על כתיבה אימפולסיבית

בין מגוון הדרכים בעזרתן אוכל לחלק את שיריי לקטגוריות שונות, אחת מהדרכים תהיה שירים שנכתבו באופן יצרי, אימפולסיבי, יצירה של רגע אל מול שירים מתוכננים, כאלה שנכתבו תוך מתן דגש על בתים, משפטים, המשכיות וקשר בין החלקים השונים שלהם.

בפוסט זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שתי צורות הכתיבה ולפרט על כתיבה יצרית. בפוסט הבא אשים דגש על שירים מתכוננים. אגב, התוצאה בוודאי נראית שונה אך לדעתי, במלוא הצניעות, האיכות איננה נפגמת בכתיבה כזו או אחרת.

אתחיל בהסבר על כתיבה מתוכננת למרות שההתייחסות אליה באופן נרחב תהיה בפוסט הבא. כתיבה מתכוננת זו כתיבה שנוצרת בעזרת יצירה של משפטים חלקיים או בתים בטיוטה, בטרם הם עוברים למסך הלבן, בדרך כלל הטיוטה נכתבת בזמן נסיעה, הליכה , צפייה בסרט ואפילו קריאת ספר. אני כותב כמה משפטים שעולים לי בראש, לאחר מכן מעתיק אותם למסך הלבן, שם אני מחבר את כולם, מוסיף משפטים ובתים, מוחק את מה שלא מתאים, מתקן את מה שדרוש תיקון ולבסוף עורך את השיר, ורק אז מפרסם אותו כיצירה שלמה.

כתיבה אימפולסיבית, יצרית, נכתב ברגע מסוים, מתוך תחושה, הרגשה, מצב רוח. כמו חצים שנזרקים אל המטרה, אני כותב משפט אחרי משפט. אם תרצו זה כמו לכתוב מכתב מלא אשמה, רגש, כעס, כאב או כל דבר אחר שחווים באותו רגע, בלי לחשוב על התוצאות מה המילים והמשפטים יכולים לעשות למי שיקרא אותם. מצד אחד זה אימפולסיבי, מצד שני מלא כוח ותעוזה. אגב , זה שהשיר לא מתוכנן לא אומר שהוא יהיה כתוב בצורה לא תקנית או ילדותית. האיכות נשמרת.

אם אצטרך להציג דוגמא קלאסית מצידי לכתיבה אימפולסיבית, אבחר בשיר "קרב מוחות מול אלוהים". רקע קצר, השיר נכתב בתקופה בה הייתי בדיכאון ובהשפעת השיר ""כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, שבלי להכיר את הנסיבות והדרך בה הוא נכתב אני יכול להעריך שהוא נכתב באופן דומה, בלי תכנון מוקדם. ככה לפחות הוא נשמע ונקרא, מכאן הכוח והאמינות שלו.

את השיר "קרב מוחות", כתבתי כאשר הצבתי לעצמי למטרה להעמיד את אלוהים וצבא מאמיניו מולי ולהוכיח שאני לא החוטא. השיר נכתב במהירות, כל משפט שעלה בראשי הגיע לדף, תוך שאני שומר שלא יגיע אליו קללות או ניבולי פה, אלא רק כעס וכאב טהורים. אם יורשה לי לומר, מכאן נובעת איכותו. הוא לא מבקש להוכיח את אלוהים בצורה ילדותית בנוסח "אני לא מאמין בך ואתה חתיכת המצאה מטומטמת" אלא ממקום בו אני מבקש להוכיח אותו ואת מאמיניו על חטאיהם. הוא נבנה לאט תוך כדי כתיבה בלי הפסקה, בלי לחזור אחורה, אין פזמון ואין שמירה על כללי כתיבת שירים מוכרים. 

דוגמא נוספת הוא השיר "אין שידור חוזר". שיר שנכתב גם באותם ימים. השיר לכאורה נראה כמו רשימת מכולת שעשיתי לעצמי כתזכורת למה שעברתי. אך לא, השיר נשלף משפט אחרי משפט תוך כדי כתיבה בשביל לפרק את רשימת המלאי של פרק ארוך בחיי. בלי מטאפורות, בלי סיפורים צדדיים, ואין בו גם משפטים מתוחכמים שנועדו לגרום לאנשים להרהר בשאלה "למה הוא התכוון". אני מניח שהמשפטים הפשוטים כפי שנכתבו ובפרט משפט הסיום "אין שידור חוזר", הם מספיק חזקים כדי לגרום לקורא להרהר בסיטואציה שמוצגת לפניו.

לא במקרה השירים שציינתי נכתבו בתקופה ספציפית בחיי. אומנם באותה תקופה נכתבו גם שירים מתכוננים (לדוגמא "לספר לילד"), אך רוב השירים על המצב או שירים שהתייחסו למה שהוביל למצב, נכתבו באופן לא מתכונן, יצרי, תנועה מהירה של משפטים, היד כתבה מה שהראש ראה, והיא כתבה את זה מהר בלי להביט לאחור ובלי לערוך דבר. זו היתה תקופה שהיה הרבה רצון לכתוב, היה הרבה מה לכתוב, וכמו בכל צורת התבטאות אחרת, הזעם והכעס השתחררו לחופשי ולא עצרו בשביל לבדוק איך לצאת החוצה ומה לעשות עם עצמם בחוץ.

