הכי טוב שיש?

ויש שאלה קבועה, שלא מפסיקה להרפות, בימים טובים ובימים רעים, למה לעזאזל צריך את כל זה? קמים בבוקר, עושים סיבוב עם הכלבה, שותים קפה, מעשנים סיגריה, הולכים לעבודה, דופקים כרטיס לעשר שעות, כמעט קבועות, אוטובוס חזרה, אוכל, ריצה, ספר, חברה, סרט, ספה, מיטה ואז מתחילים מהתחלה שוב. ועוד מתעדים הכל. חייב להיות היגיון בדבר הזה. 

יש אנשים שמאמינים שזו חלק מתוכנית גדולה, שאת התוצאות שלה הם ייראו אחרי שיחזירו את נשמתם, בהנחה ויש להם אחת כזו. אבל גם הם מאמינים בדברים שלא ממש רואים, שומעים, מרגישים או אפשר להסביר. 

אני לא מאמין בתוכנית הגדולה ואני גם לא מאלה שעושים תוכנית קטנה רק כדי לקבל אישור לתוכנית גדולה יותר. אז בשביל מה כל זה נועד. עוד יום, עוד שבוע, שנה. 

יש התרגשות, יש שמחה, יש לפעמים עצב זה ברור, יש טעם, יש גאווה, ובכל זאת, לא ברור . לפעמים תוהה, מה עצוב יותר. להגיע לגיל 34 ולא להבין את ההיגיון של הדבר או להפנים שלא אצליח להבין את ההיגיון של זה, כנראה גם כשאהיה בן 40 או 50. 

אולי זה קשור ישירות לתחושה הזאת, שלא מרפה לעולם. יכול היה להיות יותר טוב. במקום אחר , בזמן אחר, יש חיים שיכלו להיות שלי והם הרבה יותר טובים, אבל לא אגיע אליהם. מסיבות שונות, לעיתים משתנות, הם מחכים שם עדיין אבל לא אגיע אליהם.

 אם הייתי מגיע בוודאי הייתי חושב שבמקום אחר יש חיים טובים יותר, אז אולי עדיף שלא אגיע. אולי כאן ועכשיו זה הכי טוב שיש. לפחות במה שקיים ואפשרי. רק חוסר הסיפוק הזה, מכרסם ומוחק את היגיון למה שקיים בינתיים. וחוסר הסיפוק הזה הוא יישות נפרדת, מדינה בפני עצמו. כשנכנסים אליו, לא יוצאים, אי אפשר לברוח ממנו ,  צפון קוריאה של תחושות. כמוהה , גם הוא ממציא לעצמו שהחיים הם גן עדן במקום אחר, בזמן שכאן אולי אין הגיון אבל לפחות יש משהו מוכר, סדר, ותמיד אפשר למצוא גם פינה. 

תמיד אני נזכר בניקולסון יוצא מחדר הפסיכיאטר ושואל את המטופלים שממתינים לטיפול הקבוצתי שלהם "ומה אם זה הכי טוב שיש" כן , אז מה נעשה עם זה? נחיה אותו או נחיה את מה שיכול היה להיות שלנו, ולעולם לא יהיה? אין היגיון . 

אתם מוזמנים להיכנס לעמוד שירים ולקרוא טקסטים נוספים

מוכרחים להיות עצובים

ויכוח נצחי. אפשר לכתוב כששמחים?

מה הטעם לכתוב כשאתה שמח. יש את הצד של הקרוא שרוצה שירים שמחים רק לא רוצה לקרוא שלמישהו אחר טוב. גם כשאתה עצוב וכותב על זה, יהיו כאלה שיעדיפו לא לקרוא מהסיבה שהם מעדיפים לא להיות עצובים כמוך.

יש את הצד של הכותב, לפחות מהצד שלי. כל שיר שמח נשמע לא קשור, לא שייך, משהו בין שיר דיסקו לשיר ילדים. הסמיתס פעם טענו שצריך להיות את ה-DJ כי הוא מנגן מוזיקה שלא מספרת להם שום דבר על החיים שלהם. זה מה שקורא עם שירים שמחים, הם לא מספרים על החיים הם פשוט שמחים.

