושב שצריך לכתוב כל הזמן שיש מה. אך בזמן האחרון אני מבין את המשמעות של להושיב את עצמך ולכתוב. אחרת החיים לוקחים אותנו למקומות מסוימים ואז אנחנו נאבד את זה, לא את היכולת כמו את הרגע, את המילים , את הנהר הזה בתוכו אנחנו נסחפים בשביל לכתוב.

זה לא הפחד מכישלון כמו הפחד לא לעשות כלום, הפאסיביות של הכתיבה. אז אני כותב , ועובד על האתר, ועושה עוד מיליון דברים, כי בסופו של דבר, האופציה השנייה היא להיעלם, להינמק, ואת המחיר של זה אני לא מוכן לשלם.

תגיד לי מי אתה ואגיד לך מי שירך

את הפוסט הנוכחי, אפתח בסיפור קצת אחר, לפני כמה שנים ראיתי פרק בסדרה "הבית הלבן" היה שם קטע בו  האחד מהיועצים של הנשיא הדמוקרטי לא הבין כיצד איש קונגרס הומוסקסואל יכול להשתייך למפלגה הרפובליקאית. התשובה של הקונגרסמן היתה, העובדה שאני הומוסקסואל איננה מגדירה אותי, בהגדרות שלי אני רפובליקאי. 

למה אני כותב את זה? כי הרבה פעמים עולה בי תהייה, האם ההגדרות שלנו , הן האופן בו החיים הגדירו לנו מי אנחנו (דת, לאום, מין, נטייה מינית) או הגדרות שאספנו במהלך החיים (דעות פוליטיות), צריכות להכתיב את מה שאנחנו עושים ואת הדרך שאנחנו עושים את זה, אם ניקח למשל את התחום עליו אנחנו מדברים, האם זה אמור להשפיע על הכתיבה שלנו. האם זה אומר שאנחנו גם צריכים לכתוב על זה, או שאנחנו יכולים לברוח מזה. 

ישנן לא מעט דוגמאות כיצד אנשים כתבו על ההגדרות שלהם את עצמם, למרות שבחלק מהמקרים זה לקח זמן עד שזה יצא , לא תמיד היה באופן מלא, ובחלק מהמקרים זה עם השאיר ריח של זיוף,. הדוגמאות הטובות לאופן בו הגדרות הכתיבו טקסטים הן במקרים של עברי לידר וקורין אלאל אחרי שיצאו מהארון, הם לא פחדו לומר מי הם, להוביל את ההגדרה שלהם אל הבמה ולכתוב מתוכה. לעומתם יש אמנים שגם אם הם יצאו מהארון בראיונות שונים או סרטים, עדיין הם בוחרים שלא לכתוב על זה ומבחינתם אולי, לא להפוך את ההגדרה שלהם לחזות הכל. דוגמאות אחרות באות מעולמות אחרים, אפשר לראות את זה בצורות שונות בטקסטים של קובי אוז שלא מפחד לשיר על  מוצאו (בניגוד אגב ,לכל האמנים הים תיכוניים שבורחים מזה), אמני ראפ (לדוגמא , פאבליק אנאמי, טופאק) שלקחו את הגדרת הצבע שלהם ולא חששו לשיר עליו, זמרות שלקחו את הנשיות שלהן ולא פחדו לבטא אותה על הבמה, אם תרצו אפילו יהודה  פוליקר באלבומו "אפר ואבק" לא חשש להוציא להגדיר את עצמו כדור שני לשואה , באחד האלבומים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית. 

בעיניי, כפי שאתם בווודאי כבר יודעים , הדוגמא הטובה ביותר לאופן שבו אדם לקח את ההגדרה של מיהו וכתב עליה בצורה הישירה והאמינה ביותר,  היא גבריאל בלחסן, שלא חשש לכתוב על המחלה שלו. הוא לא ברח ממנה ולא ניסה להגדיר את עצמו אחרת. הוא גם לא המציא לעצמו הגדרות חדשות. 

לעומתם,  אפשר למצוא שורה של אמנים שמאוד חוששים לעמוד מאחורי ההגדרות שלהם עצמם, אלה מגדירים את עצמם אחרת או נמנעים מכל הגדרה. שתי דוגמאות לכך הן נשים שמפחדות לשיר מעמדה של כוח, אני אסתכן ואומר שהשיר חגיגה של שרית חדד הוא דוגמא טובה לכך (אלא אם מדובר באירוניה מצידה...) בין היתר מופיע שם הביטוי "אומרים שבעל זה אושר" דבר שספק אם אישה פמיניסטית תגיד את זה במאה ה-21. דוגמא אחרת היא של זמרים שבראיונות מודים שההגדרה הפוליטית שלהם היא שמאל והם נגד הכיבוש, אך לעולם הם לא יתבטאו כך בשירים שלהם.  לפני מספר שנים במסגרת לימודיי עשיתי עבודה שחקר את השפעת הסכסוך הישראלי-פלשתיני על המוזיקה הישראלית ושירי המחאה. את העבודה פתחתי בכך שבעצרת למען השלום שבסופה נרצח רה"מ יצחק רבין, השתתפו מספר אמנים מועט ביותר וכמעט אף אחד מהם לא היה  מהשורה הראשונה. לעומת זאת בעצרת הזיכרון שבוע לאחר מכן, כבר השתתפו כל האמנים הגדולים בישראל.  אחת המסקנות שעלתה בזמן העבודה היא, שיש מעט מאוד שירי מחאה נגד הכיבוש ורוב מי ששר אותם,  חדל לעשות זאת אחרי שיר אחד... 