אני מזמין אתכם לקרוא במאמר הבא על כתיבה מתוכננת.

על החשיבות של המוזיקה

כשהייתי ילד, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה מוזיקה. הייתי מקשיב למצעדים שבועיים ושנתיים, מקליט הופעות ותוכניות מוזיקה מהרדיו, רוכש קלטות ודיסקים, קורא ואוסף פיסות מידע על אמנים שאהבתי. לא הפסקתי לחקור ולחפש אלבומים ומידע של אמנים מוכרים יותר ופחות. כשהגעתי לגיל המתאים התחלתי ללכת להופעות . אני זוכר תקופות שכל חודש הייתי קונה כמה וכמה דיסקים, והולך למספר הופעות. אני זוכר את הימים של לפני הפסטיבלים הגדולים. ההתרגשות והציפייה.  

אני לא מספר את זה כדי לעורר בכם התרגשות או זיכרונות לילדות אלא כי השבוע יצא לי לקרוא שיחה שניהל בן שלו, המבקר המוזיקלי של עיתון "הארץ" עם גולשים באתר של העיתון והוא הסביר בצורה יפה שהבדל הגדול ביחס למוזיקה הוא, שפעם מוזיקה נתפסה כדבר חשוב, משמעותי. ואילו היום אנשים כבר לא מסתכלים עליה כדבר חשוב. קראתי את דבריו, הסכמתי איתו ונזכרתי איך פעם היא היתה כל עולמנו. 

אני מניח שעבור חבר'ה צעירים שמנגנים מגיל צעיר וחולמים להופיע יום אחד על במה מול קהל, היא עדיין משמעותית (בהנחה והם רוצים לנגן בשביל לעשות מוזיקה ולא רק בשביל לתפוס זיונים ולהרשים את החבר'ה), אבל עבור רוב בני האדם, גם כאלה שאוהבים לשמוע מוזיקה באופן תדיר, היא פשוט פחות חשובה. מדובר באותם אנשים שישיבו שהם שומעים הכל או שומעים גלגל"צ, אם ישאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים, לא תהיה להם בעיה לשלב בין המוזיקאים החביבים עליהם את כל המיינסטרים המוכרים והידועים, רובם יבחרו לענות רק דברים עכשוויים כאילו כל מה שנוצר משנות האלפיים ומטה הוא היסטוריה רחוקה. חלקם ישיב שהוא הולך להופעות, בקיסריה או בפארק. סביר להניח שהם לא יישארו אחרי ההופעה לחכות לאמן מאחורי הקלעים כדי לברר למה בחר לשיר שיר מסוים ולא שיר אחר.  

אין לי שום בעיה עם זה, זכותם של אנשים לאהוב מוזיקה לרוחבה ולא לעומקה, סביר להניח שמהיום בו החלה תופעת הערצה למוזיקאים, רוב האנושות העריצה מוזיקה באופן כזה. בסופו של דבר גם הערצה לעומק יותר מדי היא בעייתית שלא נגיד מסוכנת. אך מוזיקה דורשת תשומת לב גם לעומק. 

מוזיקה דורשת אהבה לעומק ולא רק לרוחב, לא בגלל משמעותה אלא בגלל שאהבה לרוחב פוגעת בה ובהשפעתה. כוחה ומשמעותה של המוזיקה יורדים הן באופן כללי והן בעולם התרבות. בני המחזור שלי עוד זוכרים את תחילת שנות התשעים, המהפכה הגדולה של המוזיקה שחלק ממחולליה עדיין איתנו. הדור המבוגר יותר זוכר את שנות השמונים ובוודאי את מהפכת שנות השישים. אז אמנים הוציאו אלבומים בעלי משמעות על הפרט ואפילו על החברה. עכשיו תסתכלו סביב ותשאלו את עצמכם, מתי לאחרונה אלבום שאנחנו זוכרים אחרי שנים, שלא נגיד אלבום מהפכני? אפילו האלבום מנועים קדימה של להקת אלג'יר שנחשב לאחד האלבומים הטובים שיצאו ברוק הישראלי, לא הצליח לחולל מהפכה מוזיקלית או תרבותית , שלא נדבר שמלבד מעריצים שרופים, הוא לא מוכר בציבור הרחב. 

החיבור למוזיקה הופך פחות ופחות אומנותי ורגשי ויותר חיבור אד הוק. יש את העניין הערצה , מעריצי אלביס מעריצים אותו גם היום, מעריצי ביטלס לא מפסיקים להקשיב להם גם היום. יש לזה השפעה. הערצה הזאת  דוחפת לגלות דברים "חדשים" שלא התגלו עד היום, מביא למחקרים אודותיהם והשפעתם התרבותית לא פוסקת. עם כל הכבוד לאמנים של היום, ספק אם מישהו מהם ייזכר עוד שנים. השפעתם פחותה ומכאן שגם החשיבות שהם מקנים למוזיקה שהם יוצרים, יורדת.

