כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שבת, 31 במאי 2014

שיר של עגנון

ראיתי אותך ישנה
בזמן שהתעוררתי מחלום על סיפור של עגנון
הבטת עלי מתוך שינה
לא יכולתי לנחש
חשבת שיש כאן משהו שונה

פעם הייתי כותב את המילים
אחר כך מחפש משמעויות
היום החלומות לא אומרים לי דבר
אז יוצא מהבית ונוסע רחוק
למצוא לעצמי מקום

ראיתי אותך ישנה
ובחלום היה שם משהו אחר
בתיכון הקשבתי לכל מילה
קראתי את הסיפורים של עגנון וחשבתי
איך נראה העולם נוכח מבעד למילים

גם אנחנו נוסעים ושותקים
בכבישים לא מסומנים
בין הבתים שלנו לאלה של אחרים
ואת כל כך יפה ולא ברורה
נשאר לחכות לך

רעש גדול מתחיל מלמטה
ועולה ועולה ,עד שאי אפשר לפשט אותו יותר
הזמן, התקופה, היופי שבכל זה
את נשארת לישון מאוחר
בזמן שאני שוקע בעצבות כמו בסיפור ההוא של עגנון  


מהתיכון ועד היום, עגנון

יום שישי, 30 במאי 2014

לא מקום ללוזרים

אנשים חלפו מול העיניים שלנו
לא יכולנו לגשת
הידיים התארכו
אבל לא הגיעו מספיק קרוב למה שרצינו

התיישבנו על ספסל בקצה
אמרת לי שזה לא מקום ללוזרים
אז נשארנו שם כמה שעות
רצינו להבין איך זה קורה

המוזיקה ניגנה חזק
בינתיים נותרו לנו שאריות של געגוע
לדבר שלא הבשיל עדיין
משהו שלנו חמק מאיתנו

אמרת שזה לא מקום ללוזרים
וביקשת ממני לא לספר לך
על המצב כאן, על מה שקורה שם
כשאת מפחדת, את רצה רחוק מכל דבר

אנשים באו והלכו
תיקים נזרקו בכל מקום
מסתכל על עצמי קרוב ורחוק
בינתיים תראי, אני כותב לך שאריות

אמרת שזה לא מקום ללוזרים
תביטי עלינו ותראי כמה אנחנו דומים
גם אצלנו יש סימנים על הידיים,
הן לא מגיעות מספיק קרוב למה שאנחנו רוצים 


זה לא מקום למפסידנים כאן אלא רק לחזקים ומנצחים, לצערנו 

יום רביעי, 28 במאי 2014

מגירות

פוליקר ברקע
עוד מעט הכל נסגר
משרבט בעט משהו
לפני שהוא ישכח

מוציא מגירות מהשידה
מתיישב על הרצפה
מרוקן אותן
פיסה אחר פיסה

פוליקר ברקע
מחברות עם סיפורים
לכל אחד יש חיים
שהוא הופך למשהו אחר

כל כך הרבה כאב בדרך אל האושר
כמו איים קטנים שמאיימים להטביע את הים
אין לו סירות הצלה
על החוף בנו בתי הארחה , הם תמיד סגורים בשיא העונה  

רואה איך אחרים עוצרים לחפש סימנים
והוא עם פוליקר ברקע
מסדר את הכרטיסים הישנים
עוד מעט הכל מתחיל

מפחד להישאר מאחור
לתת לשעון לנצח בנקודות
הפחד הזה משתק מבפנים
מנקה את הזיכרונות ונשאר עם האיים שלו

פוליקר ברקע
עוד מעט הכל נסגר
יושב על הרצפה, חופר במגירה אחת
אם יהיה לו זמן יעבור אל השנייה 


לכל אחד יש את הפוליקר ואת המגירות שלו

יום שני, 26 במאי 2014

אגדות ילדים

כשאגדות הילדים מתחילות
את נכנסת לתוכן ונעלמת
בזמן שאני נאבק בפינה
הקנאה לא מתפוגגת, הרגלים לא משתנים
כל מה שאומרים נכון

עוצם את העיניים
מדמיין נסיעה על כביש מהיר בשיא הגשם
שבדיה אולי מקום רחוק אחר
אוהב להקשיב למוזיקה כשאני בתנועה
אי אפשר לדעת אם בחוץ זה חי או מת ומה הכוונה

אגדות הילדים ההן מקבלות אותך באהבה
בזמן שאני נאבק בפינה
אם את אמיתית
אז איך זה שאת כל כך רחוקה
במבט ובשתיקה