זה ויכוח נצחי כי התבונה מבינה שגם כששמחים אפשר לכתוב, אם רוצים אז גם לאנשים שמחים יש זכות לכתוב. העניין הוא כשרע לך, יש לך את זה, יש את הסיבה, את התירוץ, את הדרייב. יוצא ממך כל הדם, הזעם, הכעס, אז היד רועדת אבל הדף נשאר ישר, יש לך יותר סיכוי להיות ברור, אתה אולי עצוב אבל התובנות שלך יותר עמוקות. החיים נראים בצורה הרבה יותר ברורה.

זו לא אמונה מטופשת שצריך לסבול כדי להיות אמן או מישהו בקבוצה הזאת, אבל לא לחינם אומרים שאם רע לך ואתה סובל, תוציא את זה החוצה בכתיבה, ציור, שירה. לא במקרה מציעים לאנשים חולים, אנשים שחוו אירוע טראומתי , אסירים או כל אחד שנמצא בקבוצה מסוימת מתחת לקבוצת האנשים השמחים, לעשות משהו יצירתי עם עצמם כדי לשחרר מתוכם את מה שהם מרגישים. אנחנו לא שולחים אנשים מאושרים לחוג יצירה כדי לבטא את האושר שלהם. למרות שלפעמים הם מגיעים לבד והורסים לכולם את אירוע.


אז כן, מוכרחים להיות עצובים, מעורערים, סובלים , כדי לכתוב, אז הסיכוי שהכתיבה תהיה אמיתית, כנה , ברורה ועמוקה , גדול יותר. אז הכתיבה תחזיק מעמד ותהיה נוכחת. אם אתה שמח, תחיה את השמחה, תנצל אותה עד תום, תחגוג איתה, אין לך שום סיבה לשבת ולכתוב.

אתם מוזמנים לקרוא את השירים שלי כאן

זה מתחיל בחמש בבוקר

אני זוכר את אבי קם כל בוקר לעבודה בחמש בבוקר, לפעמים מוקדם יותר, זוכר את עצמי קם בחופש הגדול לעבוד איתו, בשש בבוקר ומבטיח לעצמי , כשאהיה גדול אתחיל לעבוד בשעות נורמליות.

אז אני הנה בגיל 34 מתקשה לישון, נכנס באחת עשרה למיטה, לוקח לי חצי שעה להירדם, מתעורר בלילה בשביל לראות מה השעה וכמה זמן נשאר לי לישון ובשעה חמש ועשרים, חמש וחצי קם מהמיטה. חצי שעה לפני שהשעון מצלצל אותי.

סיבוב עם הקפה, אספרסו עם סיגריה ויוצא לעבודה. פועל בלי צווארון כחול ובלי קפה שחור. את רוב השירים היום אני כותב בבוקר בזמן הנסיעה. יושב או עומד זה לא משנה, לוקח משפט והופך לבית, לוקח את הבית ודואג שיהיו לו כמה בתים מעל ומתחתיו והנה לנו בניין. לפעמים הוא יוצא יפה לפעמים אני שמח שאני לא אדריכל.

זה לא מפתיע שברוב השירים חוזר המוטיב של הנסיעה, שיר אחד אפילו נקרא ככה, נסיעה, בפשטות. יש משהו בנסיעות שלוקח אותי רחוק, כאילו לא באוטובוס מלא חיילים, חרדים ועובדים אני נמצא אלא ברכבת שחוצה איזו ביבשת רחוקה, בלי מטרה, בלי יעד, נסיעה שנמשכת כל הזמן בלי הפסקה. יש נסיעות שעדיף שיימשכו כל החיים בלי שנגיע ליעד, ויש נסיעות שעדיף לוותר עליהן.

אני מביט מהחלון, רואה שדות, מכוניות בתנועה, לפעמים רואה טרמפיסטים בתחנה, תוהה איך הייתי מרגיש אם הייתי זר כאן באוטובוס, בכביש, במקום הזה בכלל. אבל כל זה נמשך חצי שעה, שאת החלק האחרון עוברים בז'בוטינסקי רמת גן בואכה תל אביב, שום דבר רומנטי אין כאן, במעבר שבין בני ברק לתל אביב, רק הכרה שעוד רגע מגיעים. הנסיעה הזאת לא תימשך בלי הפסקה. כמו אבא שלי אז, צריך להתחיל בעבודה.

שירים נוספים אפשר לקרוא בעמוד שירים באתר שלי