נקודה אחרונה ומשמעותית, החשיבות של המוזיקה כמוצר מצטמצמת. אומנם אנחנו ממשיכים לרכוש מוזיקה (פחות מבעבר), דרך אייטונס או בהופעות, אך כמוצר ערכה יורד. אנשים לא מתחברים לטקסט, סביר להניח שרובנו לא נזכור טקסטים שיצאו לפני שנה או שנתיים (מיותר לציין שגם אין כל כך מה לזכור), מה שהיום משודר ברדיו מחר נשכח, וכך ערך המוצר, יורד. אם מחר לא נקשיב לאמן ולא נזכור  את השיר, אז למה שהוא יצטרך להתאמץ? בשביל שאמן יתאמץ, הקהל צריך להיות מוכן להתאמץ.  זה פותח פתח, לצערנו, ל"זמרים" בעיניי עצמם. גיבורי ריאליטי למיניהם שלהבדיל מזמרים וזמרות, יש להם כמה נישות פרסום ולכן לא יישכחו אותם בקלות (שוב לצערנו). גם אם ממש נתעקש. 

זו הסיבה שמוזיקאים צריכים ללכת לעוד נישות ולעיתים קרובות, לעשות מעצמם צחוק כדי להישאר בתודעה.

אפשר לומר ובצדק במידה רבה שהמוזיקה פשוט התדרדרה, ואין לזה קשר לקהל אלא רק לאמנים. לראייה אין יותר אלבומים גדולים, שלא נדבר על יצירות פאר, וזו אשמת האמנים, אם אמן רוצה שנתרגש לקראת פרסום יצירה שלו הוא צריך לעבוד ולהוכיח לנו שהוא שווה את זה. יכול להיות. אבל גם מוזיקאים צריכים לחיות, ומאחר והם יודעים מה הקהל מחפש, אז הם בוחרים ללכת על בטוח ולא לנסות דברים חדשים, מהפכניים, מעוררי השראה ובעלי חשיבות. 

במילים אחרות, כשאנחנו לא נותנים חשיבות למוזיקה, לטקסט ולצליל, זו התמורה שאנחנו מקבלים.

עוד פוסטים בנושאים שונים אפשר למצוא כאן

כוונת הכותב

אחד השיעורים האהובים עלי בתיכון היה שיעור ספרות. אהבתי את רוב החומר שלמדנו (סיפורי עגנון, התפסן של סילינג'ר, קופסה שחורה של עמוס עוז) ומאוד אהבתי את ניתוח הטקסטים שעשינו אחרי כל קריאה. 

קפיצה כמה שנים קדימה בסיום התואר שני, עשיתי עבודה במסגרת סמינר שעסק בסכסוך הישראלי פלשתיני בראי התרבות הישראלית, ובחרתי להתמקד במוזיקה הישראלית  (רוק, מוזיקה ים תיכונית והיפ הופ). בעבודה לקחתי מספר שירים וניתחתי אותם מבחינה טקסטואלית. זו היתה אחת העבודות שהכי נהניתי לעשות ולו מהעובדה שהייתי צריך להקשיב למוזיקה שאני אוהב ולנתח אותה. כך למשל לקחתי את "שיר האונס" מתוך מאמי וגיליתי בו רבדים שונים שבאזנה רגילה חולפים ליד האוזן (אחרי ניתוח שלו הבנתי שמדובר בשיר המחאה הגדול ביותר שנכתב כאן). אגב, לשאלתכם, כמעט ואין השתקפות לסכסוך בראי המוזיקה הישראלית אבל זה כבר נושא אחר שפעם עוד אכתוב עליו.

גם היום כשאינני צריך לעשות עבודות אקדמיות בנושא ואין לי שיעורי ספרות במערכת החיים, אני נוהג לקחת שירים, להאזין להם ולעבור על טקסטים שלהם במטרה לחפש בהם משמעויות ופרשנויות. מודה שלא תמיד מצליח לי, בוודאי לא משפטים שמתקשרים לחיים אישיים של הכותב אבל אני עדיין נהנה לשחק במשחק הזה.

למה אני מספר את זה. כשהקמתי את האתר, חשבתי שכל שיר צריך לקבל פרשנות מסוימת. לכן בכל עמוד שיר, לצד הטקסט, ניתן לראות הסבר קצר עליו בצד. לעיתים מסופר מתי ואיך נכתב השיר, לעיתים ההסבר נראה כמו המשך של השיר , אך לא כך. מדובר בפרשנות מסוימת שאני נותן לו.  

אני מניח שהקורא היה רוצה לגלות את זה לבד,אבל יש מקרים בהם זה יכול להקל או אפילו לעורר את הקורא לפעולה אחרת. לדוגמא, אם אני מסביר לקורא ששיר מסוים, דוגמא "מה את מבינה" נכתב בעקבות תרגיל בסדנת כתיבה, אז קל להבין מדוע הכנסתי את עצמי לשיר ומי הדובר בו. אם בשירים שנכתבו בהשראת שירים אחרים, דוגמא "רכב חדש" שנכתב בהשראת used car של ספרינגסטין, אני מציין זאת, אז אולי גם גרמתי לקורא ללכת לשמוע את השיר המקורי, מלבד להבין מהיכן נובע השיר. 