אני בדעה שלבני אדם יש כמה הגדרות, תגיות איתן הוא הולך ועליו להתגאות בכך. אין זו בושה לשיר על דעות פוליטיות, נטיות מיניות, מחלות, ילדות קשה ועוד. בסופו של דבר זו מטרתה של אומנות.  לכתוב על מי שאתה ומה שאתה. לא לפחד להציף דברים, כי בסופו של דבר כמה אפשר לכתוב על ההוא שאוהב את ההיא?

אכן אקס פקטור?

לאחרונה פרץ ויכוח בתקשורת וברשתות חברתיות, על פשר השתתפותו של רמי פורטיס בתוכנית הריאליטי המוזיקלית, אקס פקטור בערוץ 2. הוויכוח ניצת בין מי שאוהב וזוכר את פורטיס המשוגע זה שאחד משיריו הראשונים היה "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", עוד מהימים בהם הטלוויזיה בישראל היתה שחור לבן והכילה ערוץ 1 בלבד, לבין חובבי הריאליטי שסבורים שתוכניות מסוג זה הן אכן תרבות ועוד סוגה עלית שלה. 

לפני שאחווה את דעתי, שני וידויים קטנים הראשון, אני מאוד אוהב את פורטיס הישן, כלומר זה של פלונטר, סיפורים מהקופסא (אחת הקלטות הראשונות שקניתי בחיי) ו-1900, כמובן פורטיס של מינימל קומפט, וגם דברים מאוחרים שלו. שנית, אני לא סובל תוכניות ריאליטי מכל סוג שהוא. אני חושב שהקשר ביניהן לבין המציאות קלושה, הקשר ביניהן לבין תרבות אפסית, ולרוב הן מבטאות הוכחה לרדידות האנושית, לתאוות הבצע של המשתתפים שמוכנים לעשות הכל כדי להרוויח כסף, מציצנות, חוסר מקוריות של היוצרים שלהן, ובעיקר לתחושה שכאן החזק שולט ולחלש אין מקום.

אחרי כל מה שאמרתי, אני עדיין חצוי בדעתי לגבי במקרה של פורטיס ובמקרה של כל אמן אחר בתוכניות ריאליטי מוזיקליות. מצד אחד, הצד שמתנגד להשתתפות הזאת, יש בה כמין הוכחה שאמנים לא מכירים בערך המוזיקה שהם יוצרים, ולכן מעדיפים להתעסק עם דברים מסביב. יותר מזה יש בכך הוכחה עד כמה אמנים נכנעים למיינסטרים המסחרי ושוכחים את המקום של המוזיקה כדבר מקורי, ייחודי, שמה שחשוב בה זו המוזיקה והיצירה ולא הפרסום בפריים טיים. אגב נקודה זו מבליטה דווקא את מי שלא נכנע לשיטה ולכללי המשחק, אחד מהם הוא חברו של פורטיס, ברי. 

אני מאמין שאמן צריך לעשות אומנות, לא להתעסק בדברים אחרים. שלשמם יש מקצועות אחרים (ובמדינתנו הומצאו עבורם אנשים מיוחדים שיבצעו אותם דוגמא דוגמנים ופליטי ריאליטי). 

כאן אני מגיע לצד השני של המשוואה ואתחיל מהמקום בו סיימתי. ברור לכל שפורטיס לא עשה את זה בשביל פרסום אבל אם הוא יזכה בילד אחד שייחשף אליו , ישמע את המוזיקה שלו ויחליט לנגן כמוהו, הוא עשה את שלו ואולי אנחנו הרווחנו מוזיקאי מקורי בעתיד. האם אני מאמין שזה יקרה? לא ממש, אבל אפשרי. 

לצד זה של המשוואה נוספים שתי נקודות נוספות, הראשונה, גם אמן צריך להרוויח וסביר להניח שבשביל להרוויח כמו שפורטיס מרוויח באקס פקטור, הוא יצטרך לסגור עשרים או שלושים שנה של הופעות בזאפה. אי אפשר בשם האומנות הגבוהה והטובה לומר לאמן, אל תרוויח ויותר מזה , תדחה כל אפשרות להרוויח. לפעמים הכסף שנכנס בשם אותה אומנות מיינסטרים מאפשרת לעשות אומנות מקורית וייחודית בנוחות כלכלית. 

הנקודה השנייה היא שיש שני סוגים של אמנים בריאליטי. אלו שקופצים מתוכנית לתוכנית ומוותרים על האומנות שלהם בשם הפרסום, אליו הם משתעבדים וכמהים. מבחינתם להופיע בכל תוכנית בטלוויזיה רק בשביל שיראו אותם. לעומתם יש אמנים שיבחרו להופיע רק בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, מתוך אמונה שהם אכן עוזרים לפרטים להגשים את החלום להיות מוזיקאים , ולמוזיקה הישראלית ליהנות מכוחות חדשים בשוק. אומנם אני מתקשה להאמין שזה עוזר (לראיה, מלבד 5-6 פליטי כוכב נולד, אף אחד בלמעלה מעשור לא הפך להיות אמן משמעותי וחשוב). מבחינה זו, פורטיס צודק בהליכתו לאקס פקטור ואין שום סיבה לבקר אותו על כך.  

לסיכום, כל עוד הוא לא בוחר להופיע ב"רווק" או באיזה תוכנית רדודה אחרת, אפשר לעשות הנחה שפורטיס עושה את זה מטעמים נכונים.