כבר לא מדליק סיגריות כשמאחור
לא יוצא לשבת במרפסת
עם כוסית של ויסקי ותחושה להביס
אגדות הילדים שלך לא מספרות שום דבר חדש
אבל את נמשכת אליהן בלי כוח

מדמיין נסיעה על כביש מהיר בשיא הגשם
שבדיה או מקום רחוק אחר
בינתיים עוצם עיניים
נכנע לשתיקה שלך אחר כך למבט
הקנאה, ההרגלים, כל מה שאומרים נכון


בשבדיה וגם כאן, כל מה שאומרים נכון

יום שבת, 24 במאי 2014

בוקר מושלם

בתחנה יש רעידות
הרכבת חולפת אנשים משתנים בזווית העין
עומד בצד ומביט על פנים שמחות
זה בוקר מושלם, האושר בהתגלמותו

את מחזיקה את התיק קרוב לגוף
מסיעה מזוודה , אין לי שום קלישאה בשבילך
ולך אין חיים שלמים לפרק
רק האושר בהתגלמותו

פעם לא האמנו בדברים הטובים
ואז קראנו בספרים שיש חיים אחרים
התחנה רועדת, הרכבת יוצאת
זה בוקר מושלם, האושר בהתגלמותו

בבית הקפה הקטן ממול
זקנים וצעירים
שותים וקוראים
חדשות ועניינים

תספרי לי איך זה מרגיש
כאן בצד השני
זה בוקר מושלם
האושר בהתגלמותו

כשתגיעי, אני אביט מהחלון
לראות אנשים חדשים
ובינתיים הנוף יתגלה בשבילך מחדש
זה בוקר מושלם, האושר בהתגלמותו


יש בקרים כאלה גם, לא?

רחבה

יצאנו לרחבה, ראינו ילדים בלי בית מתחברים אחד עם השני
הם שיחקו, קיללו  
ואנחנו ישבנו בצד
מדי פעם דיברנו, מדי פעם שתקנו
ובין לבין הפנס סנוור אותנו בחשכה

ברחבה הזאת אין ריקודים
ובצד השני שלה אין נהר
אי אפשר לראות סירות שטות ממקום למקום
רק ילדים בלי בית מתחברים ביניהם
ואותנו מדברים, מדי פעם שותקים  

סיפרת על העבודה ואני חשבתי
איך מצאנו את עצמנו כאן
בין המילים אני כותב שירים
את מציירת את הפרטים הקטנים
והילדים כאן משחקים

ברחבה הזאת אין ריקודים
ובצד השני שלה אין נהר
ילדים בלי בית רצים במהרה
מקללים וצורחים
אנחנו יושבים בצד מדברים ושותקים

פעם הייתי יוצא לכאן
מדליק סיגריה , מעביר עמודים
יום אחד הפסקתי אבל אנחנו עדיין כאן
יושבים בצד מביטים על הילדים
חושבים איך מצאנו את עצמנו ביניהם

ברחבה הזאת אין ריקודים
ובצד השני שלה אין נהר
סירות לא מפליגות לשום מקום
רק ילדים בלי בית מתחברים ביניהם
ואנחנו כאן יושבים בצד


גם לילדים בלי בית מגיע להתחבר  

יום רביעי, 21 במאי 2014

מתים לאט

עברתי ליד בית החולים
חשבתי שאפגוש אותך ליד השער
בסוף נשארתי לבד מול הבניין
לא ידעתי אם להיכנס או לצאת

גם מזיכרונות כאלה מתים לאט
אומנם לאט אבל זה יותר כואב
הבטתי למעלה לראות את קצה הבניין
נוגע בשמיים וחוזר לגובה הטבעי

אין כאן ממלכות ואין מלכים ומלכות
עברתי ליד בית החולים
רציתי להיכנס , לבדוק אם אנחנו עדיין שם
כל יום אני נכנס ויוצא ממחלקות נטושות

לא עצרתי לרגע
לא חיכיתי שהרופא יקרא לי
חיכיתי רק לך ליד שער בית החולים
בסוף נשארתי לבד מול הבניין

הבטתי למעלה לראות את קצה הבניין
נוגע בשמיים וחוזר לאט אל הגובה הטבעי
הזיכרונות הורגים לאט
ומחזירים אותנו אל החיים

חיכיתי לך בפתח הבניין
לא אמרת שתבואי, לא אמרתי לך מתי
רק חיכיתי לשמוע קולות של רופאים קוראים בשמי
בסוף נשארתי לבד ליד שער בית החולים  


כל יום אני מחכה שם ולעיתים רק במקרה, לפעמים מזיכרון