בחלק מהשירים כפי שציינתי, יש כביכול המשך של השיר אך מבחינתי גם אז מדובר בפרשנות שלו. למעשה אני לוקח את המהות של השיר ומוציא אותה החוצה. אני לא מזלזל בקורא שיוכל לעשות את זה בעצמו, אבל אני חושב שבתור הכותב יהיה לי קל יותר לעשות את זה. דוגמא טובה קיימת בשיר, "האם תאהבי אותי?" שם אמרתי בפירוש שאני לא זקוק לאהבתך אבל תוהה אם תוכלי לאהוב אותי בהיעדרי. אגב, הקורא יכול לקרוא את השיר ולפרש על מי ולמה אני מדבר. רוב הסיכויים שהוא יהיה צודק. 

כאן עולות שתי שאלות, האם יש צורך בכלל לפרש את השיר והאם על הכותב להשאיר משהו מהמסתורין שלו ולא להסביר אותו. בשני המקרים התשובה חיובית עם סייג. כל שיר ניתן לפירוש, כל שיר דורש את זה (בהנחה ולא מדובר בהמנון "פופ" לריקודים) אבל כל קורא יכול לפרש אותו בדרכו ולפי הבנתו. היו כבר מקרים שקוראים לקחו שיר מסוים והתייחסו אליו בצורה אחרת לגמרי ממה שאני התכוונתי (ואני מניח שזה נכון גם לגבי כותבים אחרים, ידוע המקרה בו השיר "ילדים הם שמחה" של הברירה הטבעית נתפס כשיר שמחה , בעוד שבמקור הוא נכתב כשיר מחאה לכל דבר).

לגבי המסתורין, אז כן. אני חושב שאין היגיון להסביר כל שיר וכל משפט , היופי בשיר שנשארת לו מעטפת של מסתורין על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא אותו בלי להבין למה התכוון המשורר ולחשוב לבד מה כוונתו. מה עוד שלא כל משפט גורר עמו פרשנות אחת, וודאית וקיומית. אך לכותב זה קשה להימנע מפירוש של שיר. אני הרי רוצה שיבינו למה התכוונתי ולא יחשבו שאם אני כותב "תאהבי אותי בהיעדרי" אני מתכוון למולדת שתאהב את מי שעוזב אותה. או אם אני כותב "ארצות הברית עולה באש" אני מתכוון להססנות של המנהיגות הנוכחית שלה... (גם פרשנות כזו שמעתי כבר).  

כאן נכנס למשחק משתנה נוסף. כל שיר ניתן לפרש בצורות שונות. הכל תלוי מנקודת המבט של הקורא. לכן זה לא באמת משנה מה אכתוב, יהיו שיטענו שהם מצאו בשיר פירושים אחרים. יכול להיות שישתכנעו שזו לא היתה כוונתי אבל זה לא באמת משנה. אני שמח לספק לפחות קרקע נוחה להתחיל איתה את מסע הניתוח.  

לסיום אציין שבעמודי סיפורים ויצירות מהמכונה אין פירושים ליצירות, מאחר ולדעתי הסיפורים מפרשים את עצמם, ואת היצירות מהמכונה כתבתי לפני עשרים שנה, לך תזכור מה חשבתי כשכתבתי אותם. 

האיש ששר אמת - לזכרו של גבריאל בלחסן

לפני שבועיים פרסמתי פוסט בו הצגתי 5 אמנים שהיוו עבורי מקורות השראה לכתיבה ויצירה. אחד מהם היה גבריאל בלחסן. רצה הגורל המר וגבריאל נפטר לפני שבוע בדיוק. הפוסט הזה לזכרו. 

המתנתי בתחנת רכבת כאשר גילתי דרך דפדוף בעמוד הפייסבוק שלי שגבריאל איננו.המילה היחידה שיכולתי להוציא מאותו רגע מהפה, היתה קיבינמט. לא ההייתי היחידי. למרות שבאותה שעה לא יצאה עדיין הודעה רשמית בעניין, רבים שמעו את השמועות שהסתובבו מהבוקר ברשת, ואומתו עם הזמן. תוך זמן קצר, כמעט כל אחד ממכריי העלה שיר של גבריאל לעמוד הפייסבוק שלו. אני בחרתי בין היתר את תפילת צעד 11 הנצחי. 

הסיפור שלי עם גבריאל מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון היה בשנת 2004, או 2005. שנה אחרונה באקדמיה, מופע יום העצמאות שמארגנת אגודת הסטודנטים, להקת אלג'יר מחממת את כנסיית השכל. עד אז שמעתי כל מיני דיבורים על כך שההופעות של הלהקה הם מין טקס דתי אבל לא יצא לי לשמוע אותה בלייב. הלכתי להופעה מוקדם, ומהרגע שהיא התחילה , הרגשתי שמשהו השתנה. אני זוכר שבאותו לילה אחרי ההופעה, דבר ראשון שעשיתי היה לחפש הקלטות של הלהקה באינטרנט. גילוי מוזיקלי כזה קורה לבן אדם מעט מאוד פעמים בחיים, בטח אחרי כמעט עשרים שנה של האזנה למוזיקה מסוגים שונים, בוודאי בימים בהם המוזיקה כבר לא מה שהיתה פעם. 

בהמשך יצא לי לראות את הלהקה עוד כמה פעמים בהופעה, כשהם התפרקו הרגשתי עצבות שלא חשתי בשום פירוק אחר של להקה ישראלית או זרה. בעיניי "מנועים קדימה" הוא אחד מאלבומי הרוק הטובים בישראל, ונדמה לי שרבים מסכימים איתי בדעה זו. אחרי פירוק הלהקה עקבתי אחרי הקריירה של גבריאל , האזנתי לאלבומים הראשונים שלו , רכבות והשנים היפות של גבריאל, למרות שהיו קשים להאזנה. לשדות כבר יכולתי להאזין באופן תדיר יותר. 

כאן מגיע החלק השני. שנת 2010. בצד שלי אני עובר משבר אישי, בצד של גבריאל, יוצא אלבומו הרביעי,  עתיד.  מעטים הרגעים בחיינו בהם יש סנכרון מושלם בין יצירה אומנותית ובפרט מוזיקה לבין נסיבות אישיות, סנכרון שמאפשר לנו לקחת את היצירה ולהרגיש שהיא מדברת אלינו באופן ישיר. זה מה שקרה לי עם האלבום הזה, התחושה הפנימית והרצון שלי לצעוק, לשבור, לנפץ, לנתק את עצמי מהגוף מצא ביטוי מושלם באלבום שכמעט כל שיר בו היתה צעקה חדה וברורה שהדהדה היטב. 

אלו לא רק הטקסטים של אדמה חרבה, דשא א', הסיפור על השטן שלא קיים אבל בא להרוג , עתיד על חיים בלי תוכנית קיומית או ברת סיכוי, דרך הסליחות שלנו מחולשה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות ועד האפוס המדהים של כדורי הרגעה בדבש, שכל מי שמאזין לו מבין שדבר כזה לא נשמע בעברית וכנראה גם בכל שפה אחרת. השילוב המדהים של השירה/צרחות עם המוזיקה והמילים שמשלבות בין האישי ביותר למה שנעשה בסביבנו, לקח את התחושות שלי לסיבוב במקומות הכי מכוערים ונתן להן ביטוי. 

האלבום הזה ליווה אותי לכל מקום, כמו קוביית זהב שלא יכולתי להניח בצד. לעיתים הייתי מקשיב לו כמה פעמים ביום, לעיתים צרחתי איתו, היו רגעים אני מודה שהייתי קרוב מאוד לבכי. זה לא קרה לי מעולם , לא בקולנוע ולא כשהאזנתי למוזיקה. 

אני אומנם יצאתי מאותה תקופה אבל המשכתי להאזין לגבריאל, אלבומו הבא (והאחרון) גם כשעיניי פקוחות, היה גם הוא יצירת מופת. אומנם הוא לא נשא עמו מטען של אדרנלין ותחושות כמו עתיד אבל היו בו כמה יצירות שקשה לשכוח, משיר הנושא דרך, גשר בגובה רב, DEEP TMS ועד סדום, יצירה אפוקליפטית. 

לצערנו, כאן זה נגמר. ייתכן שיצא עוד אלבום של גבריאל אותו הקליט לפני מותו וייתכן שזה אלבומו האחרון. הסיפור שלו, אותו יכל לכתוב ולבטא בצורה ישירה, אמינה, מוכשרת, בלי פשרות ובלי להפוך אותו לפלקט מסחרי כמו שנהוג היום, היא מה שהפכה אותו בעיניי לאחד האמנים האיכותיים ביותר במוזיקה הישראלית ואני גאה לומר גם שהוא אחד האמנים שהשפיעו על הכתיבה שלי הכי הרבה.

הגיע הזמן לכתוב

כשיוצא שיר חדש זה תמיד מעורר התרגשות, העבודה עליו גורמת להתרגשות בפני עצמה, גם אם התוצאה לא יוצאת בהכרח כמו שמצפים. בחצי מהמקרים ואולי אף יותר, השיר לא יוצא כמו שמצפים ממנו לצאת. 

אני בדרך כלל כותב שירים בשני מצבים, מצב ראשון, יושב מול המסך ומתחיל לכתוב מילים עד שיוצא שיר. לרוב יש לי משפט אחד או שניים ומשם אני ממשיך בתקווה שהם יצליחו למשוך אחריהם 5-6 בתים שלמים, של 4-5 משפטים. המצב השני, אני כותב בפלאפון שורות , לעיתים בלי שום קשר ביניהן וכשאני מגיע הביתה אני מחבר את המשפטים באמצעות מילים או משפטים אחרים. שוב, בתקווה שהמשפטים שכתבתי בפלאפון ואלו שהצטרפו אליהם מאוחר יותר יצליחו להחזיק שיר שלם של 5-6 בתים. כשזה מצליח, התחושה היא טובה. כך היה למשל בשיר "חוזר אל העיר" ובעוד עשרות שירים אחרים. 

ניק קייב פעם אמר בראיון, שהוא מגיע למשרד שלו בשמונה ויוצא בחמש. אחרי זה הוא לא כותב יותר. שמעתי שיש לא מעט אמנים כאלה, בעיקר אמנים מבוססים. צעירים כנראה רעבים יותר אז הם יכולים לקום גם באמצע הלילה בשביל לכתוב. זה לא קרה לי, למרות שלא פעם לפני שאני הולך לישון, כשאני שוכב במיטה, אני מצליח למצוא משפט אחד או שניים, כותב אותם בפלאפון ומקווה שבבוקר עוד אזכור למה התכוונתי. המצבים הכי גרועים זה שבאמצע הלילה עולה משפט ואני מתעצל לקום ולכתוב אותו, לך תיזכר בבוקר על מה חשבת באמצע הלילה. סיינפלד עשה מזה פרק שלם. זה לא פחות מעצבן להתעורר בבוקר ולא לזכור למה התכוונת כשכתבת את המשפט ההוא. משפט יפה אבל לך תוכיח מה הוא אומר. 

לא במקרה חלק גדול מהשירים שלי כוללים רכבות ואוטובוסים. חלק גדול מהשירים נכתבים בעת נסיעה, מכאן אני רוצה להודות לממציאי הפלאפון ולגאונים שהתקינו בו אפשרות לכתוב תזכורות לעצמך. פעם הייתי צריך לשלוח לעצמי SMS. היום הכל שמור בתזכורות ואפילו בקבצי וורד מוכנים. זה בהנחה ויש לי מספיק כוח לכתוב שיר שלם בנסיעה. המכשיר גם עוזר כשאני צופה בסרטים , סדרות טלוויזיה או קורא בספרים,  למשל את השיר "מה את מגלה" כתבתי בזמן קריאת ביוגרפיה של לאונרד כהן. קריאה וצפייה בחיים של אחרים, אמיתיים ודמיוניים, מספקת השראה ולעיתים אף יוצא מזה שיר מוצלח.  

אני מנסה לכתוב כל יום, גם מתוך מחשבה שאם אכתוב שיר גרוע זה עדיף על לא לכתוב בכלל. ימים של שירים גרועים לא שונים במהותם מימים של שירים טובים, הפחד שהשירים הטובים לא יבואו כבר לא קיים. פעם הייתי חרד מזה, היום אני יודע ששירים טובים יכולים לבוא, גם אחרי מאה שירים גרועים. הם פשוט מחכים לרגע הנכון, לתמונה ברורה יותר. 

אז כותב שירים, ולפעמים יש ימים שהם לא יוצאים. רק משפטים, אז חוזר אל שירים ישנים. מנסה לשחזר את התחושה והמחשבה, בתקווה לכתוב בצורה דומה. זה לא חייב להופיע בשום מקום וזה יכול להתפרסם בכל אתר, מה זה משנה אם זה שיר טוב? רגעים הרי חוזרים בחיים, פעם כשאנחנו ילדים ופעם כשאנחנו מבוגרים. זו כמו נסיעה באוטובוס, אותו קו, אותו מושב, אותה דרך, אבל הפנים שאנחנו רואים והקולות שאנחנו שומעים משתנים. אז גם השיר יוצא קצת אחרת. 

מה התחושה ששיר טוב יוצא? כמו יום טוב בעבודה. אולי ניק קייב צודק כשהוא הולך למשרד , עובד שמונה עד חמש וחוזר הביתה. מצד שני, יש מי שלוקח את העבודה איתו לכל מקום, בכל שעה.

מקורות ההשראה שלי

מי שביקר באתר שלי ודפדף בין העמודים השונים , שם לב, שיש לא מעט אזכורים לאמנים שונים באתר. הן בתוך היצירות, לצידן בפירושים שלהן, בפוסטים בבלוג וכן בעמוד אודותיי. זה לא מקרי. 

זה נובע משתי סיבות, הראשונה,  כמו שהסבירו לנו לא פעם באקדמיה, אתם לא תמציאו שום דבר חדש לגמרי אתם רק תוסיפו ותבנו על מה שאחרים חקרו והוכיחו לפניכם. במילים אחרות, אני לא המצאתי שום מילה או משפט, רבים כתבו לפניי, רבים יכתבו אחריי. אני בסך הכל ממשיך מורשת עתיקה של כותבים ונותן לאלו שהשפיעו עלי את הכבוד שמגיע להם. 

הסיבה השנייה היא, גם היוצר הכי טוב בעיניי עצמו, כזה שלא מסוגל לשמוע או לקרוא שום דבר של  אמנים אחרים (אל דאגה אני לא משתייך לז'אנר הזה), הושפע מיוצרים אחרים, במודע או לא במודע. פרסום גיבורי ההשראה שלי היא לא בשביל לתת להם כבוד (רובם לא יידעו שהוא כלל ניתן) אלא פיסת מידע נוספת, הסבר, נימוק , זווית נוספת להבין את מה שאני כתבתי.

בפוסטים קודמים וגם באתר , סיפרתי על מקורות השראה רחבים שיש לי מרגעים שונים בחיים, זיכרונות, חלומות, מפגשים עם אנשים, סרטים, תוכניות טלוויזיה ועוד. לצידם יש יוצרים מישראל ומחו"ל שמשמשים כמקורות כאלה. הנה כמה דוגמאות בולטות:

ברוס ספרינגסטין – מודה השירים שלו הם מקור ההשראה הכי גדול לכתיבה שלי. התחלתי לשמוע אותו בתיכון ונכנסתי לטקסטים שלו עם הזמן. בפעם ראשונה שראיתי אותו בהופעה בטלוויזיה, שנת 2000, הופעה בניו יורק, האיחוד עם האיי סטרייט בנד, הבנתי איך מוזיקה אמורה להישמע ולהיות מוגשת. אז הרגשתי כאילו שמעתי לראשונה מוזיקה בחיי. 

הכתיבה שלו, שנעה בין שירים אישיים לשירים בעלי אופי חברתי, החיבור בין הכתיבה למקום, לאדמה בו הוא חי, המרחבים,  הפנטזיה הבלתי נגמרת על חיים טובים יותר בלי לאבד קשר למציאות, ובעיקר האמונה בדרך בה נוסעים שבסופה מגיעים לאן שמתכוונים. זה מעורר בי תמיד השראה. פעם אמרתי למישהו, כשאני כותב שיר,  אני מדמיין איך ספרינגסטין היה שר את זה ואיך עמיר לב היה שר את זה, וכאן אני מגיע למקור ההשראה השני. 

עמיר לב – התחלתי לשמוע את עמיר בסוף התיכון , תחילת הצבא. אז יצא הדיסק שלו "פעם בחיים". לא יכולתי להניח אותו. אז הבנתי איך אני רוצה לכתוב באמת. כתיבה מינימליסטית, פשוטה, לא מתחכמת, אישית, ששמה לב לכל פרט. לספר סיפור. כשעמיר כתב "בסיפורי הילדות לא יכול להתערב" יש בזה יותר מכל שיר אחר שהכרתי. אני מודה בפניכם, לא מעט שירים כתבתי בזמן שהאזנתי לו. מבחינתי הכתיבה והמוזיקה שלו היא השלמות בהתגלמותה. מקור השראה גדול עבורי.

שלמה ארצי – למרות שיש לי לא מעט ביקורת על האלבומים האחרונים שלו, אני עדיין מוצא בשירים הישנים שלו מקור השראה שלא נגמר גם היום. היכולת לבטא אהבה שאיננה ורודה, אהבה אמיתית ולא כזו שמוכרים לנו בסרטים, זוגיות שאפשר להכיר ולהבין, היכולת לכתוב על פגיעות גם מהצד הגברי. זה דבר מבורך ומעורר השראה. אני מכיר בעובדה שיש לא מעט משפטים חסרי היגיון אבל הם משלימים יופי של סיפור.

לאונרד כהן – אם בארצי מצאתי את האהבה הפגיעה אז בלאונרד אני מוצא את היכולת לכתוב אהבה בלי לחשוש מאיך שזה ייראה. היכולת לכתוב אוהב באלף צורות בלי להיות קיטשי. אני לא מהגברים האלה שיחטבו עצים או יבנו את הבית מאפס, אני אוהב לכתוב על זה אבל אני רחוק מכך. ואין לי בעיה לבקש ממך להיות הגבר שלך, לאונרד לימד אותי את זה.

גבריאל בלחסן – אם בין האמנים הראשונים יש קשר מסוים (שלמה ארצי ועמיר לב הקליטו ביחד שיר משותף, ושניהם רואים בספרינגסטין ובלאונרד מקורות השראה עבורם), אז אין ספק שגבריאל הוא היוצא דופן בחבורה. אומנם בעבר הוא השתתף בפרויקט תרגום שירים של לאונרד לעברית, אך עדיין הוא נפרד מהם. נחשפתי אליו אחרי שהתחלתי לשמוע את להקת אלג'יר בה היה חבר, והאזנתי לו באופן כמעט יום-יומי אחרי שהוציא את האלבום "עתיד", אלבום שלדעתי הוא אחד מהטובים ביותר שיצאו ברוק הישראלי. גבריאל לימד אותי לכתוב בצורה ישירה, בוטה לפעמים, בלי לפחד להיחשף ולהישרף, בלי לחשוש לאבד עניין או להתחרט, כתיבה מהמעמקים של הבטן. הרבה יותר אמיתי מכל שיחה עם חברים או פסיכולוגית.  

אלו רק חלק ממקורות ההשראה שלי, באתר תוכלו למצוא תחת מילות חיפוש מקורות השראה נוספים, שמפוזרים בעמודים השונים וביצירות.

על שירי אהבה כבר דיברנו?

מתי נכתבים שירי האהבה הטובים ביותר? זו שאלה שמטרידה אותי לא פעם, יותר נכון לומר שמטרידה אותי השאלה שיר אהבה טוב. יש כותבים שמתארים את אהבה בצבעים, ריחות וצלילים, מציגים אותה באופן כזה שאפילו סרטים דביקים מהוליווד יתקשו להכיר אותה. אני לא מאמין בזה. 

פעם כתבתי, אולי אפילו יותר מפעם אחת שיר שנקרא "כמה שירי אהבה אפשר לכתוב" זו שאלה אמיתית, הרי אמר כבר שלום חנוך פעם ששירי אהבה נשמעים תפלים, אז מה נחזור לעוד שיר שלא נגמר וגם לא מספר הרבה על חיינו. עם כל הכבוד לשירי אהבה, אגדות נכתבו מספיק ואף אחת מהן לא דומה למציאות. 

אני מאמין ששיר אהבה צריך ליצוק מתוך הסלעים, לעמוד על הצוק ולגעת בתהום, להזיע. כדי לגעת בריאליזם , הוא צריך להציג צלקות, להיות אחוז חרדות, בינינו כולנו היינו שם, לא משנה אם בתור אוהבים, נאהבים, או בתור כאלו שרק צפו בפרס הגדול ולא זכו בו. גם אם זכינו, זה לא אומר שזה שלנו ואם זה שלנו, אנחנו מרגישים כמו זוכים? אם אני מצליח לעלות את החוויה כפי שתיארתי אותה כעת בחצי מהשירים שאני כותב, עשיתי את שלי.

לפני שאני ממשיך, יש שירי אהבה שמתארים אהבה בצורה קסומה ומעבר לכך שאני מאוד אוהב, לדוגמא "אהבה בת עשרים", "פגישה לאין קץ" ואפילו "סיבה להמשיך" של שלמה יידוב. אבל אינני כותב כך, אני לא מסוגל (לא רק מבחינת הרעיון גם מבחינת הטקסט, אינני ברמה כזו). מצד שני שירים כמו נבראתי לך של שלמה ארצי, משבר אמון של דני ליטני, אל תדאגי או הורס של עמיר לב, כבר יותר מדברים אלי. 

מאחר וברשימת השירים באתר שלי יש למעלה מ-150 שירים, ורובם עוסקים באהבה, בחרתי להציג 3 דוגמאות שונות כדי להסביר את הנקודה. הראשונה, הגבר שלך הוא לא. שיר שבא לתאר לאישה מה בדיוק הגבר שלה בדרך השלילה. אם היא מחפשת את גבר החלומות שלה רצוי שתדע מה הוא במציאות, ואם היא אוהבת אותו, זה לא סימן לשום דבר , הוא לא ישתנה בגלל זה כנראה. מי שקורא את השיר נחשף לגבר שהוא לא חזק  "אין לו כוונות בעיניים", הוא לא נשאר במקום , בשיעור ספרות המורה תספר שהוא לא נאמן "כותב בדרכים", והוא גם לא חולם חלומות ויגשים לך אותן. במקרה ואת רוצה לברוח מהמציאות. 

שיר אחר, הוא בדידות פתאומית. זה שיר אחד אבל הוא משקף לא מעט שירים. השיר מתעסק באמת החבויה של כל סיפור אהבה, בדידות שמרגישים בה. יש רגעים טובים, יש ימים יפים, אבל בסוף בכל אהבה מרגישים איזו בדידות מסוימת. בשיר כותרות, כתבתי שהחלפנו בדידות אחת באחרת. ובכן, זה לפעמים מרגיש ככה, מבדידות של מצב אפס, להיות לבד,  לבדידות ביחד, אחד מהשני. לא בטוח שזה פחות בעייתי. את הבדידות הזאת אפשר לראות בצורות שונות, דוגמא לכך זה השיר "תיפגשי אותי בקצה הרחוב", שמתאר גבר שמבקש לפגוש את האישה שלו כדי להכיר אותה. 

דוגמא שלישית, זו החולשה. בדרך כלל הגברים הם החלשים והנשים חזקות, ככה לפחות זה בשירים (זה לא רחוק מהמציאות אני חושב). אז בתגובה כתבתי שירים כמו "תנצחי אותי בדרכך" על אישה שתשיג בסוף מה שהיא רוצה או על גבר שיצטרך לוותר, בעיניי גם שירים כמו "לומד אותך", "בין המילים שלך ", " לא עומד בקצב" מציגים חולשה מסוימת של הגבר מול הכוח של האישה. 

בכוונה לא ציינתי שירים שמדברים על הקשיים באהבה, שירים שמתעסקים בשאלה האם בכלל יש אהבה, דוגמא תוצאה קבועה, שקרים, לחפש את השמיים , אל תהמרי עלינו, אחרי שהאהבה נגמרת ועוד. שירים כאלו הרי כותבים כולם, גם מי שאוהב וגם מי שלא. והם כנראה יותר אמיתיים מכל שיר אהבה, לא?

לסיכום, שירי אהבה לא חייבים להיות דביקים , הם יכולים גם להציג את הדמויות בגודל טבעי, עם הכשלים והפגמים שלה. אחרת איך נדע שזו אהבה אמיתית?